למרות הסלידה שהם מעוררים בחלקנו, חוקרים רואים בחרקים את גיבורי העל החדשים שיצילו את העולם מרעב. האם הם באמת חלופה מעשית לבשר?
עד שנת 2050 אוכלוסיית העולם צפויה לצמוח לכ-9.6 מיליארדי אנשים – מספר חסר תקדים בהיסטוריה. ככל שהזמן נוקף, גובר החשש שאי אפשר יהיה להזין את כולם עם משאבי הקרקע הקיימים והשיטות החקלאיות שבידינו. החשש הגדול ביותר הוא שייווצר מחסור חמור בחלבונים, שלפחות בעולם המערבי מגיעים ברובם משוק הבשר.
חלופה מעניינת שמעוררת תשומת לב רבה בשנים האחרונות היא האפשרות להשתמש בחרקים כמקור מזון נוסף. לפי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) חרקים אכילים מכילים ריכוז גבוה של חלבונים, חומצות אמינו, חומצות שומן וויטמינים כמו ביוטין וחומצה פולית.
מחקר משותף של מדענים מסין ומבריטניה שפורסם בשנה שעברה הצביע על כך שצרצרים, חגבים וחיפושיות קמח מכילים למעשה יותר סידן, אבץ ומגנזיום מסטייק סינטה, ואילו בתולעי בפאלו יש יותר ברזל אפילו מנתחי בשר אדום. לא זאת בלבד, אלא שגידול חרקים ידידותי לסביבה הרבה יותר מעדרי הבקר, שאחראים לשחרור של 14 אחוז מנפח גז החממה מתאן, ואף גורמים לפליטה רחבת היקף של גז אמוניה רעיל. כמות המזון שחרקים צורכים קטנה בעד 80 אחוז לעומת המזון הנחוץ לעדרי בקר כדי לייצר כמות חלבון זהה, ושטחי הגידול שלהם הרבה יותר קטנים.
מכילים ריכוז גבוה של חלבונים, ויטמינים וחומצות שומן. זחלי פרפרים למאכל | צילום: Shutterstock
קראנץ' צרצרים
באי מדגסקר שבאוקיינוס ההודי מציעים השווקים מדי שנה, בעונה השחונה שלפני קציר האורז הטרי, חלופה קולינרית מרעננת: כ-65 מינים שונים של חרקים שמשמשים מקור חלבון עיקרי לאוכלוסייה. מגמה דומה אפשר לראות במדינות נוספות באזורים הטרופיים והסובטרופיים, שמנצלות יותר מאלפיים מיני חרקים כמזון, החל בחיפושיות וצרצרים וכלה בצרעות, שפיריות, טרמיטים ונמלים.
כמעט בכל האזורים הללו, החרקים הם תוסף מזון שמאפשר לתושבים להשלים חומרים מזינים בתזונה שלהם. תושבי פפואה ניו גיני, למשל, ניזונים מזחלים של חיפושית הדקל, שמכילים כמויות גבוהות של חומצות האמינו ליזין ולאוצין, בצד בטטות שמכילות ריכוז גבוה של חומצות אמינו אחרות כמו טריפטופן – שלא נמצאת אצל החיפושיות.
רוב החרקים במדינות הטרופיות נאספים מהטבע, והאוכלוסיות שלהם משתנות לאורך השנה בהתאם לצמחייה ולתנאי מזג האוויר. כדי למזער את הפגיעה במערכת האקולוגית במדינות מסוימות הוקמו חוות שמתמחות בגידול החרקים. בתאילנד, למשל, פועלות כעשרים אלף חוות כאלה, שמספקות למשקי הבית כ-7,500 טון צרצרים בשנה.
בעולם המערבי הסיפור שונה. החרקים הגדלים בטבע קטנים יותר מאשר באזורים טרופיים ואין תרבות של ציד חרקים. במצב הזה, אפשר לגדל חרקים למאכל רק בחוות גידול. אך לפני שמקימים חוות צריך להתמודד עם בעיה לא פשוטה: בעולם המערבי אכילת רמשים היא בגדר טאבו. חרקים עשויים להיות מושא לצילומי טבע מרהיבים, אך כשהם נכנסים הביתה, או עולים על הצלחת, הם מעוררים בעיקר פלצות, במיוחד כשהם מגיעים בכמות גדולה. על תאווה קולינרית אין כמובן מה לדבר.
בשנים האחרונות, בשל היתרונות הרבים של אכילת חרקים, נעשים מאמצים אינטנסיביים לשינוי התפיסה הזאת. ב-2015 נוסד כתב עת מדעי בשם "Journal of Insects as Food and Feeds", שמתמקד בחרקים כאוכל, ובארצות הברית אפשר כבר להשיג חטיפים, קמח ועוגיות מצרצרים. בהולנד מציעים במרכולים חרקים קפואים ומיובשים והוקמו חוות שמגדלות חרקים לצריכה פרטית. אפשר גם למצוא ספרי בישול שמציעים מתכונים מחרקים מקומיים או מיובאים.
אין ספק שחרקים עשויים לספק פתרון חשוב לרעב הצפוי בעשורים הבאים. חשיבות הנושא וההבנה שהפתרונות לא יגיעו מהחקלאות הקיימת מדרבנת את העולם לפעול למען פיתוחה של חקלאות חרקים שתאפשר להזין את חיות המשק ואת בני האדם גם יחד. לא ברור אם הטאבו החברתי במדינות אירופה וצפון אמריקה יאפשר את המעבר הזה. אם כן, זה ידרוש מהפך מרשים במוניטין הקלוקל של החרקים באזורים האלה.
חקלאות של גידול חרקים תאפשר להזין את חיות המשק ובני האדם יחד. חגבים למאכל | צילום: Shutterstock
חלופה בריאה?
השאלה אם החרקים אכן בריאים למאכל מטרידה חוקרים רבים העוסקים בשדה החדש יחסית של האנטומופגיה ((Entomopahagy – אכילת חרקים. מחקרים רבים שפורסמו בתחום מדגישים את החשיבות של זיהוי נכון של מיני החרקים שיכולים לספק את חומרי ההזנה הנחוצים בלי להזיק לאדם. גלמים של זחלי משי ממין אפריקאי, לדוגמה, מכילים חומרים שעלולים לפרק את הוויטמין החיוני B1. בניגריה ניזונים מהגלמים האלה, ובעונה שבה הם נפוצים מתפרצת דרך קבע מחלת שרירים חריפה שנגרמת מחסר בוויטמין הזה.
מאמר שפרסמה קבוצה גרמנית מזהיר מפני סכנות רבות נוספות שטמונות באכילת חרקים, החל באלרגנים שעלולים לגרום לקשיי נשימה ופגעים בעור וכלה בטפילים, חיידקים ועובש שגדלים על חרקים ועלולים להיות רעילים לבני אדם. "יש לבצע מבחני הזנה בכל אחד מהמינים האכילים כדי לקבוע את הערך התזונתי ואת אורך חיי המדף שלו", מסכמים החוקרים.
מאחר שערכו התזונתי של כל חרק שונה, קשה לקבוע באופן עקרוני אם חרקים אכן מספקים את אותם צרכים תזונתיים שמספק הבשר. בדוח של ה-FAO פורסמו תוצאות המחקר של חוקר אמריקאי שהשווה את הערך התזונתי של זחלי חיפושית הקמח לזה של בשר בקר. נמצא שבמדדים מסוימים הערך התזונתי שונה – למשל בזחלים חסרות חומצות אמינו מסוימות שקיימות בבשר בקר. לעומת זאת, הם עשירים יותר בוויטמינים, פרט לוויטמין B12.
משמעות הפערים הללו היא שאם תזונת האדם תתרחב לשימוש בחרקים כמזון משלים לבקר ועוף, החקלאים והמשווקים שלהם יידרשו למסור לצרכנים את כל המידע הנחוץ על הערך התזונתי של מרכולתם, כדי שיוכלו להשלים את החסרים ממאכלים אחרים. כלומר בדיוק מה שנהוג היום לגבי מזונות רבים אחרים.
דרור תמיר, אחד משלושת מייסדי "חרגול פודטק" (לשעבר "סטייק צרצר"), משוכנע שחגבים וחרגולים הם חלופה ראויה לחלבון ממקור בשרי. יחד עם שותפיו חנן אביב ובן פרידמן הוא שוקד על פיתוחה של חוות החגבים הראשונה מסוגה בעולם. בחווה, שליד ראש פינה, מגדלים כבר חגבים לשיווק, שמיוצאים לשוק העולמי כאבקות. בצורתם האבקתית יכולים החרקים לשמש כבסיס להכנת מזונות עשירים בחלבון. "החגבים שלנו עוברים ניתוח מדוקדק של מעבדות אמריקאיות שבוחנות את הרכב החלבון, חומצות האמינו והליפידים שלהם. כל הנתונים מצביעים שהחגבים הם חלופה ראויה לבשר", הוא אומר, ומציין שהחרקים שלו מכילים כ-70 אחוז חלבון, וכן אומגה 3 ואומגה 6.
בעתיד הקרוב, נראה שאבקות החרקים שחרגול פודטק ודומיה מפתחים ישמשו בעיקר להזנה של בעלי חיים שמספקים לנו מזון כחלופה לחלבון ממקור צמחי או מבקר. מחקרים מראים שחיות משק, מחזירים ועד דגי מאכל, בהחלט יכולים להיזון על חרקים כמקור חלבון, בתוספת חומצות אמינו מסוימות.
בשלב הראשון אבקות החרקים ישמשו כנראה להזנת חיות משק, ויפחיתו את עלות הבשר | צילום: Shutterstock
דילמת הכשרות
"וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" כתוב בתורה (ויקרא י"א, מ"א), כך שעל יהודים שומרי כשרות חל איסור על אכילת חרקים. עם זאת, כנראה בעקבות מתקפות של נחילי ארבה שהשמידו את היבולים לאורך ההיסטוריה וגרמו רעב קשה, ההלכה מתירה לאכול מינים מסוימים של חגבים. חגב נחשב כשר למאכל אם יש לו ארבע רגלים, ארבע כנפיים, כנפיו "חופין" (מכסות) את רוב אורך גופו ורוב היקפו, יש לו שתי כרעיים לניתור וקיימת מסורת על כך שהוא חגב כשר. במשך השנים הייתה מסורת אכילת החגבים נפוצה בעיקר אצל יוצאי תימן אז אם העולם יחליט לעבור לתזונה של חרקים, שומרי הכשרות שבינינו ייאלצו כנראה להסתפק בחגבים בסגנון תימני.
