הסתרת מחקרים על הנזקים הבריאותיים של הסוכר, הזמנה ומימון של מחקרים שיגלו ממצאים סותרים והשתלטות על ארגונים שאמורים לפעול לטובת הציבור. מסמכים הנחשפים כעת מגלים כיצד פעלה תעשיית הסוכר האמריקאית במשך עשרות שנים להסתיר מהציבור מידע על הסכנה בצריכה מופרזת של סוכר
סוכר הוא טעים וחיוני, אך כיום אנו יודעים שצריכה עודפת שלו קשורה להשמנת יתר, לסוכרת, לחורים בשיניים, למחלות לב כליליות ועוד. הקשר בין סוכר למחלות האלו התחיל להתברר כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת, לחרדתה של תעשיית הסוכר שהשקיעה משאבים רבים בהסטת תשומת הלב מהסוכר למקומות ולגורמים אחרים.
את שיטות ההונאה והטעיית הציבור של תעשיית הסוכר חשפה קריסטן קרנס (Kearns), חוקרת מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו. היא ועמיתיה סקרו מסמכים פנימיים של תעשיית הסוכר מ-1959 ועד 1971, ששכבו גלויים בארכיונים של אוניברסיטת הרוורד ואוניברסיטת אילינוי ובספריות ברחבי העולם, והראו כיצד הצליחה התעשייה להגן על האינטרסים הכלכליים שלה ולהשפיע על דעת הקהל ועל קובעי המדיניות.
שיטות הפעולה של תעשיית הסוכר מזכירות את השיטות שבעזרתן ניסתה תעשיית הטבק להסתיר במשך שנים את הקשר הברור בין עישון לסרטן, ואת השיטות שמשמשות את תעשיית האנרגיה כיום להכחשת מעורבות האדם בשינוי אקלים: הכחשת קשר, העלאת ספקות בציבור לגבי מחקרים, מימון מחקרים וגניזתם והפעלת פוליטיקאים.
על פי המסמכים שנחשפו, איגוד סחר של תעשיית הסוכר בשם "הקרן לחקר הסוכר", הקרוי כיום "איגוד הסוכר" (Sugar Association), השתלט למעשה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 על המכון הלאומי לחקר שיניים של ארצות הברית, שהחל לתכנן באותה תקופה את התוכנית הלאומית למיגור עששת. התעשייה, שידעה כבר משנות ה-50 שהמוצר שלה מזיק לשיניים וגורם לעששת, חששה כי התוכנית תכלול המלצה להפחית בצריכת סוכר ולכן השקיעה מאמצים רבים למנוע זאת.
מימון מחקרים
מאמצי התעשייה כללו טקטיקות שיבטיחו שמחקרים למניעת עששת יתמקדו בהפחתת הנזק לשן ללא צורך בהפחתת סוכר. הקרן לחקר הסוכר בשיתוף עם תעשיות הממתקים הקציבו 120 אלף דולר בשנה (שווה ערך לכ-850 אלף דולר כיום) למחקרים לפיתוח חיסון נגד חיידקים גורמי עששת ולשימוש באנזימים שאפשר להוסיף למאכלים, ושפוגעים בהתפתחות רובד חיידקי על השן. דוח סודי על המחקרים האלה שנשלח ב-1969 לרוג'ר אדמס (Adams), פרופסור אמריטוס וחבר במועצה המדעית המייעצת של הקרן לחקר הסוכר, הדגיש כי הקרן מתייחסת לעששת כאחד הגורמים הבעייתיים העיקריים לחוסר נכונות להגדלת השימוש בסוכרוז (סוכר).
כדי להשפיע עוד יותר על המחקרים ולהטותם לכיוון בלימת עששת במקום מניעתה על ידי הפחתת צריכת הסוכר, הקרן לחקר הסוכר פעלה לחיזוק קשריה במכון הלאומי לחקר השיניים. ביולי 1968 נבחר לנשיא הקרן פיליפ רוס, שהיה ראש יחידת מענקי המחקר במכון הלאומי לחקר השיניים. הוא ניצל את קשריו במכון כדי לתאם פגישות ולשתף מידע בין אנשי המכון לאנשי הקרן. למשל, ב-1969 ועדת ההיגוי של צוות המשימה למלחמה בעששת שהקים המכון מנתה 11 חברים, שמונה מהם היו חברים גם בצוות המשימה המקביל של תעשיית הסוכר.
חיזוק הקשרים עבד. קרנס ועמיתיה מצאו כי קול קורא למחקרים לתוכנית הלאומית למיגור עששת, שפרסם המכון ב-1971, היה מבוסס ברובו הגדול על דוח של הקרן לחקר הסוכר למכון הלאומי לחקר השיניים. הקול הקורא לא כלל בקשות למחקרים שעלולים לפגוע בתעשיית הסוכר, כגון מחקרים שבודקים את ההשפעה של מזונות מסוימים, בפרט סוכר, על היווצרות חורים בשן ועששת.
התייחסות מעטה לסוכר. כרזות אמריקאיות לעידוד בריאות השן משנות ה-50
הטיית מחקרים
עששת לא הייתה הבעיה היחידה שתעשיית הסוכר ניסתה להסתיר. בשנות ה-50 של המאה הקודמת גברים אמריקאים רבים סבלו ממחלות לב. אחד מהם היה נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר, שלקה בספטמבר 1955 בהתקף לב קשה במיוחד. האירוע דרבן מדענים רבים בארצות הברית לחקור מחלות לב ואת הגורמים להן, תוך התמקדות בגורמים תזונתיים, כגון חלבונים, שומנים, סוכרים ומינרלים, שעלולים להשפיע על בריאות הלב.
בשנות ה-60 התגבשו שתי השערות שונות לגבי הגורמים למחלת לב. השערה אחת, שאותה קידם הרופא והתזונאי הבריטי ג'ון יודקין (Yudkin), הייתה שצריכה עודפת של סוכר מעלה את רמות הטריגליצרידים – סוג של שומן – בדם ואת הסיכון למחלת לב. השערה שנייה, של הרופא והתזונאי האמריקאי אנסל קיז (Keys), הייתה שהסיכון למחלת לב נובע מצריכה של שומנים, בעיקר שומן רווי וכולסטרול. עם זאת, ב-1980 – כשהתפרסמו לראשונה "הנחיות התזונה לאמריקאים" של משרד הבריאות ושל משרד החקלאות האמריקאים – ההמלצות לתזונה בריאה התמקדו רק בהפחתת צריכת השומן למניעת מחלות לב והתעלמו מהסוכר.
התעלמות זו מהמחקרים שהראו שאולי גם סוכר קשור למחלות לב התרחשה בזכות מאמציה של הקרן לחקר הסוכר, כפי שמתברר מהמסמכים הפנימיים של תעשיית הסוכר. כבר ב-1954 אמר נשיא הקרן, הנרי האס (Hass), שתזונה עתירת שומן גורמת לבעיות לב ולכן צריך לגרום לאמריקאים לאכול פחות שומן ויותר סוכר. לטענתו, מעבר כזה לסוכרים ישפר את בריאות הציבור, וכדי לעודד את הציבור לעשות זאת השקיעה תעשיית הסוכר 600 אלף דולר (5.3 מיליון דולר במונחים של ימינו), כדי ללמד "אנשים שמעולם לא למדו ביוכימיה... שסוכר הוא מה ששומר כל אדם בחיים ומספק לו אנרגיה להתמודד עם בעיותינו היומיומיות".
אולם הקרן לא הסתפקה בהשקעה בחינוך לצריכת סוכר. ג'ון היקסון (Hickson), סגן נשיא הקרן ומנהל המחקר שלה, החליט שצריך לפרסם מחקרים שסתרו את מחקריו של יודקין ומחקרים אחרים שהראו שתזונה עתירת סוכר עלולה לגרום לעלייה בכולסטרול ולמחלות לב. מחקרי נגד כאלו יעזרו לשנות את דעת הקהל ולהגדיל את צריכת הסוכר. על פי הממצאים שפרסמו קרנס ועמיתיה בכתב העת JAMA Internal Medicine פנה היקסון לחוקרים מהרוורד כדי להפנות את האצבע המאשימה מהסוכר רק לכיוון השומן.
ב-1965 הצטרף למועצה המדעית המייעצת של הקרן לחקר הסוכר פרדריק סטייר (Stare), ראש המחלקה לתזונה בבית הספר לבריאות הציבור של הרוורד. סטייר היה מומחה לקשר בין תזונה למחלות לב ושימש יועץ לחברות מזון רבות, ולאקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים, למכון הלב הלאומי ולאיגוד הלב האמריקאי. באותה שנה נפגש היקסון עם חוקר מהמחלקה של סטייר, דייוויד מארק הגסטד (Hegsted), וגייס אותו וחוקר נוסף לכתיבת מאמר סקירה על מחקרים שמראים שסוכר אינו בריא, בפיקוחו של סטייר. הקרן לחקר הסוכר שילמה לחוקרים סכום כולל של 6,500 דולר, שווה-ערך ל-48,900 דולר כיום.
היקסון שלח לחוקרים את המאמרים שרצה שיסקרו והבהיר להם מה התוצאות שהוא מצפה לקבל. בתגובה כתב הגסטד ש"אנחנו מודעים היטב לעניין המיוחד שלך בפחמימות ונתייחס לזה כמיטב יכולתנו". במהלך הכתיבה שלחו החוקרים להיקסון טיוטות וכן הוסיפו לסקירה מאמרים חדשים שהתפרסמו בינתיים והוציאו שם רע לסוכר. היקסון קיבל לידיו את הטיוטה הסופית של מאמר הסקירה באוקטובר 1966. בנובמבר הוא הודיע להגסטד שהתוצאה היא "בדיוק מה שחשבנו עליו ואנחנו מצפים לראות אותה בדפוס".
מאמר הסקירה פורסם ב-1967 בשני חלקים בכתב העת הרפואי הנחשב New England Journal of Medicine וללא גילוי נאות על מקורות המימון וניגוד האינטרסים של החוקרים, מאחר שכתב העת התחיל לדרוש גילוי נאות כזה רק בשנת 1984. המאמר מתח ביקורת על מחקרים שהראו שסוכר קשור למחלות לב והדגיש את הקשר בין צריכת שומן, בעיקר רווי, למחלות אלו. כתוצאה מהסקירה הזו ומפרסומים אחרים שיזמה תעשיית הסוכר, פחתה צריכת השומן ופורסמו אזהרות מפניה. כמו כן, כדי לשמור על טעמו של המזון מופחת השומן, התחילו להוסיף לו עוד ועוד סוכר.
הגסטד התקדם ומונה בשנת 1978 למנהל המרכז לתזונה של משרד החקלאות. הוא היה מעורב בניסוח המסמך שהפך לבסוף ל"הנחיות התזונה לאמריקאים", שהמליצו על תזונה דלה בשומן, אך לא על הימנעות מסוכר (פרט למניעת עששת).
המחקרים המדאיגים על תזונה של חולדות בוטלו ונגנזו. חולדת מעבדה במחקר תזונה | מקור: Shutterstock
גניזת מחקרים
לא כל המחקרים שתעשיית הסוכר יזמה ומימנה הניבו את התוצאות הרצויות לה. המשך הנבירה במסמכים הפנימיים של תעשיית הסוכר חשף שהקרן לחקר הסוכר יזמה מחקר בבעלי חיים לבדיקת הקשר בין צריכת סוכר ומחלות לב, אך המחקר בוטל ותוצאותיו לא פורסמו.
במאמר שפרסמו בכתב העת המדעי PLOS Biology מספרים קרנס ועמיתיה כי לאחר שמימנה הקרן את הסקירה של הגסטד ועמיתיו והזמינה את תוצאותיה, נודע לאנשי הקרן לחקר הסוכר על מאמרים שהראו כי יתכן שחיידקי המעי בבעלי חיים מעורבים בהשפעה השונה של סוכר ושל עמילן על הרכב השומנים בדם. כדי לבדוק זאת יזמה הקרן ב-1968, שנה לאחר פרסום הסקירה של הגסטד ועמיתיו, את פרויקט 259 – מחקר בחולדות כדי לבדוק "את ההשפעות התזונתיות של החיידקים במעי" כשהתזונה כוללת סוכר לעומת עמילן.
לניהול המחקר גייסה הקרן את וו.פ.ר. פובר (Pover), מאוניברסיטת ברמינגהם באנגליה, והקציבה לו 29,300 דולר (כ-187,500 דולר של היום) לתקופה של 15 חודשים עד ספטמבר 1970.
פובר האכיל חולדות "רגילות" וכן חולדות נקיות מחיידקים במזון עתיר סוכר או במזון רגיל, עתיר עמילן. הוא גילה שבשתן של חולדות רגילות שניזונו ממזון עתיר סוכר יש פעילות מוגברת של אנזים בשם בטא-גלוקורונידאז, שמקושרת לסרטן בשלפוחית השתן. מסיבה לא ברורה בדוח של הקרן לחקר הסוכר תיארו בהתלהבות ממצא זה כ"אחת מההדגמות הראשונות להבדל ביולוגי בין חולדות שניזונות מסוכר לכאלו שניזונות מעמילן".
ממצא נוסף מהמחקר היה ירידה חדה בטריגליצרידים בדם של חולדות נקיות מחיידקים שניזונות ממזון עתיר סוכר. כלומר, פובר גילה שכדי שסוכר יעלה את רמות הטריגליצרידים בדם דרושים חיידקי מעי. הוא רצה לאשש זאת על ידי הדבקת החולדות בחיידקים, האכלתן בתזונה עשירה בסוכר והדגמה שהפעם – בנוכחות חיידקים – רמות הטריגליצרידים יעלו, כפי שהיה ידוע מניסויים קודמים בחיות.
אולם, פובר לא זכה להמשיך את המחקר וגם לא לפרסם את התוצאות הראשוניות, משום שהקרן ביטלה את המחקר. תוצאות המחקר הציגו מנגנון אפשרי לכך שסוכר מעלה את רמת הטריגליצרידים, הראו שיש הבדל בהשפעות של סוכר ושל עמילן על הגוף והציגו סוכר כחשוד אפשרי בגרימת סרטן. הסעיף האחרון היה בעייתי במיוחד לקרן: באותה תקופה כל חומר שהיה חשוד כגורם לסרטן בבליעה, אפילו רק בחיות מעבדה, מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) היה מסמן אותו כחומר מסוכן ואולי אף מורה להרחיקו ממזונות.
בתגובת איגוד הסוכר לממצאים של קרנס ועמיתיה, הם טוענים שהמחקר של פובר בוטל לא בגלל תוצאותיו אלא משום שחרג מהתקציב, התעכב מאוד והעיכוב גרם לו להתנגש עם שינוי מבני של הקרן לחקר הסוכר באותו זמן (עם זאת, מחקרים אחרים בתקופת השינוי המבני לא בוטלו).
יכול לקרות שוב?
היום אמנם קשה יותר להטות מחקרים כפי שתעשיית הסוכר עשתה לפני כמה עשורים, ויש חובת גילוי נאות במאמרים, אך תמיד צריך לעמוד על המשמר: ביוני 2016 דיווחה סוכנות הידיעות AP שמחקר שהראה כביכול שילדים שצורכים ממתקים רזים יותר מאלה שלא אוכלים ממתקים מומן על ידי איגוד סחר שמייצג בין היתר את חברות הממתקים הרשי, ריגלי ונסטלה. ב-2015 דיווח אתר העיתון ניו-יורק טיימס שחברת קוקה-קולה מימנה ארגון שלא למטרות רווח כדי לקדם מחקרים שיראו שפעילות גופנית חשובה להורדת משקל ושכל עוד מתאמנים אין בעיה לצרוך את מוצרי החברה.
אין דרך לדעת בכמה חיים עלתה הסתרת המחקרים והטייתם על ידי תעשיית הסוכר. יתכן שאם תעשיית הסוכר הייתה מפרסמת את תוצאות מחקריה כבר לפני עשרות שנים היינו יודעים היום יותר על השפעותיו של הסוכר ואולי מונעים חלק מהשינויים בתזונה שבגללם השמנת יתר, מחלות לב וסוכרת נפוצים כל כך במערב. בכל מקרה, על פי מה שידוע היום, מומלץ להפחית בצריכת סוכר, לא להגזים בצריכת שומן ובאופן כללי לאכול במידה ובאופן מאוזן.
