המחלה הכחולה של האמנות

משחר ההיסטוריה, אנשים ציירו בשלל צבעים כדי להביע את רגשותיהם ולתעד את חוויותיהם. דווקא הצבע הכחול, צבע הים והשמיים, נעדר זמן רב מיצירות אמנות, משום שלא נמצא מקור טבעי לצִבְעָן (פיגמנט) כחול. המצב השתנה כאשר בני אדם, במצרים העתיקה ובעת העתיקה באירופה, החלו לטחון את אבן החן הכחולה לַפִּיס לַאזוּלִי (lapis lazuli), המורכבת מתערובת של מינרלים, ולהשתמש בה כחומר צבע. אבן החן נחצבה באפגניסטן, ועל כן כונתה באירופה "אולטרמרין", על שם מוצאה שמעבר לים (התיכון). בתקופת הרנסנס החלו בני אירופה לערבב את האבקה בשמנים ולהשתמש בה כצבע שמן. הצבע שהתקבל היה חלק ומבריק, והעניק לציורים גוון ייחודי וברק יוצא דופן. 

אבנים יקרות מאפגניסטן. אבן לאפיס לאזולי ששימשה בייצור הצבע יקר הערך | צילום: Bjoern Wylezich, Shutterstock

ייצור הצבע היה תהליך יקר מאוד, ובתקופה מסוימת היה מחירו גבוה יותר ממחיר הזהב. לפיכך נעשה בו שימוש רק ביצירות יקרות מאוד, ובפרט בציורים בנושאים דתיים – כגון מושיע העולם (Salvator Mundi) של לאונרדו דה וינצ'י, גן התענוגות הארציים (The Garden of Earthly Delights) של הצייר ההולנדי הירונימוס בוש (Bosch) ו-Virgin of the Adoption מאת ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר (Ingres), שבו מרים אם ישו לובשת בגד מצויר בכחול אולטרמרין. ציור פופולרי במיוחד שנעשה בו שימוש בכחול אולטרמרין, שנושאו לקוח דווקא מהעולם החילוני, הוא מוזגת החלב (The Milkmaid) של יאן ורמיר (Vermeer). בעיית המחיר הגבוה נפתרה עם המצאת כחול אולטרמרין סינתטי, בשנת 1826 בצרפת. בהמשך פותחו עוד חומרי צבע כחולים, ובהם "כחול קוֹבָּלְט" ו"כחול פְּרוּסִי", שתפסו את מקומו של האולטרמרין.

נוסף על מחירו הגבוה, לצבע שמן המבוסס על כחול אולטרמרין היה עוד חסרון גדול: הוא דהה מאוד עם חלוף השנים, והציורים איבדו מצבעיהם. תופעה זו זכתה לכינוי "מחלת אולטרמרין". תחילה סברו חוקרים שהצבע דוהה בשל היווצרות סדקים זעירים שאינם נראים לעין בשכבת הצבע, או בשל "בריחה" של הצבען הכחול מתוכה – ל"בריחה" כזו לא נמצאו ראיות. היווצרות סדקים ברשת מולקולות השמן המחברת בין חלקיקי המינרלים הטחונים עשויה, כמובן, לשנות את הצורה שבה האור חוזר מהתמונה ונקלט בעינינו, ולכן לשנות את האופן שבו אנו רואים את הצבע הכחול; אך מדוע שייווצרו סדקים כאלו? ניתוח מעמיק של המבנה הכימי של המינרלים המרכיבים את הצבע עשוי לספק תשובה ברורה יותר למקור ה"מחלה", ולסייע לנו בשימור יצירות אמנות שחלקים מהן צוירו בכחול אולטרמרין.

שימוש חילוני בכחול יקר המציאות. "מוזגת החלב" של יאן ורמיר, 1660  | צילום: Everett Collection, Shutterstock

האם זו גבינה שווייצרית? לא, זו אבן כחולה

המבנה הכימי של המינרל העיקרי באבן לפיס לאזולי נקרא בשם זאוליט (zeolite). זה מבנה שארגון האטומים יוצר בו חללים פנימיים רבים מאוד – כמו גבינה עם חורים, אלא שהחורים זעירים מאוד ומופיעים במינרל במחזוריות קבועה ואחידה. החללים מגדילים את שטח הפנים של המינרל, וכך מזרזים את התגובות הכימיות שהוא מעורב בהן. שטח הפנים העצום של חומרים אלו הופך אותם לזָרָזים טובים לתגובות כימיות, ויש להם שימושים נרחבים בתעשייה הפטרוכימית, שעוסקת בעיבוד ובפירוק כימי של נפט גולמי, גז טבעי ופחם למגוון רחב של חומרים כימיים שימושיים. 

מבנה זה הסביר את ממצאיה של קבוצת מחקר מאוניברסיטת אמסטרדם, שערכה ניסוי פשוט: הקבוצה יִישְנָה את אותו סוג של שמן עם כמה צבענים שונים, ובהם אבקת לפיס לאזולי המשמשת להכנת כחול אולטרמרין. לאחר זמן-מה בחנו החוקרים את התערובות, והבחינו שהשמן ששימש להכנת כחול אולטרמרין התכלה לחלוטין, מה שלא קרה בתערובות אחרות. כלומר התערובת זירזה את ההרס של עצמה. ממצא זה יכול להסביר את היווצרות הסדקים בשכבת הצבע. 

הכחול דהה ונסדק עם השנים. "מושיע העולם" של לאונרדו דה וינצ'י, משנת 1500 לערך | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

כדי לבחון זאת לעומק, נטלה הקבוצה דוגמאות נקיות של כחול אולטרמרין טבעי וסינתטי, וניסתה לבצע תגובה כימית מסוימת בנוכחות כחול אולטרמרין טבעי, בנוכחות כחול אולטרמרין סינתטי וללא אולטרמרין כלל. בנוכחות אולטרמרין טבעי, התגובה התרחשה פי 12 מהר יותר מאשר ללא אולטרמרין. בנוכחות אולטרמרין סינתטי, התגובה עדיין התרחשה מהר יותר, אך לאט יותר מאשר בנוכחות אולטרמרין טבעי. 

החוקרים הסיקו שהמינרל העיקרי שממנו מורכב האולטרמרין מזרז את פירוק השמן – מרכיב חשוב, היוצר את הרשת הקושרת של שכבת הצבע. התוצאה העגומה היא דהייה ניכרת של הצבע, והפיכת הכחול העז שקסם לאמנים ולחובבי אמנות לגוני אפור-ירוק עגומים. 

גילוי זה פותח את הדלת לחקר מעמיק של השינויים הכימיים של חומרי צבע, ועשוי לסייע בשימור יצירות אמנות יקרות ערך מתקופת הרנסנס.