מחקר חדש מציע שהמעבר לחקלאות ולמזון רך יותר שינה את צורת הלסת שלנו, והכניס ללשונותינו את הפ' והב' הרפות
סִגרו את הפה שלכם, כך שהשיניים העליונות נוגעות בתחתיות, ובחנו אותן: האם הן יושבות בדיוק זו מעל זו? אצל רובנו, זה לא המצב: השיניים העליונות בולטות מעט מעבר לתחתונות, תופעה שנקראת אובר-בייט (overbite), או בעברית מנשך פתוח. במחקר חדש מציעים מדענים שהאובר-בייט שלנו נובע מהמעבר לאוכל רך יותר, שהתרחש כשהפכנו לחקלאים. השינוי בהרגלי האכילה לא רק שינה את ההופעה החיצונית שלנו, אלא גם את אופן הדיבור שלנו, והוסיף לשפה שלנו את העיצורים פ' ו-ב' רפות (v ו-f). עדויות לכך הם מביאים ממחקרים ארכיאולוגיים, הדמיות של הפקת צלילים ומחקרים על שפות ברחבי העולם.
נגיסות ואובר-בייט
אובר-בייט, כמו גם אובר-ג'ט – מצב שבו השיניים העליונות גם נוטות החוצה ביחס ללסת עצמה – הן תופעות נפוצות מאוד אצל ילדים. לרוב הן מצטמצמות עם הגיל, בעקבות לחץ על עצמות הלסת ושחיקה של השיניים בזמן אכילה, אך אובר-בייט קטן יותר נשאר אצל רבים. בחינה של גולגלות מתקופת האבן המוקדמת והתיכונה, לפני שבני האדם החלו לעסוק בחקלאות, מראה ששיני המבוגרים שחיו אז נסגרו זו על זו ללא אובר-בייט. רק באלפי השנים האחרונות, כשאבותינו נטשו את אורח החיים של ציידים-לקטים ועברו להתקיים על מוצרי החקלאות, אנחנו מתחילים לראות את צורת השיניים האופיינית לנו כיום.
החוקרים טוענים שהיה זה המזון שאנחנו אוכלים ששינה את צורת הלסת שלנו. בעוד ציידים-לקטים ניזונים מצמחי בר ומבשר, שעברו רק עיבוד מינימלי, החקלאים ניזונים גם מחלב, דגנים ומוצריהם המעובדים, כמו גבינות ולחם. אלו הם מאכלים רכים יותר, שמפעילים פחות לחץ על הלסת והשיניים, ולכן גורמים לשינוי מופחת באובר-בייט שיש לנו מילדות.
עיצורים שפתיים-שיניים (labiodental), כמו פ' וב' רפות, נוצרים במגע בין השפה התחתונה לשיניים העליונות. החוקרים בדקו את המאמץ הדרוש להגייה של העיצורים האלו בעזרת תוכנה להדמיה תלת-ממדית, ArtiSynth. הם מצאו שקל יותר משמעותית לבטא את העיצורים עם אובר-בייט, שכן המרחק בין השפה לשיניים קטן יותר. בנוסף, עם אובר-בייט היה סיכוי גדול הרבה יותר לבטא בטעות פ' או ב', במקום עיצורים אחרים.
בשלב הבא סקרו החוקרים מאגר מידע של יותר מ-2,400 שפות, כדי לבדוק באילו עיצורים משתמשים עמים חקלאיים ואוכלוסיות ששמרו על דרך החיים העתיקה של ציידים-לקטים. הם הראו שחברות חקלאיות משתמשות בעיצורים השפתיים-שיניים פי ארבעה מחברות ציידים-לקטים, כלומר אכן יש קשר בין הצלילים של השפה לבין המזון שדובריה אוכלים.
החוקרים גם עקבו אחר התפתחות השפות האינדו-אירופאיות, משפחת השפות שנחקרה בצורה המעמיקה ביותר. הם הראו שעם הזמן נוספו לשפות עוד עיצורים שפתיים-שיניים, שהחליפו עיצורים אחרים בשפות קדומות יותר. כך למשל, המילה ל"אבא" בשפה אינדו-אירופאית קדומה הייתה "פּאטר" ב-פּ' דגושה (patēr), וזו הפכה ל"פאדר" ב-פ' רפה (faeder) באנגלית עתיקה, ו"פאת'ר" (father) באנגלית מודרנית.
השינוי במיקום השיניים - לסתות במבצב אובר-בייט (מימין), לעומת לסתות בקו אחד | איור: Tímea Bodogán, University of Zurich
המהפכה החקלאית או המהפכה התעשייתית?
המסקנה של החוקרים, אם כך, היא ששינוי באורח החיים ב-8,000 השנים האחרונות הוביל לשינוי בתזונה, שהוביל לשינוי בלעיסה ובלחץ המופעל על עצמות הלסת, ובסופו של דבר שינה את הדרך שאנחנו מדברים בה. ככל שהאובר-בייט נהיה נפוץ יותר, כך אנשים נטו יותר להשמיע בטעות פ' או ב' רפות, והעיצורים האלו נכנסו עוד ועוד לשפה.
האנתרופולוג רוברט קורוצ'יני (Corruccini), שלא היה שותף למחקר, אמר לאתר Science News שהממצאים החדשים הם "נכונים בבסיסם", אך לטענתו השינוי הגדול ביותר באובר-בייט לא התרחש לפני אלפי שנים אלא רק בסוף המאה ה-18. בתקופה זו, בעקבות המהפכה התעשייתית, מזון מעובד ומשומר הגיע לבתים רבים יותר ויותר. גורם נוסף שעשוי להיות מעורב בכך, אומר קורוצ'יני, הוא המזלג, שעד לאחרונה לא היה כלי אכילה נפוץ. המזלג מאפשר לחתוך את המזון בשתי ידיים, במקום לבצוע אותו בעזרת השיניים – דבר שלדעתו הייתה לו השפעה גדולה על שימור האובר-בייט מעבר לתקופת הילדות. אם זה נכון, מעניין אם שינויים אלו משפיעים על צורת הדיבור שלנו כיום, ומה יגלו בעתיד אלו שיחקרו את השפות של המאה ה-19 וה-20.
צפו בסרטון של כתב העת Science על המחקר (באנגלית):
