שבעים שנה לאחר שהתגלו, פרטים רבים על מגילות ים המלח עדיין אינם ברורים. מחקר בטכנולוגיות מתקדמות חשף כי הציפוי של מגילת המקדש המסקרנת מורכב ממלחי גופרית שכנראה הגיעו מאזור אחר

מגילות ים המלח מספקות חלון ייחודי לחייהם ולאמונותיהם של תושבי ארץ ישראל היהודים בין המאה השלישית לפנה"ס למאה הראשונה לספירה ומהוות מקור עשיר למחקר מאז התגלו בשנות הארבעים של המאה הקודמת. מעבר לתוכן, אפשר ללמוד מהמגילות גם על טכנולוגיות הכתיבה שהיו נהוגות אז, על סוג משטח הכתיבה והרכבו ומתוך כך להסיק כיצד אפשר לשמר את המגילות בצורה הטובה ביותר או לגלות זיופים.

במחקר שהתפרסם בכתב Science Advances, מנתחים החוקרים היבטים פיזיים של "מגילת המקדש", שנכתבה סמוך לזמן חורבן בית המקדש השני (שנת 70 לספירה) והוטמנה במערה בקומראן. המגילה, כפי ששמה מעיד, מתייחסת להוראות בנייה של בית מקדש ולטקסי הקרבת קורבנות. היא כתובה כדברי אלוהים בגוף ראשון הפונה אל משה בגוף שני. זאת בניגוד לנוסח התורה, שבה לרוב ההתייחסות היא למשה בגוף ראשון או שלישי וההתייחסות לאלוהים היא בגוף שלישי. בהתחשב בכך שרוב מגילות ים המלח הן העתקים של ספרי התנ"ך, מגילת המקדש יוצאת דופן מבחינת תוכנהּ המקורי. המגילה ייחודית גם במראהּ – היא המגילה הארוכה ביותר שנמצאה (מעל שמונה מטרים!), דקה במיוחד (עוביה לרוב אינו עולה על 0.1 מ"מ) ובהירה יחסית לשאר המגילות שרובן כהות. כך שאין זה מפתיע שהיא מושכת תשומת לב מחקרית באופן מיוחד.

ד"ר רומן שוץ (Schütz), שהתחיל את המחקר במסגרת עבודת הדוקטורט שלו במכון לחקר חומרים בברלין, ראה את מגילות ים המלח ראה בפעם הראשונה בשנות התשעים, כאשר היה תלמיד תיכון בקלן, גרמניה, והן נחרתו בזיכרונו. הוא זכה לעבוד איתן ממש כשהמעבדה שבה עשה את הדוקטורט החלה בשיתוף פעולה עם אירה רבין, פרופ' לחקר חומרים מאוניברסיטת המבורג, החוקרת את המגילות. מטרת שיתוף הפעולה הייתה לפענח את הרכב המגילות ולהסיק מהם התנאים האידיאליים לשימורן. "כאשר החזקתי בידיי את פיסות [המגילות], נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותן והרגשתי הכרת תודה עצומה. לא האמנתי שזה קורה", הוא אמר. 

ממצאים חשובים לשימור המגילות. רומן שוץ עם מגילת המקדש בהיכל הספר במוזיאון ישראל | צילום: חסיה רימון
ממצאים חשובים לשימור המגילות. רומן שוץ עם מגילת המקדש בהיכל הספר במוזיאון ישראל | צילום: חסיה רימון

היא לא דומה לאף אחת אחרת

כאשר הארכיאולוג יגאל ידין פתח לראשונה את מגילת המקדש בשנת 1967, נמצאה שונות גבוהה בשימור המגילה – אזורים מסוימים השתמרו היטב ואחרים פחות. התרשמותו של ידין הייתה שהשונות בשימור תלויה באופן עיבוד הקלף בימי קדם. הקלף שעליהן נכתבו רבות ממגילות ים המלח, בדומה לקלף שעליו כותבים היום ספרי תורה, מקורו בעור של בהמה טהורה. כל מגילות ים המלח הכתובות על קלף שנחקרו עד היום, מלבד מגילת המקדש, נכתבו על צידו של הקלף שפנה במקור לצד השיער של הבהמה. עליו נוח יותר לכתוב, בניגוד לצד הפנימי, הפונה לבשר. המגילות לא עברו טיפול בחומרים אנאורגניים, כלומר חומרים שמקורם אינו בעולם החי או הצומח, אלא רק בחומרים צמחיים. מגילת המקדש, לעומת זאת, כתובה דווקא על הצד הפנימי של העור וצופתה בשכבה של חומרים אנאורגניים שכנראה הקלה את מלאכת הכתיבה והשוותה לקלף מראה בהיר. את הרכב החומרים האנאורגניים בדקו במחקר הנוכחי, לאחר שמחקר קודם מצא כי מתחת לשכבה האנאורגנית הקלף השתמר בצורה יוצאת דופן, עד כדי כך שהוא נראה כמו קלף מודרני.

כדי לקבוע את הרכב הציפוי האנאורגני של המגילה, השתמשו החוקרים בשיטות שאינן הרסניות, במעבדות בארה"ב ובגרמניה. בעבודה שנעשתה בפוסט-דוקטורט של שוץ במכון ויצמן למדע, בשיתוף רבין ואדמיר מסיץ' (Masic) מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), החוקרים השתמשו בשתי שיטות שבהן מקרינים את הדוגמה בקרני רנטגן. בתגובה, כל יסוד פולט אור באורך גל אחר, וכך אפשר לזהות את הרכב החומר הנבדק. החוקרים זיהו בדגימות חלקיקים המורכבים מנתרן, סידן וגופרית, אך כדי לאפיין את הקשרים הכימיים ביניהם נדרשה שיטה נוספת: ספקטרוסקופיית ראמאן, שבה נעשה שימוש בלייזר להקרנת הדוגמה, בעוצמה המשפיעה על הקשרים הכימיים. מהקרינה המוחזרת אפשר ללמוד על אופי הקשרים הכימיים בדוגמה, והחוקרים הסיקו כי השכבה האנאורגנית מכילה בעיקר מלחי גופרית.

חוק שימור המגילות

מסקנה זו חשובה מאוד בהקשר של שימור המגילות: מלחי הגופרית הם היגרוסקופיים (סופחי מים) ומים שבאים במגע עם הקלף עלולים להאיץ את התפרקותו. כמו כן, מלחים שסופחים מים מתנפחים, ולכן עלולים ללחוץ על שכבת הקלף שהם צמודים אליה. לכן, המסקנה העולה מן המחקר היא שהמשך אחסונה של המגילה באוויר יבש ובטמפרטורה קבועה חשוב לשימורה. לדברי חסיה רימון, העוסקת בשימור המגילות בהיכל הספר, כל המגילות שנמצאות בחזקתם ובחזקת רשות העתיקות אכן נשמרות תחת בקרת אקלים קפדנית של לחות וטמפרטורה.

מעניין לציין שמלחי ים המלח עניים יחסית בגופרית, כך שככל הנראה מקור המלחים איננו באזור ים המלח. בשלב זה מקור המלחים אינו ברור, אך הוא ייחודי למגילת המקדש, וייתכן שהיא הובאה ממקום אחר. החוקרים בדקו את הרכב המלחים במגילות בהירות אחרות מים המלח, לא מצאו החוקרים את הרכב המלחים הזה באף אחת מהן. טכנולוגיית הכתיבה הזו, של הוספת שכבה אנאורגנית על גבי צד הקלף הפונה לבשר המקלה על מלאכת הכתיבה, היא עוד גורם המייחד את מגילת המקדש לעומת שאר מגילות ים המלח.

בעבודתו הנוכחית במכון ויצמן למדע ממשיך שוץ לעסוק במגילות ים המלח מכיוון אחר, בשיתוף פעולה עם אירה רבין הוא מנסה לפענח מהו מבנה הפחמן בדיו שבו נכתבה מגילת המקדש, האם זהו פחם או פיח. מכיוון שגם פחם (כפי שאנחנו מכירים מהמנגל) וגם פיח (האבקה השחורה המצטברת על האגזוז במכונית או בארובות) מורכבים מפחמן, הבחנה מוחלטת ביניהם היא אתגר לא פשוט. בעזרת ספקטרוסקופיית ראמאן מקווה שוץ להבדיל בין השניים ולזהות באיזה מהם נעשה שימוש במגילת המקדש יהיה מעניין מאוד לגלות אם גם הדיו שבו נכתבה המגילה שונה מזה של מגילות אחרות. שוץ מקווה כי המחקר יתרום לתרום לידע שלנו על טכניקות הכתיבה של העבר, ויסייע למצוא את הדרכים המיטביות להמשיך לשמר את המגילות הייחודיות.

תגובה אחת

  • ניר

    מי שנתן את ההוראה לצפות את המגילה בתרכובת שמכילה

    מלחי גופרית, היה ללא ספק בעל ידע מקיף בכימיה. האם האנושות של אז ידעה שמלחי גופרית סופחים מים, ואם לא, מי כן ידע?