מי הברז שאנו שותים אמנם טובים ובריאים, אך רבים מעדיפים לשתות מים מטוהרים. ממה בדיוק מגנים עלינו המסננים למיניהם ואיך הם פועלים? וגם: האם מים מינרליים בהכרח בריאים יותר?

טעמם המלוח של מי הים והריח המוכר של מי הבריכה נובעים שניהם מהנוכחות של חומרים נוספים במים – בעיקר מלח וכלור. באופן דומה, גם המים המגיעים אל הברזים בבתינו עלולים להכיל חומרים נוספים, חלקם רצויים וחלקם ממש לא. אבנית, חיידקים, מינרלים, מתכות רעילות, מזהמים אורגניים – זו רק רשימה חלקית של האורחים המבקרים במי השתייה שלנו, ומפרסמים משתמשים חדשות לבקרים בשמותיהם כדי למשוך אותנו לקנות מטהרי מים הביתיים.

מי הברז בישראל מגיעים משלושה מקורות עיקריים: הכינרת, מי התהום ומי ים מותפלים. המים משני המקורות הראשונים מגיעים ממי גשמים שחלחלו דרך הקרקע, והמיסו בדרכם מינרלים דוגמת סידן, נתרן, פלואור, אשלגן, נחושת, אבץ, ומנגן – כולם חומרים חשובים לקיום תהליכים ביולוגיים בגוף במינונים המתאימים. אולם המים עלולים לספוח גם מזהמים שנספגו בקרקע מפסולת תעשייתית ופעולות אחרות של האדם. ביניהם ניתן למנות חומרי הדברה, חומרים אורגניים כמו שמנים וחומצות, מתכות רעילות, חומרים רדיואקטיביים, מוצרי קוסמטיקה, תרופות ועוד. ולבסוף, עלולים להתפתח במים טפילים וחיידקים גורמי מחלות.

הרשימה הארוכה שהזכרנו מוכרת היטב למשרד הבריאות, ולכן כל ספקי המים בישראל מחויבים לנקות ולסנן את המים לפי תקנות מחמירות ביותר, שאמורות להבטיח את איכות מי השתייה בישראל. התהליכים האלה כוללים סינון מכני של חלקיקים גדולים, השמדת חיידקים בעזרת כלור וחומרי חיטוי נוספים, וטיהור המים מכימיקליים וחומרים אורגניים לא רצויים.

לפיכך, המים המגיעים לברז שלנו אמורים להיות תקינים לשתייה ואין צורך בהפעלת טיהור או סינון נוספים לפני צריכתם. למרות זאת, רבים חוששים מאיכותם. הספקים לוקחים דגימות בתדירות גבוהה לבדיקת איכות המים, אך רק בנקודות מרכזיות. כאשר הצנרת העירונית ישנה, או שיש חשש לזיהום בדרך מנקודת הביקורת אל הברז הביתי, יש לפעמים היגיון בשלבי טיהור נוספים. בנוסף, גם אם באמת אין כל בעיה במים, סינון וטיהור נוספים יכולים לתרום לשיפור טעם המים ולמנוע הצטברות אבנית בצנרת הביתית.

מקורות זיהום במים הביתיים

החומרים העלולים שעלולים להגיע לביתנו מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות. ראשית ישנם המזהמים הפיזיקליים: בעיקר חול וגרגירי אבק שעלולים בעיקר להעכיר את המים. הקבוצה השנייה היא המזהמים הביולוגיים: חיידקים וטפילים שעלולים לגרום למחלות, בעיקר מחלות מעיים. למשל חיידקי קוליפורם צואתי יכולים להגיע למים מהפרשות של בעלי חיים ולגרום לשלשול. לבסוף, קיימים במים חומרים כימיים, שרובם כאמור אינו מסוכן לבריאותנו כלל בריכוזים הנמוכים שבהם הם נמצאים במים, ולפעמים אף נחוצים לקיום תהליכים ביולוגיים בגוף.

מה בנוגע לאבנית? כאשר סידן (+Ca2) ומימן פחמתי (-HCO3), שמומסים במים באופן טבעי במים, מגיבים זה עם זה בטמפרטורות גבוהות, הם יוצרים סידן פחמתי (CaCO3) מוצק, שנקרא גם אבנית. האבנית אמנם אינה מסוכנת לבריאות, אך בהחלט יוצרת מטרד כשהיא שוקעת על גופי חימום של מכשירים חשמליים.

יש כמובן גם כימיקלים מסוכנים מאוד: חומרים אורגניים רבים, המורכבים בעיקר משרשראות של פחמן, הם פסולת של תהליכים תעשייתיים כמו ייצור פלסטיק, בדים סינתטיים, מוצרי קוסמטיקה ועוד. צריכתם במי השתייה עלולה לגרום לסרטן, אנמיה ועוד. גם מתכות רעילות כמו כספית ועופרת עלולות להימצא במים.


עובדים בלחץ. טיהור מים בשיטת אוסמוזה הפוכה במתקן התפלת מי ים בישראל | צילומים: Shutterstock

אז איך מטהרים?

בשוק קיימים מגוון מטהרי מים, שמתבססים על מספר מצומצם של שיטות טיהור. הפשוטה ביותר היא סינון מכני. המסנן מונע מעבר של חלקיקים מעל גודל מסוים, שעומד בדרך כלל על כמה עשרות מיקרונים. מסנן כזה יכול למנוע מעבר של  מזהמים פיזיקליים, כמו חול ואבק, אבל לא יעצור מתכות, מינרלים או חומרים אורגניים. לכן הוא יכול אמנם לשפר את מראה המים, אך לא ימנע היווצרות אבנית ולא יפחית את כמות הכלור, החומרים האורגניים או המתכות במים.

לסינון בקנה מידה קטן יותר אפשר להשתמש במסנן פחם פעיל, שמורכב מצינור ובו גרגירי פחם בעלי שטח פנים גדול. הגרגירים יוצרים מערך סבוך של אטומי פחמן שסופחים אליהם חומרים אורגניים מהמים שעוברים דרכם וכך מטהרים אותם.

שיטה נוספת היא סינון באמצעות מחליף יונים. גם מחליף היונים מורכב מצינור שבו עוברים המים, הפעם עם מצע עם יוני הידרוניום בעלי מטען חיובי (+H3O) או יוני הידרוקסיד בעלי מטען שלילי (-OH). היונים נמצאים כל העת בשיווי משקל עם המים, H2O, לפי התגובה הבאה:

+2H2O -->  OH+ H3O

כאשר יונים אחרים במים, דוגמת סידן או מימן פחמתי, עוברים בצינור, מתרחשת החלפת יונים. במחליף יונים חיוביים, יון סידן ייקשר למצע וישתחרר במקומו יון הידרוניום; במחליף יונים שלילי, יון שלילי כמו כלור או מימן פחמתי ייקשר למצע ובמקומו ישתחרר יון הידרוקסיד ויתמוסס במים. מכיוון שהשיטה הזאת כולאת מינרלים, היא יכולה למנוע היווצרות אבנית אך לא תבלום מעבר חומרים אורגניים ולא תשמיד חיידקים.

שיטה רביעית, שמשמשת בעיקר במערכת התפלה תעשייתיות, היא האוסמוזה ההפוכה. בשיטה הזו דוחסים את המים בכוח דרך מסננת בעלת קרום בררני, שמאפשר מעבר מים בלבד. לפי עקרון האוסמוזה, הטבע שואף להשוואת ריכוזים כך שהמים שעברו דרך המסננת "ירצו" לחזור אחורה כדי להוריד את ריכוז המלח בצד הראשון של המסננת. כדי למנוע מזה לקרות מזרימים לביוב את המים עתירי המינרלים שנותרו בצד הראשון וממשיכים להזרים מים בלחץ גבוה דרך הקרום.

חסרונה העיקרי של השיטה הוא שרק כרבע מהמים מועברים כך לשתייה, ומים טובים רבים נשפכים ללא שימוש. בנוסף, היא מונעת גם מעבר של מינרלים חיוניים דרך המסננת.

ולבסוף, נגד חיידקים משתמשים בטיהור מיקרוביאלי באמצעות אור על-סגול (UV). התהליך מתבסס על נורה שמקרינה את המים באור על-סגול באורך גל של 260 ננומטר. הקרינה פוגעת ב-DNA של החיידקים ואמורה להשמיד אותם, אולם יש לזכור שלא כל פגיעה בחומר הגנטי קוטלת בהכרח את החיידקים. בנוסף, היא יעילה רק בטמפרטורה של 50-40 מעלות לפחות, ומכיוון שלא תמיד כל המים עוברים טיהור באותה מידה. היתרון המרכזי של השיטה הוא שהיא משמידה חיידקים בלי צורך להחדיר למים כימיקלים כמו כלור או גז אוזון.

כל השיטות הללו יכולות להימצא במתקני טיהור על ברז הדירה הראשי, ליד נקודת מים במטבח או בקנקן מים. רוב מטהרי המים מבוססים על שילוב של כמה שיטות.

כדי שתהליך הסינון יועיל, יש להקפיד להחליף את מתקני הסינון בתדירות הנכונה כדי לוודא שיפעלו כראוי וכדי שלא יצטברו בהם מושבות חיידקים. וכאמור, נדגיש שוב שמי השתייה בישראל מפוקחים וראויים לגמרי לשתייה בלי צורך בתהליך סינון נוסף.

מי ברז או מים מינרליים?

דרך נוספת לצרוך מי שתייה "נקיים" היא בצורת מים מינרליים. בדומה למי ברז, מים מינרליים מכילים מינרלים חיוניים, כמו נתרן, סידן ואשלגן. אולם, בשעה שריכוז המינרלים במי שתייה משתנה בין אזורים שונים בארץ, מים מינרליים של כל חברה נשאבים תמיד מאותו מעיין, וריכוז המינרלים בהן מנוטר בקפידה באופן יומיומי. בנוסף, למים המינרליים לא מחדירים חומרי חיטוי כמו כלור כדי למנוע התרבות חיידקים בתוכם, וסומכים על כך שהמים נארזו מיד אחרי השאיבה.

היתרון העיקרי של מים מינרליים הוא ריכוז המינרלים הקבוע בהם. אך עד כמה כמות המינרלים במים משפיעה על בריאותנו באמת?

נבחן לדוגמה את ריכוז הנתרן במי השתייה. לפי המלצות משרד הבריאות, תצרוכת הנתרן המומלצת המקסימלית למבוגר עומדת על 2.5 גרם ליום. לפי נתוני המשרד, בחודשים אפריל-יוני 2016 היו בממוצע 88 מ"ג נתרן לליטר מי ברז. אדם ששותה כשלושה ליטר מים ביום, יקבל ממי ברז כ-300 מ"ג נתרן ואת היתרה יהיה עליו להשלים מהמזון.

לעומת זאת, אדם שישתה כמות זהה של מים מינרליים יצרוך בין 20 ל-100 מ"ג נתרן. אכן מדובר בפחות נתרן ממי ברז, אך יחסית לכמות הנתרן המומלצת היומית, מדובר בהבדל זניח. לשם המחשה, ארוחה של שניצל תעשייתי עם קטשופ ומלפפון חמוץ מכילה יותר מגרם של מלח. בהתחשב בכך, את המאבק בצריכת יתר של נתרן מומלץ להעביר מהברז אל הצלחת.

למרות היתרון המסוים שיש לריכוז המינרלים הקבוע במים מינרליים, לצריכתם יש שני חסרונות עיקריים. ראשית מדובר בעלות כספית לא מבוטלת. בהנחה שליטר מים מינרליים עולה לכל הפחות שקל, הרי שאדם ששותה רק מים מינרליים יוציא בממוצע מכיסו לא פחות מאלף שקל בשנה. צריכה של כמות דומה של מי ברז תעלה לשם ההשוואה כ-12 שקלים בלבד.

בנוסף, שימוש במי מינרליים כרוך בייצור כמויות גדולות של בקבוקי פלסטיק וזכוכית שהולכים במקרה הטוב למיחזור ובמקרה הפחות טוב לאשפה הרגילה. גם אם כל הבקבוקים היו ממוחזרים, מיחזור פלסטיק הוא תהליך שצורך אנרגיה רבה, כרוך בפליטת פחמן דו-חמצני וגזי חממה נוספים וכמו כל תהליך תעשייתי עלול לפלוט מזהמים לקרקע, שיגיעו בסופו של דבר למי השתייה. לעומת זאת, שתיית מי ברז כרוכה בצריכת חשמל הנחוצה להפעלת משאבות ותהליכי סינון עירוניים, וזה בערך הכל.

אז האם מים מינרליים בריאים יותר ממי ברז? אם מסתכלים רק על שאלת המים – אולי, וגם אם כן ההבדל זעיר. אם בוחנים את השפעות צריכת המים על בריאות הציבור באופן כללי, הספק הולך ומעמיק.