נוסח השאלה המלא: בספר כימיה וחשמל לכתה ח' (במדריך למורה) הם כותבים שבאופן כללי-כל בניה של מולקולה ממולקולות קטנות יותר (או מאטומים)-משחררת אנרגיה וכל פרוק של מולקולה למולוקולות קטנות יותר או לאטומים-צורך אנרגיה וזאת ביגוד למה שכתוב במקומות רבים-שכאשר מולקולת ATP מתפרקת--היא משחררת אנרגיה. איפה האמת??

האמת היא בספר כימיה וחשמל, אפשר אפילו לדייק ולהכליל את הקביעה שלו: אנרגיה תמיד תשתחרר בעת יצירת קשר כימי בין שני אטומים וההפך – תמיד צריך להשקיע אנרגיה בעת שבירת קשר כימי. תמיד.

הסבר לפי ההגיון: אם ההפך היה נכון, ופירוק של קשרים כימיים היה פולט אנרגיה – הרי לא היו מולקולות בעולם... ; כי הרי החומרים שואפים למינימום אנרגטי, ולפלוט אנרגיה לסביבה (החוק השני של התרמודינמיקה) - ולפי ההיגיון הזה, לכל המולקולות עדיף היה להיות במצב מפורק לאטומים (בלי כל קשר כימי) לאחר שפלטו אנרגיה לסביבה, והעולם שלנו היה ללא שום חומר מורכב, אלא רק 'מרק' של אטומים בודדים. במציאות קשר כימי הוא מצב יציב יותר ממצב 'מפורק' - ולכן הקשר נוצר מלכתחילה, כדי להגיע למינימום אנרגטי.
כלומר בכל תגובה כימית שפולטת אנרגיה, השלב שפולט את האנרגיה הוא שלב יצירת הקשרים הכימיים החדשים. למשל בתהליך בו גז בישול (החומר פרופאן, C3H8) מגיב עם החמצן (O2) שבאוויר ומתלקח לפחמן דו חמצני (CO2) ולאדי מים (H2O), לפי התגובה:
C3H8 + 5O2 ------------> 3CO2 + 4H2O

השלב בתגובה שפולט את האנרגיה הוא השלב בו נוצר הקשר הכימי בין החמצן (O) לפחמן (C) בפחמן הדו חמצני, והקשר בין החמצן (O) למימן (H) בעת יצירת המים.


מבער גז בישול. צילום:sfllaw, תמונה באדיבות ויקיפדיה

כל מי שאין פעם השתמש בכיריים של גז יודע שגז בישול שזורם לאוויר אינו מתלקח סתם מעצמו – צריך בהתחלה לספק אנרגיה לתהליך: על ידי ניצוץ חשמלי, על ידי גיצים של מתכת מלובנת (למשל במצית) או על ידי גפרור בוער. צריך לספק את מה שנקרא 'אנרגיית השיפעול' (או אנרגיית האקטיבציה) כדי לגרום לתהליך להתחיל (עוד על אנרגיית השיפעול בקישור שבסוף התשובה). ולמה צריך (בעיקר) את אנרגיית השיפעול? – בעיקר לשלב הראשון של התגובה, שהוא שלב שצורך אנרגיה: השלב שבו הקשרים הכימיים במגיבים נשברים (למשל בין אטומי החמצן במולקולת החמצן, O2, ושבירת הקשרים בין הפחמן למימן במולקולת הפרופאן). אחרי שהתגובה מתחילה – האנרגיה שמשתחררת בתהליך השריפה כבר מספיקה להמשיך ולהעניק אנרגיית שיפעול למולקולות החדשות שנשרפות.


הצתה של מצית גז (סיפוק אנרגיית השיפעול) על ידי ניצוצות שנפלטים מחיכוך מתכת. תמונה באדיבות ויקיפדיה.

לסיכום – האנרגיה הכימית האצורה במולקולות ובאטומים משתחררת בעת יצירת קשרים כימיים חדשים (אפשר גם לומר שבתגובה כימית שמשחררת אנרגיה לסביבה – הקשרים החדשים שנוצרים הם יותר יציבים מהקשרים הכימיים שהיו קיימים במגיבים, ולכן בסה"כ שיחרור האנרגיה בעת יצירת הקשרים החדשים גדול יותר מהשקעת האנרגיה הנדרשת בעת פירוק הקשרים הישנים).

ובקשר לATP - זה פשוט טעות של ביולוגים, שלא כותבים את התגובה הכימית המלאה. ATP, או אדנוזין טרי-פוספט (=החומר אדנוזין אליו מחוברים שלושה קבוצות זרחה) הוא החומר שמספק אנרגיה לתגובות הביו-כימיות בעולם החי. כמעט בכל מצב בעולם החי, כאשר צריך אנרגיה (כמו הזזת הזנב של תא הזרע, הזזת שריר הירך, כאשר צריך לשאוב יונים וליצור פוטנציאל חשמלי בתאי-עצב או כאשר צריך ליצר חלבונים בתוך התא) – מולקולת הATP משתתפת בתהליך ומספקת לו אנרגיה, תוך כדי פירוק, עוד עובדה שמעידה על חשיבות המולקולה: בגוף של אדם ממוצע משקל הATP מגיע לרבע קילו! אולם - ATP לא סתם 'מתפרקת', אלא מגיבה, בתגובה כימית, עם מים. תגובה זו משחרר אנרגיה. (בתגובה משתחרר כחומר ביניים -PO3 שמייד מגיב ויוצר קשרים כימיים עם מים לקבלת פוספאט -HPO42 , אם רוצים לדייק (אבל אף אחד שלומד ביולוגיה לא עושה את זה) צריך לומר שהאנרגיה משתחררת בעת תהליך של הידרוליזה (=פירוק על ידי מים, הידרו=מים, ליזה=פירוק) של ATP ל ADP (אדנוזין די פוספאט) - ואם כבר, תהליך הפירוק של הפוספאט מתוך הATP - צורך (מעט) אנרגיה מהסביבה, היא אנרגיית השיפעול של התהליך, ולא משחרר שום אנרגיה.
כלומר התהליך איננו סתם תהליך פירוק כמו שנוהגים לכתוב:
ATP --------> ADP + P
אלא, תגובה כימית שבה נוצרים קשרים חדשים (בין אטומי זרחן לחמצן) שהם פולטים אנרגיה לסביבה.
ATP + H2O -------> ADP + P

(בטבע, לרוב התגובות הכימיות שלהן ה-ATP צריך לספק אנרגיה – פולטת מים, כמו למשל יצירת חלבונים מתוך חומצות אמינו, והמים הללו משמשים לפירוק הATP, כלומר הטבע, בחוכמה וביעילות, מצמד שתי תגובות כימיות כדי לנצל את האנרגיה שבאחת כדי לספק אנרגיה לתגובה השנייה, ואת התוצרים של השנייה כדי לספק מגיבים לראשונה).

מאת: ד"ר אבי סאייג
מכון דוידסון לחינוך מדעי
מכון ויצמן למדע

הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.

8 תגובות

  • נעמה

    ATP

    שלום אבי, אשמח לקבל הבהרה נוספת לגבי השקעה וקבלת אנרגיה בתהליך הנשימה בתא
    האם ניתן לומר כי
    בתהליך הנשימה מולקולת גלוקוז מתפרקת , - תהליך שדורש אנרגיה ומתקבלת מולקולת ATP בה יש יותר אנרגיה כלומר תגובה אנדוטרמית?
    שאלה נוספת, כיצד פירוק של מולקולת הATP משחרר אנרגיה, הרי פרוק קשרים דורש אנרגיה? תודה
    נעמה

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאבי סאייג

    אנסה לעשות סדר

    היי נעמה
    אנסה לעשות סדר בדברים: זה לא נכון לומר שאם מולקולה מתפרקת צריך להשקיע אנרגיה ('תגובה אנדותרמית"). מה שניסיתי להבהיר בכתבה הוא ש*השלב* שבו נפלטת האנרגיה בתוך תגובה כימית – זה שלב יצירה של קשרים. ברוב התגובות הכימיות יש שלב של פירוק קשרים (שדורש אנרגיה) ושלב של יצירת קשרים (שפולט אנרגיה). מה שיקבע אם תגובה היא אקסותרמית או אנדותרמית הוא ההפרש בין האנרגיות בשלבים.
    זה לא מדוייק להגיד שמולקולת גלוקוז 'מתפרקת' – אלא היא מתחמצנת. היא הופכת, בסופו של דבר, לפחמן דו-חמצני ומים. השלבים בהם הקשרים בתוך מולקולת הגלוקוז נשברים דורשים אנרגיה, והשלבים בהם נוצרות מולקולות של פחמן דו-חמצני ומים –פולטים אנרגיה (כי נוצרים שם קשרים כימיים בין פחמן לחמצן ובין מימן לחמצן), בשקלול שני השלבים – נפלטת יותר אנרגיה מאנרגיה שהושקעה, והתגובה אקסותרמית. האנרגיה שנפלטת בתהליך התחמצנות הגלוקוז משמשת לבניית מולקולות 'עשירות' באנרגיה של ATP.
    לגבי – תגובת 'פירוק' הATP, זה מה שניסית להסביר בכל החלק האחרון של הכתבה, נסי לקרוא אותו שוב. בקצרה:
    התהליך איננו סתם תהליך פירוק כמו שנוהגים לכתוב:
    ATP --------> ADP + P
    אלא, תגובה כימית שבה נוצרים קשרים חדשים (בין אטומי זרחן לחמצן) שהם פולטים אנרגיה לסביבה.
    בברכה
    ד"ר אבי סאייג
    מכון דוידסון לחינוך מדעי
    מכון ויצמן למדע

  • עידו

    שחרור אנרגיה בתהליך הבעירה

    אברהם שלום
    אני תלמיד כיתה י"א, ולאחרונה התחלנו את נושא האנרגיה בתגובות כימיות ומיד לאחר מכן ערכנו ניסוי שכלל הדלקת זיקוק. קריאת הכתבה הזו עזרה להבנה שלי של הנושא (בניגוד למה שתמיד אומרים על אנרגיה ש"אצורה בקשר", מה שבלבל אותי) אך היא העלתה אצלי שאלה נוספת.
    כיצד פועל תהליך הבעירה? לצורך העניין, של הזיקוק שעליו הסתכלנו. הזיקוק היה מהסוג הזול, שבוער בכל נקודת זמן רק בחלק אחד וניצוצות עפים.
    הבנתי שאנרגיית החום והאור שאנו רואים כנראה נפלטת בעת יצירת הקשרים של המולקולות שפורקו עם החמצן באויר, אך מאיפה באה האנרגיה שמאפשרת את המשך בעירת הזיקוק?
    העליתי השערה שאנרגיית השפעול (מהגפרור שהדליק את הזיקוק) פירקה את הקשרים הראשונים, ונפלטה אנרגיה מיצירת קשרים עם החמצן. את חלקה ראינו כחום ואור, וחלק אחר ממנה הושקע להחלשת הקשר הבא בזיקוק, עד לרמה שבה אותם חלקיקים כבר יעדיפו להיות קשורים לחמצן מאשר אחד לשני. (קצת כמו מקרה של 3 מגנטים בשורה, כאשר 2 מחוברים בקצה ואחד בודד רחוק. צריך להשקיע אנרגיה רק בלהרחיק את השניים הקשורים מספיק כדי שהאמצעי יהיה קרוב יותר לשלישי, ומשם ההמשך כבר קורה לבד). ככה נוצרת שרשרת של תגובות והזיקוק בוער לאורכו.
    האם ההשערה הזו דומה למה שקורה במציאות? והאם יכול להיות שהיא דורשת שהקשרים עם החמצן יהיו חזקים יותר מאשר בין החומר לעצמו? במקרה כזה, למה דרושה בכלל אנרגיית שפעול, אם הטבע שואף למינימום אנרגיה?
    תודה מראש על כל תגובה,
    עידו

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאבי סאייג

    השערה נכונה, אבל תיקון

    היי עידו
    השערתך נכונה – אכן זה המצב בתהליך הבעירה. אפילו בהדלקה של נייר או גז – צריך חום ראשוני, כמו מגפרור, כדי לספק את אנרגיית השיפעול ההתחלתית, אבל אחר כך החום והאנרגיה שנפלטים מהתגובה (מהאש) בין הגז לחמצן כבר מספקים את אנרגיית השיפעול להמשך התגובה.
    תיקון – הזיקוק לא מגיב בכלל עם החמצן שבאוויר! כהוכחה – אתה יכול לראות שזיקוק בוער גם מתחת למים: http://goo.gl/fCVx11 (תקרא את הכתבה שם, גם היא מסבירה על האש). בזיקוק יש חומרים מחמצנים מוצקים שמאפשרים אש ללא צורך בחמצן מהאוויר.
    ולגבי השאלה – למה בכלל דרושה אנרגיית שיפעול אם הטבע שואף למינימום אנרגיה: אפשר להבין את המצב אם חושבים על כדור שמתגלגל ברוח על איזור עם גבעות ועמקים. הכדור יכול להגיע למנוחה באיזה עמק נמוך – שמקביל למצב של מינימום אנרגיה, אבל שום דבר לא מבטיח שזה העמק הנמוך ביותר שיש: יכולה לנשוב רוח חזקה יותר שתוציא אותו מהעמק הנוכחי בו הוא נמצא, תעביר אותו מעבר לגבעה הקרובה (=אנרגיית השיפעול), והוא יפול לעמק עוד יותר נמוך. כלומר הרבה חומרים נמצאים באיזה מינימום אנרגטי כלשהו, אבל זה מינימום מקומי, וכדי לעבור למינימום מוחלט, או לפחות למינימום נמוך יותר הם צריכים לעבור גבעות בדרך, צריכים אנרגיית שפעול שתעביר אותם ממצבם. (מקווה שהדימוי ברור).
    בברכה
    ד"ר אבי סאייג
    מכון דוידסון לחינוך מדעי
    מכון ויצמן למדע

  • עמוס

    שאלה נוספת

    לאברהם שלום
    בזמנו קיבלתי ממך תשובה מפורטת שאומרת שתמיד פרוק כימי דורש אנרגיה ותמיד הרכבה כימית משחררת אנרגיה (הכתבה הנוכחית)
    אני מצרף חלק מטבלה שכוללת, בין היתר,את אנרגיית התהוות של חומרים שונים (המקור:  איטה כהן, הכימיה אתגר, ספר נתונים, הוצאת מכון וויצמן, 1990).
    בטבלה זאת רב המספרים של אנרגיית ההתהוות הם אכן שליליים, אבל יש כמה מספרים חיוביים ( משל עבור כמה תרכובות  של חנקן) --מספרים חיוביים אומרים שדרושה אנרגיה ליצירת המולקולה...
    האם במקרים שבטבלה שבהם האנרגיה היא  חיובית, מדובר בתהליך שכולל כמה שלבים, כאשר בכל שלב נשמר העקרון שצוין למעלה: "תמיד פרוק כימי דורש אנרגיה ותמיד הרכבה כימית משחררת אנרגיה". או שיש כאן משהו שדורש הסבר אחר?...

    בברכה

    עמוס

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאבי סאייג

    אנרגיית התהוות

    שלום עמוס

    העיקרון תמיד תקף. תמיד בשבירת קשר כימי צריך להשקיע אנרגיה, וכאשר נוצר קשר כימי חדש – נפלטת אנרגיה. אז איך אפשר להסביר את המספרים החיוביים באנרגיית התהוות?

    פשוט צריך להבין מה זה אנרגיית התהוות:

    אנרגיית ההתהוות התיקנית של חומר היא שינוי האנרגיה בתגובה בה נוצרת תרכובת מיסודותיה היציבים בתנאי תקן. שים – לב, "נוצרת מיסודותיה בתנאי תקן" (לא מאטומים בודדים). כיוון שרוב היסודות נמצאים בטבע כמולקולות – בתנאי תקן, צריך לשבור את הקשרים במולקולות היסודות כדי ליצור את המולקולה החדשה.

    ולכן, למשל – עבור יצירת מולקולת HCN, אנרגיית ההתהוות היא שינוי האנרגיה בתגובה:

    0.5H2(g)+ C(s)+ 0.5N2(g) ---> HCN(l)     DH0f = 135.1k.j

    זה שהאנרגיה חיובית, אומר בסך הכל – שהמאזן האנרגטי של יצירת התרכובת הוא חיובי, כלומר בסה"כ האנרגיה שנפלטה בעת יצירת הקשרים במולקולת HCN פחותה מהאנרגיה שהיה צריך להשקיע בשבירת הקשרים של היסודות (השקעת אנרגיה בשבירת הקשר במימן H2 ובחנקן N2 ובין אטומי הפחמן (– נגיד שהיה במצב של יהלום) – כל אלה דרושים השקעת אנרגיה.

    בברכה
    ד"ר אבי סאייג
    מכון דוידסון לחינוך מדעי
    מכון ויצמן למדע

  • עמוס

    הרחבה לשאלה

    רציתי לבדוק את השאלה בצורה נסויית:

    המסתי מעט מלח במים, וראיתי שאכן טמפ המים ירדה, כי פרוק המלח לנתרן ולכלור דרש אנרגיה שהפחיתה את טמפ המים.

    הנתונים הכמותיים היו: 200 גרם מים, 7200 מיליגרם מלח.
    במהלך הניסוי טמפ המים ירדה מ25 מעלות ל24 מעלות.
    כלומר במעלה אחת שזה אומר שכמות האנרגיה שנדרשה לפרוק המלח היתה בערך 200 קלוריות.

    כמובן שהתוצאות כאן מקורבות, גם מפני שמד החום שהשתמשתי בו לא איפשר דיוק גבוה.
    האם התוצאות האלה סבירות??
    ואם כן, האם זהו ניסוי מומלץ למדידה של צריכת אנרגיה של פרוק מלח למרכיביו?

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאבי סאייג

    תשובה

    שלום עמוס, יישר-כוח על הניסויים שערכת, אבל לצערי הניסוי לא בודק את צריכת האנרגיה של פירוק המלח למרכיביו, משום שהתעלמת מהשלב השני – אחרי פירוק המלח ליונים, ישנו שלב שני בו נוצרים קשרים כימיים (ולכן גם נפלטת אנרגיה) קשרים בין-מולקולריים בין היונים מהמלח שהתמוסס לבין מולקולות המים. שלב זה פולט אנרגיה, שלעיתים גם גדולה מהאנרגיה הדרושה לשבירת הגביש היוני, ואז כל המערכת מתחממת. להרחבה על גילגולי האנרגיה בעת תהליך המסה לחץ כאן – (החלק הראשון של התשובה). ברוב התגובות הכימיות קשה, עד בלתי אפשרי, להפריד בין שלב שבירת הקשרים לשלב יצירת הקשרים החדשים, ולכן קשה לדעת כמה אנרגיה צורך/פולט כל שלב. כדי לחשב אנרגיה של שלב בודד צריך או למצוא תהליך שבו מתבצע בצורה טהורה השלב הבודד (לדוגמא חימום מלח עד מצב גזי בעצם גם מפריד אותו למרכיביו) או 'לבנות' את השלב הבודד על ידי חיבור וחיסור תגובות כימיות, שעבורן ידוע כמה אנרגיה נפלטת או נצרכת בסה"כ, וע"י אריתמטיקה פשוטה ניתן לעיתים לחשב כמה אנרגיה צורך או פולט כל שלב בתהליך. אבי.