רעב, צמא ומה שביניהם

רעב וצמא הן תחושות בסיסיות שכולנו חווים מדי פעם בפעם, בעיקר אחרי שלא אכלנו או שתינו יותר מדי שעות. אף על פי שהרעב מקושר בדרך כלל לאכילה וצמא מקושר לשתייה, האחראי לשתי התחושות האלה הוא המוח – הוא קולט אותות שונים ואפילו סותרים מהגוף ומהסביבה ויוצר על פיהם תחושה שמניעה אותנו לפעולה. התחושות הלא נעימות הללו חיוניות להישרדותנו, מאחר שהן מדרבנות אותנו לדאוג לגופנו ולספק לו חומרים נחוצים.

תחושת הרעב נובעת בעיקר מפעילותם של שני הורמונים שלהם בעלי השפעה מנוגדת. ההורמון גרלין (Ghrelin), שמכונה גם "הורמון הרעב", מגביר את תחושת הרעב בדומה לאופן שבו לחיצה על דוושת הגז מאיצה את המכונית. גרלין מופרש בעיקר בתאי הקיבה, שם המזון נאגר בדרך להמשך העיכול במעי הדק. כשהקיבה מתחילה להתרוקן ורמת הסוכר בדם יורדת, תאי הקיבה מפרישים גרלין. ההורמון מגיע דרך מחזור הדם להיפותלמוס, שהוא האזור במוח האחראי על בקרת תהליכים חשובים כמו אכילה, שתייה, שינה ורבייה. ההיפותלמוס מגיב לגרלין בשליחת שרשרת אותות שיוצרים את תחושת אי הנוחות שאנחנו קוראים לה רעב.

בנוסף, ההיפותלמוס מגיב לגרלין בהכנת הגוף לארוחה הבאה על ידי הגברת ייצור מיץ קיבה – חומצה חזקה ובה אנזימים שתאי הקיבה מפרישים כדי לפרק את המזון. בזמן הארוחה הקיבה מתרחבת כדי לקלוט את המזון, ופחמימות שעוכלו מתפרקות במהירות לסוכרים כך שרמת הסוכר בדם עולה. מתיחת הקיבה והעלייה ברמת הסוכר בדם מעכבים את הפרשת הגרלין והאיתות על כך שהגוף רעב נחלש.

תחושת השובע מוגברת על ידי ההורמון לפטין (Leptin), שפועל כמעין בלם לרעב. הלפטין מופרש מתאי שומן בתגובה לעלייה ברמת הסוכר בדם, ובהגיעו להיפותלמוס הוא פותח שרשרת תגובות שיוצרות תחושת שובע. צירוף כל הגורמים הללו מביא לכך שתחושת השובע מגיעה רק זמן מה לאחר האוכל.

תאים במוח מסוגלים לחוש בעצמם את המחסור במים. ההיפותלמוס ומרכז הצמא במוח | איור: Science Photo Library

מניעת התייבשות

בשונה משובע, תחושת הרוויה משתייה מגיעה כמעט מיד. ההבדל במהירות התגובה נובע מכך שתאי העצב בהיפותלמוס מסוגלים לחוש את ההתייבשות בעצמם, בנוסף לאותות שהם מקבלים מהגוף. אובדן מים חמור עקב התייבשות או דימום מתבטא בירידה בלחץ הדם, ותאי עצב הסמוכים לכלי דם ראשיים מאותתים על כך להיפותלמוס.

מרכז הצמא בהיפותלמוס מורכב משני סוגים עיקריים של תאי עצב – אלה שקולטים מהגוף אותות הקשורים לכמות המים שבו, ואלה שאחראים על יצירת התחושה שאנחנו מפרשים כצמא. בזמן התייבשות קלה ריכוז המים בדם יורד וגורם לירידה מזערית בלחץ הדם. התאים במרכז הצמא קולטים את הירידה הזאת ומפעילים את תאי העצב שיוצרים את תחושת הצמא. מנגד, כשאנו שותים מים בלגימות גדולות אנחנו מפעילים את שרירי הפה והצוואר, שמדווחים על כך למוח. מרכז הצמא קולט את זה ומכבה במהירות את תאי העצב שיוצרים את תחושת הצמא. התוצאה של התהליך הזה היא שתחושת הצמא נבנית בהדרגה אך מופסקת במהירות.

מחקר שפורסם השנה שופך אור על האופן שבו ההיפותלמוס מסוגל לחוש בשינויים במאזן המים בגוף. בניסוי על עכברים התגלה שהם הפסיקו להיות צמאים כששתו מים בלגימות גדולות, אך לא כשהמים סופקו להם בתוך ג'ל לעיס או במתקן שאפשר שתייה בלגימות קטנות בלבד. גם שתיית שמן הובילה לכיבוי תחושת הצמא, בדיוק כמו שתיית מים, הדבר מאשש את ההנחה שמערכת הצמא מזהה בליעת נוזלים אך לא מוצקים, ושמהירות השתייה היא תנאי הכרחי להפסקת הצמא.

להבדלים בחישת ברעב והצמא יכול להיות מניע הישרדותי – בעוד שבני אדם מסוגלים לשרוד כמה שבועות ללא מזון, מים הכרחיים לרוב פעילויות הגוף, והתייבשות קשה תהרוג אותנו בתוך ימים ספורים במקרה הטוב. לדעת החוקרים, רוויה מהירה לא רק מאפשרת לבעל החיים לספק לעצמו מים, אלא גם מקצרת את הזמן שבו בעל החיים נשאר חשוף לסכנות כשהוא מרכין את ראשו לשתות.

מבלבלים את הגוף

רעב והצמא ממלאים תפקיד מרכזי בהישרדותנו, אך קיימים הבדלים בין בני אדם שונים באופן שבו הם חשים את התחושות הללו. הרעב שלנו מושפע מאותות פנימיים בתוך הגוף ומאותות חיצוניים המגיעים מהסביבה, כך שעוצמת האותות והרגישות להם היא שקובעת כמה רעבים נהיה.

קצב חילוף החומרים, רמת מלאות הקיבה והריכוז של הורמונים מסוימים בדם מגדירים את תחושת הרעב הפנימית ואת הצורך שלנו במזון. בנוסף, הסביבה משפיעה גם היא על רמת הרעב – החל במידע חושי (הטעם, הריח והמרקם של האוכל), דרך נורמות חברתיות כמו הדרישה לגמור את כל הצלחת וכלה בתחושת לחץ ובגישה הכללית שלנו כלפי אוכל. גורמים סביבתיים כאלה יכולים להשפיע גם על הרגלי השתייה שלנו, אך תחושת הצמא נובעת בעיקר מגורמים פנימיים והיא מושפעת מהגיל, מהתזונה ומהפעילות הגופנית שלנו.

בנוסף, הרגלי התזונה המודרנית עלולים לגרום לגוף "להתבלבל" בין תחושת הרעב והצמא. אנחנו אוכלים ושותים מסיבות חברתיות, מתוך אילוצי לוח זמנים, משעמום ולפעמים בהיסח הדעת – כולם גורמים שלאורך זמן מפריעים לגוף לקשר את המזון והשתייה לתחושות הפיזיות של רעב וצמא. בנוסף, מזונות שמשלבים מוצקים ונוזלים, או מזונות שהערך התזונתי שלהם שונה ממה שאנחנו רגילים (למשל תחליפי סוכר), מקשים על המוח להבין כמה מזון ומים צרכנו.

כיום רוב האנשים במדינות המפותחות נהנים משפע של מזון ומים, כך שהרעב והצמא אינם משפיעים ישירות על הישרדותנו היומיומית, אך הם עדיין ממלאים תפקיד חשוב בחיינו – החל בהנאה מאוכל ומשתייה וכלה בהשפעה על בריאותנו.