ערפד וזומבי
נכנסים למסעדה

פעמים רבות המזון שלנו מגדיר אותנו. בטבע, התזונה מכתיבה במידה רבה את מזגם, את דחפיהם ואפילו את צורת הטיפול של בעלי חיים בצאצאיהם. היונקים, לדוגמה, פיתחו יכולת לספק לצאצאיהם חלב עתיר שומנים, חלבונים וויטמינים מזינים. בעקבות זאת, גורי היונקים תלויים לחלוטין בראשית חייהם בחלב אימם, ומכאן נגזרת היקשרות צאצא-הורה, שלא רואים, למשל, אצל חרקים וזוחלים מטילי הביצים. בולט גם ההבדל בין קופים אוכלי עלים, שהתנהגותם איטית ו"עצלנית" עקב העיכול האיטי של התאית בעלים והצורך להישאר ליד מקור המזון, לעומת ההתנהגות הפעלתנית הרבה יותר של מיני קופים אוכלי-כול.

אותו דבר אמור להיות נכון גם ליצירי הדמיון שלנו – האלים והגיבורים מסיפורי המיתולוגיה, הענקים והגמדים, הפיות, וכמובן המפלצות שרודפות את ביעותינו. זה נכון שבעתיים ליצורים בדיוניים שמלכתחילה התזונה שלהם קיצונית במיוחד, כגון הערפדים, שלפי האגדות שואבים את כוחם משתיית דם אנושי, או הזומבים התאבים במיוחד למוחות טריים של בני אדם. בשני המקרים אפשר לראות בהם יצורים בעלי תזונה ייחודית, שמאפשרת להם לשרוד למרות מחלות חשוכות מרפא.

יצורים בדיוניים התאבים במיוחד למוחות טריים של בני אדם. עדר זומבים | FOTOKITA, Shutterstock

מה אנחנו אוכלים?

הרופא היווני היפוקרטס, שנולד במאה החמישית לפני הספירה, טען שאוכל צריך להיות התרופה, ושכל המחלות מתחילות במעיים. כבר אז היה ברור שחלק מהמאכלים יפים לבריאות, ואחרים עלולים דווקא להזיק לה. אז מה אנחנו אמורים לאכול?

דיאטה ביוונית עתיקה משמעה אורח חיים, פיזי ומנטלי גם יחד, ומחקרים עדכניים מאששים שוב ושוב את מקומה המרכזי של התזונה בחיינו. מחקר שפורסם ב-2018 בכתב העת Circulation, בדק את הקשר בין אורח החיים למוות מוקדם במדינות מערביות. ניתוח נתונים שנאספו על כ-120 אלף אנשי ונשות צוות רפואי זיהה חמישה גורמים שמאריכים את תוחלת החיים: מסת גוף (BMI) תקינה, הימנעות מעישון, הליכה של חצי שעה ביום, הימנעות מצריכה מופרזת של אלכוהול ותזונה מאוזנת. תוחלת החיים הממוצעת של בני ובנות 50 שהקפידו על חמשת אלה הייתה גבוהה ב-14-12 שנים מזאת של אלה שלא מילאו אף אחד מהם.

סוגי דיאטות

בבואנו לבחור את משטר התזונה המתאים לנו, חשוב לדעת לזהות את אלה שתרומתם לבריאות מבוססת על מחקרים מהימנים, כגון המחקרים בנושא דיאטה ים תיכונית. הדיאטות הללו תמיד עדיפות על פני דיאטות אופנתיות, שמבטיחות פתרונות קסם מהירים בלי ראיות מדעיות תקפות. חלק מהדיאטות האלה עלולות אפילו לסכן את בריאותם של מי שמנסים אותן.

דיאטה דלת פחמימות יכולה להיות דיאטה מהסוג הראשון. היא מבוססת על צמצום ניכר של כמות הפחמימות שאנו אוכלים מתוך סך המזון שאנו צורכים, ועל העדפת חלבונים ושומן בלתי רווי על פניהן. הדיאטה הזו, אם היא עשירה במזון מהצומח, עשויה לעזור במניעת מחלות לב או סוכרת. צריכת יתר של פחמימות, כמו צריכה של כל מזון אחר שמובילה לעודף קלורי, מעודדת השמנה שעלולה לשבש את תפקוד מנגנוני חילוף החומרים בגוף.

על אותו עיקרון בערך מבוססת גם תזונה עשירה בשומנים, כגון דיאטת אטקינס שהחלה לצבור פופולריות בשנות ה-70 של המאה הקודמת. זוהי גרסה קיצונית של הדיאטה דלת הפחמימות, שצריכת הפחמימות בה מוגבלת ל-50-20 גרם פחמימות ביממה בחלק משלביה. אף על פי שחסידיה מבטיחים שהיא מסייעת לרזות ושקל יחסית להתנהל על פיה, מחקרים מראים שאפילו אנשים שהצליחו לרדת במשקל בעזרתה, עלו בדרך כלל מחדש בתוך שנה. נוסף על כך, צריכה עודפת של שומנים מהחי, שמחליפים את הפחמימות, עלולה לשנות את מאזן הכולסטרול בדם, באופן שמעלה את הסכנה לחלות במחלות לב וכלי דם. תופעות הלוואי השכיחות של דיאטת אטקינס הן עייפות, חולשה, עצבנות וריח רע מהפה.

צמצום כמות הפחמימות והעדפת חלבונים ושומן בלתי רווי על פניהן. דיאטה דלת פחמימות | photka, Shutterstock

בני אדם לארוחת הבוקר

לא רק בני האדם בוחרים לפעמים בתזונה לא מאוזנת. הזומבים, שמככבים כבר עשרות שנים כמפלצות מטילות טרור בסרטי אימה, בספרים ובסדרות טלוויזיה, ניזונים ממאכל אחד ויחיד – בשר אדם, ולפעמים רק מוח אנושי.

מקורם של הזומבים הוא בדת הוודו בהאיטי, שם נולדה האמונה בקיומו של כישוף שיכול להקים לתחייה מתים חסרי נשמה ולהפוך אותם למשרתים כנועים. במהלך תשעים השנים האחרונות חלחלו דמויות המתים החיים הללו לתרבות הפופולרית, והשתנו אט אט מעבדים נרצעים של בעליהם למפלצות הרצחניות המוכרות לנו היטב מסרטי הזומבים. כעת אנו מדמיינים אותם בעיקר כיצורים חסרי בינה ותוקפניים להחריד, בעלי גוף אנושי נרקב ולבושים בלויי סחבות. היצורים האלה נעים על פי רוב, כביכול, בכבדות ובחוסר מחשבה, מונעים בידי דחף בלתי נשלט לבשר אדם ולעיתים במיוחד למוחות. עם השנים התחלף גם הגורם לזומביות, כך שבמקום כישוף אנו נוטים לייחס את קיומם של מתים-חיים לקרינה, או לזיהום ביולוגי של נגיף, פטרייה או טפיל אחר.

עקב הטאבו חובק התרבויות על קניבליזם, לא פשוט לגלות מהם הערכים התזונתיים של מוח אדם טרי. בדיקת הרכיבים התזונתיים של מוח הפרה, שהוא מאכל יותר מקובל, מעלה שהוא מכיל בעיקר חלבון ושומן. הרבה מהשומן הוא מסוג אומגה 3, שחיוני להתפתחות של תאי עצב. חומצות שומן אומגה 3, לפחות ממקורות נורמטיביים יותר, אף מומלצות לנשים בהיריון, ומניחים שהן מסייעות להתפתחות המוח של העובר. לעומת זאת, יש במוח הפרה רק כמות זעומה של פחמימות.

פגשנו כבר תזונה דלה במיוחד בפחמימות. לפי מה שידוע לנו על דיאטת אטקינס, על תופעות הלוואי שלה ועל תזונת הזומבים, נוכל להסביר חלק מההתנהגויות האופייניות למתים-החיים. חלק ניכר מהזומבים המודרניים, למשל בסרטי "זומבילנד", סובלים מחולשה מתמדת ומעייפות; הם עצבניים בבירור – במיוחד כשהם רעבים, והם בדרך כלל רעבים, כך שהם יצורים די מתוחים; וריח רע מהפה? חלקם בהחלט מבאישים במיוחד. ייתכן לכאורה שהתזונה הקיצונית הזאת היא בכלל אמצעי שנועד לסייע להם לרפא את "מחלת הזומביוּת" שבה נדבקו.

מכיל בעיקר חלבון ושומן. מוח פרה | Lyudmila Mikhailovskaya, Shutterstock

בשנת 1920 פותחה דיאטה חדשה שנועדה להפחית את הפרכוסים שמהם סובלים ילדים חולי מחלת הנפילה (אפילפסיה). בבסיס השיטה עמדה העובדה שכשצריכת הפחמימות היומית יורדת מתחת לחמישים גרם, הגוף עובר לפירוק שומנים להפקת אנרגיה וכן מייצר חומרים בשם קֵטוֹנים, שמגיעים לזרם הדם. נמצא כי נוכחותם בדם תורמת למניעת פרכוסים, וגם לתחושת השובע ולירידה במשקל. על כן קוראים לתזונה כזאת דיאטה קטוגנית.

וכאן שוב נכנסים הזומבים לתמונה. זומבים ניזונים ביסודו של דבר מתזונה קטוגנית, שכן מקור המזון הבלעדי שלהם – המוח – מורכב בעיקר משומנים וחלבונים. כלומר אם מתייחסים לזומביות כסוג של מחלה ניוונית של המוח, או מחלה עצבית כמו אפילפסיה, אפשר להסיק שהם צורכים תזונה קטוגנית שתורמת למאבק במחלתם. מכאן ברור גם למה זומבים חייבים לאכול מוחות!

ומה לגבי בריאות הזומבים? אם חושבים על חמשת עקרונות החיים הבריאים שהוזכרו קודם, נראה שהזומבים מיישמים אותם במלואם: הם אינם מעשנים או שותים אלכוהול, הם אוכלים אוכל שבריא להם, בהתחשב במצבם, הם שומרים על כושר גופני ואף צדים את מזונם בעצמם, ואם בוחנים מספיק סרטי זומבים על תקן "מחקר תצפיתי", מגלים ששיעור ההשמנה בחברה הזומבית נמוך במיוחד. עם אוסף כזה של מדדי בריאות חיוביים, אין פלא שהם "מסרבים למות"....

נראה שהזומבים מיישמים את עקרונות החיים הבריאים. זומבי במשרד מול המחשב | Pressmaster, Shutterstock

כוס של דם אדם

זומבים אינם היצורים הבדיוניים היחידים שניזונים מבני אדם. בפולקלור של רוב התרבויות האנושיות מופיעים בצורה זו או אחרת הערפדים – מפלצות ליליות שלוכדות בני אדם וניזונות מהם ובעיקר מדמם. על פי רוב הם מתוארים כיצורים בעלי כוחות על-אנושיים וניבים ארוכים, לפעמים בעלי יכולת להפוך לעטלף – בעל חיים אמיתי שפעיל בלילה בחסות החשכה. באירופה התווספה לתכונות האלה גם ההתייחסות אליהם כאַל-מתים: בני אדם שמתו אך ממשיכים לרדוף את עולם החיים.

הערפד המפורסם ביותר, שעיצב יותר מכול את דמות הערפד המודרני, הוא דרקולה, גיבור הספר משנת 1897 של סופר האימה בראם סטוקר. בהשראתו, ובהשראת כמה סיפורים שקדמו לו, הפכו הערפדים ליצורים מיניים מאוד ויצריים, בעלי יכולת פיתוי עזה ותשוקה לדם. הערפד המודרני הוא יצור חיוור, חזק מאוד וכמעט בלתי ניתן להריגה – מאחר שאינו חי – אך רגיש מאוד לאור השמש ופגיע לסמלי טוהר נוצריים כמו מים קדושים וצלבי עץ.

מקור המזון היחיד של ערפדים הוא דם של בני אדם, והמאפיין הבולט ביותר של דם הוא שהוא נמצא בגוף במצב נוזלי. הדם עשיר מאוד בחלבונים – כ-93 אחוז מהמוצקים בו הם חלבונים – ודל בכל השאר.

כמה דם צריך ערפד לשתות ביום? ביוכימאי המזון דיוויד מרק מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) חישב ומצא שבמנת דם אחת (500 מ"ל) יש כ-450 קלוריות. אם ערפד צורך אנרגיה בדומה לבני אדם חיים, הוא זקוק לכ-2,500 קלוריות ביממה, שהן בערך חמש מנות דם. אבל, טוען מרק, סביר להניח שגופו של הערפד צורך פחות אנרגיה משום שהוא מת – אין לו צורך לנשום או לשמור על חום הגוף, ומכאן שהוא כנראה זקוק לכמות דם קטנה יותר.

בסדרת הספרים והטלוויזיה "דם אמיתי", ערפדים ובני אדם "חיים" אלה לצד אלה בזכות מוצר דם סינתטי, שנקרא גם הוא "דם אמיתי". בעבר, ערוץ הטלוויזיה HBO אף שיווק לציבור בקבוקים אותנטיים של המשקה, אם כי מסיבות מובנות הוא לא הכיל תחליף דם, אלא רק משקה מוגז בטעם תפוזים, נטול חלבון ועם כמויות אסטרונומיות של פחמימות וסוכרים, המיועד למעריצי הסדרה. משקאות ממותקים, כמו "דם אמיתי" האמיתי, רק פוגעים בבריאות: הם מזיקים לשיניים, ויש להם חלק משמעותי בעלייה בהשמנה בעולם ובמחלות הנלוות לכך.

אי אפשר לעסוק בתזונתם של ערפדים, שהיא נוזלית לחלוטין, בלי להזכיר שיש פה ושם גם דיאטות אנושיות על טהרת הנוזלים. הדוגמה הרפואית המתבקשת היא ההזנה התוך-ורידית: תמיסה עשירה בחומרים מזינים שנותנים בעירוי ישירות למחזור הדם של החולים שמסיבות שונות לא יכולים לצרוך אותם דרך הפה. לחולים במצב טוב יותר, שסובלים מקשיים בבליעה או בעיכול, יש שוק שלם של מוצרי מזון רפואי, המבוסס בחלקו הגדול על אבקות עשירות בחומרים מזינים, שממיסים במים וצורכים בשתייה או בהזנה בצינור (זונדה). ואילו בתחום דיאטות ההרזיה יש שלל דיאטות שייקים טרנדיות, לעיתים הזויות, ופעמים רבות גם מסוכנות, שלא נרחיב עליהן כאן.

משקה מוגז נטול חלבון ועם כמויות אסטרונומיות של פחמימות וסוכרים. בקבוק "דם אמיתי" למכירה | Scott Beale / Laughing Squid / Flickr

ערפדים מעופפים

היצורים הקרובים ביותר לערפד הבדיוני הם שלושה מינים של עטלפים מתת-משפחת הערפדיים (Desmodontinae), ובהם הערפד המצוי (Desmodus rotundus). בדומה לקרובו המיתולוגי, ולשני עטלפי הערפד האחרים, גם הערפד המצוי ניזון מדם, וגופו מותאם לתזונה הזאת בכמה וכמה דרכים.

הערפד המצוי צד בלילה, כשקורבנותיו ישנים. כדי למצוא את מזונו בחושך הוא משתמש, כמו רוב העטלפים, במנגנון ניווט המבוסס על הפקת גלי קול בתדרים גבוהים, שרוב בעלי החיים אינם מסוגלים לשמוע, ופענוח תוואי השטח על פי דפוסי ההדים החוזרים מעצמים בסביבתו (איכון הד או אקולוקוציה). השילוב של החוש הייחודי הזה עם ראייה מעולה וחוש ריח מפותח מאפשר לו לאתר ביעילות את טרפו: בעיקר בקר, צאן, סוסים ויונקים גדולים אחרים, ולעיתים אפילו בני אדם.

קולטני חום באפו מאפשרים לערפד לאתר בגוף טרפו מקומות שבהם כלי הדם סמוכים לפני העור. כעת הוא נעזר בניביו הארוכים והחדים כדי לגרום לטרפו פציעה שטחית וללקק את הדם שניגר ממנה. בדרך כלל הנשיכה לא כואבת מספיק כדי להעיר את הקורבן, ותורם לכך גם חומר מאלחש מקומי שנמצא ברוק שלו. אולי בגלל חומר דומה לזה, גם נשים וגברים שננשכים בידי ערפדים בסרטי אימה מודרניים לא מגיבים בזעקות כאב ולפעמים אפילו מתנהגים באקסטזה, כאילו הם נתונים להשפעה של סם.

אתגר נוסף שהערפד מתגבר עליו הוא נטיית הדם להיקרש ברגע שנוצר פצע. לשם כך הרוק שלו מכיל חומר נוגד קרישה, שמונע מ"ברז" הדם להסגר מוקדם מדי, לפני שהערפד סיים לסעוד.

אך בזאת לא תמו אתגריו של הערפד. אחד העיקריים שבהם הוא הצורך לעכל במהירות כמות גדולה של מזון נוזלי, שדורש ממערכת העיכול תגובה הרבה יותר מהירה מאשר באכילת מוצק. לשם כך יש לערפד המצוי מנגנון ייחודי שהתפתח רק אצלו מכל החולייתנים. מערכת העיכול של העטלף מתפצלת לשניים החל מהוושט. חלק מהדם מגיע לקיבה – שאינה גדולה במיוחד, כי אין צורך בפירוק של המזון – וחלקו ממשיך למעי. בשני המקרים הדם מתחיל להיספג בגוף מהרגע שבו נצרך, כך שלגופו יכולה להיכנס בבת אחת כמות גבוהה של נוזלים.

מבנה מערכת העיכול של עטלף אוכל חרקים (A), עטלף אוכל פירות (B) ועטלף שותה דם (C) | מתוך Federici et al

כאן עלולה להתעורר בעיה נוספת: איך יתמודד הערפד עם עודף נוזלים, שעלולים לגרום לו בצקת בריאות או עומס רב מדי על הלב? בשעה שהוא אוכל, הערפד המצוי נפטר מהנוזלים העודפים בצורת שתן. כך הוא צורך עוד עד כ-70 אחוז ממשקל גופו בדם, בכמות שמאפשרת לו לעוף מהמקום לפני שייתפס, בלי להתרסק מעודף המשקל. אין ספק שהוא מקפיד לשלב תזונה נכונה עם פעילות גופנית.

עטלף הערפד נאלץ להתמודד גם עם אינספור מזהמים, שמגיעים אליו מדם קורבנותיו. עצם שתיית הדם המהירה מונעת מהמזון לשהות בסביבה החומצית של הקיבה, מה שפוגע ביכולת לנטרל את הזיהומים בכניסה לגוף. אבל בדומה לעטלפים אחרים, גם לערפד המצוי יש יכולת מופלאה להיות נשא של הזיהומים הללו בלי לחלות בהם בעצמו. הדבר נובע מכמה גורמים, שחלקם הופיע בזכות יכולת התעופה של העטלפים: כשהם עפים טמפרטורת הגוף שלהם עולה מעל 38 מעלות צלזיוס, כמו בעת מחלה; מערכת החיסון שלהם מגיבה בצורה מתונה לנגיפים באופן שלא גורם לתסמינים; מנגנונים בתאים שלהם מעכבים התפשטות של נגיפים בגופם; ואפילו המיקרוביום שלהם – אוכלוסיית חיידקי המעיים והיצורים המיקרוסקופיים האחרים החיים בהם – עוזר כנראה להתמודד עם נגיפים.

איך עטלפי ערפד שותים דם בלי שהקורבן יגלה זאת

מוסר של אל-מתים

יצירות בדיוניות רבות קושרות בין תזונה למוסר. מתברר שאדם אינו רק "מה" שהוא אוכל, אלא גם "מי" שהוא אוכל. אפשר להקביל את הקישור הזה לדיונים האינסופיים בין מי שדוגלים בצמחונות ובטבעונות לבין מי שחולקים עליהם.

ברומן הערפדים "דמדומים", מאת סטפני מאייר, חלק מהגיבורים מכנים את עצמם "צמחונים", שכן הם בוחרים לצוד בעלי חיים לא תבוניים ולשתות את דמם, במקום לפגוע בבני אדם. בעיני עצמם, הרגלי האכילה שלהם הופכים אותם טובים ומוסריים יותר. גם בסדרה "דם אמיתי" חלק מהערפדים מסומנים כ"טובים" משום שהם ניזונים מדם סינתטי, או לפחות מבני אדם שמסכימים לשמש מזון לערפדים.

גיבורת סדרת הטלוויזיה "איי זומבי" (iZombie), המשודרת בנטפליקס, היא רופאה שהופכת לזומבית בעקבות נשיכה. לאחר מכן היא מתחילה לעבוד כפתולוגית בחדר המתים, וכך היא יכולה לאכול מוחות כדי לשרוד. בד בבד, בזכות כישוריה הייחודיים כזומבית היא עוזרת למשטרה ללכוד רוצחים. לא רק שהיא מוצאת דרך להימנע מפגיעה בבני אדם, היא אפילו מצליחה לתרום לאנושות ולהביא צדק לקורבנות של מעשי פשע.

בדיוק כמונו, גם יצורים בדיוניים נקרעים בין הרעב לאוכל טעים, משביע ומהנה, לבין השאיפה לשמור על מוסר ולנהוג כבני תרבות. הקונפליקט הזה מומחש היטב ביחס של דמויות לדמויות צעירות מהן: אם יש משהו קשה יותר מלעמוד בפני ממתקים ו"ג'אנק פוד" אנושי טעים, זה ודאי לעמוד מול צאצאים שחפצים בכך – ולסרב.

אנחנו נקרעים בין הרעב לאוכל טעים ומהנה ובין הרצון לשמור על הבריאות. האם בשר אדם משול לג'אנק פוד של הזומבים או דווקא הוא התזונה המומלצת עבורם? | New Africa, Shutterstock

אכילת מוחות ושתיית דם זה רצח

ג'סיקה מ"דם אמיתי", למשל, התערפדה זה-עתה והיא נמצאת תחת חסותו ה"הורית" של ערפד בשם ביל. הוא עצמו מייצג את הערפדים ה"טובים" שנמנעים מדם אנושי, ומסתפקים בתחליף המתועש והירוד. כשביל מונע מג'סיקה לשתות דם אנושי משיקולי מוסר, היא זועמת ומתנהגת כילדה בהתקף זעם. למרות זאת, בדרך כלל היא מצליחה להיאבק בדחפיה הרצחניים. הניסיון שלה לעמוד באמות המוסר של הדמויות האחרות מרתק ומעורר הזדהות. הרי גם לנו קשה להימנע ממזון טעים ולא בריא, וגם מי שבוחרים בתזונה צמחונית נאלצים להימנע ממזון שאכילתו אינה מוסרית בעיניהם.

 בני אדם אמיתיים כמעט תמיד לא אוכלים מוחות של בני אדם אחרים ולא שותים את הדם שלהם. כשהם מבקשים לא לגרום נזק לאחרים בתזונתם, הם בוחרים בדיאטה נטולת בשר, כלומר בצמחונות, או מוותרים על כל המרכיבים מן החי בתזונתם והופכים להיות טבעונים.

לצד היתרונות המוסריים, תזונה צמחונית מחייבת תכנון דיאטתי מוקפד, שכן בשר, ומזון אחר מן החי, כולל מרכיבים רבים שקשה הרבה יותר להשיג כשנשענים על מזון צמחי. יש בה פחות חומצות אמינו חיוניות, ויטמינים מסיסי שומן וברזל. תזונה טבעונית עלולה להיות דלה גם בוויטמין החיוני B12, ורצוי שטבעונים ייקחו תוספי B12 באופן קבוע או שיצרכו את הוויטמין ממקורות אחרים.

לתזונה עשירה במזונות מהצומח, כגון דיאטה ים תיכונית, עשויה להיות גם תועלת בריאותית מסוימת. לדוגמה, היא מקושרת להפחתת הסיכון לאירועים מוחיים ולהתפתחות של מחלות לב וכלי דם. צמחונים גם לא אוכלים בשר מעובד, שנמצא כי הוא מעלה במעט את הסיכון לחלות בסרטן המעי הגס. עם זאת קשה לבודד את תזונת הצמחונים מהיבטים נוספים באורח החיים של צמחונים רבים, כגון מודעות רבה יותר לבריאות, הכוללות הימנעות מעישון וקיום פעילות גופנית סדירה.

התזונה, אם כן, היא מרכיב חשוב ומרכזי במיוחד בחיינו אין לפיכך פלא שהיא ממלאת תפקיד מרכזי גם בתרבות שלנו, ואפילו משתלבת בסיפוריהן של המפלצות שרודפות אותנו ומבקשות לאכול את מוחנו ולשתות את דמנו. בסופו של דבר, תזונה בריאה שהולמת את הצרכים טובה כנראה לכולנו – חיים ואל-מתים גם יחד.

הכותבת היא רופאה מומחית לרפואה פנימית וגסטרואנטרולוגיה, ומרצה בכנסי מדע פופולרי על נושאים קרובים.