תוצאה בלתי צפויה לשינויי האקלים: העלייה בשיעור הפחמן הדו-חמצני במים גורמת לדגים קטנים להפסיק לחפש את קרבתם של "שומרי הראש" שלהם

כפי שלמדנו ממרלין, האב החרדתי מהסרט "מוצאים את נמו", הים הוא מקום מסוכן, במיוחד לדגים צעירים. דגיגים רבים מתחמקים מטורפים על ידי כך שהם מבלים את זמנם בין מדוזות, שכן הדגים הגדולים יותר מפחדים ממגען הצורב ושומרים מרחק. אך מחקר חדש מראה כי החמצת מי האוקיינוסים, הנגרמת בשל העלייה בריכוז הפחמן הדו-חמצני במים, פוגעת ביחסים בין הדגים לשומרי הראש הצורבים שלהם – ולכן בסיכויי הישרדותם. זו עוד דוגמה לפגיעה המתמשכת בחיות הים הנובעת מפליטת הפחמן הדו-חמצני.

דגיגים ממינים רבים נראו חוסים בצל המדוזות, אף על פי שהיחסים ביניהם רחוקים מלהיות מושלמים: לרובם אין הגנה טבעית מהתאים הצורבים על זרועות הציד של המדוזות, כך שהם צריכים להיזהר לא להתקרב אליהן יותר מדי, ולהפוך טרף לשומרי הראש שלהם. למרות זאת נראה שהעיסקה הזאת משתלמת עבורם, שכן המדוזות מגנות עליהם מטורפים הרבה יותר מסוכנים. אך היחסים האלה עלולים להשתנות עם שינוי התנאים בים.

כאשר אנחנו שורפים דלקי מאובנים, כמו נפט או פחם, אנו משחררים לאטמוספרה פחמן דו-חמצני. מאז המהפכה התעשייתית כמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה עולה בהתמדה, בקצב שאף גבר בעשורים האחרונים, כשיותר ויותר אנשים משתמשים ביותר ויותר דלק.

התוצאה המדוברת ביותר של הצטברות הגז היא שינוי האקלים – פחמן דו-חמצני הוא גז חממה, וכמותו הגוברת גורמת לטמפרטורות לעלות בעולם כולו. אך יש גם השלכות נוספות, ואחת החמורות שבהן היא החמצת מי האוקיינוסים. ככל שיש יותר פחמן-דו חמצני באוויר, יש גם יותר פחמן דו-חמצני מומס במים, והימצאותו שם הופכת את המים חומציים יותר.

השינוי הזה ברמת החומציות עלול להשפיע לרעה על בעלי החיים הימיים. במקרה הקיצוני ביותר הוא עלול לגרום אפילו להכחדה המונית: יש עדויות לכך שההכחדה של סוף עידן הפרם, לפני כ-250 מיליון שנה, אירעה בחלקה בשל עלייה חדה בפחמן הדו-חמצני באטמוספירה ובים, ולכן בחומציות המים. רמת הפחמן הדו-חמצני אז היתה גבוהה משמעותית מזו שאנו רואים כיום ונגרמה כנראה מהתפרצויות של הרי געש, בלי קשר לבני האדם, שעוד לא היו קיימים אז. אך גם לשינויים קטנים יותר ברמת החומציות עלולות להיות השלכות לא רצויות. אחת מהן בדקו איוואן נגלקרקן (Nagelkerken) ועמיתיו מאוניברסיטת אדלייד באוסטרליה.

מחמיצים את ההגנה
במחקר שהתפרסם בכתב העת Proceedings of the Royal Society B שיכנו דגים צעירים במי ים רגילים או במי ים בריכוז גבוה של פחמן דו-חמצני – אותו ריכוז שצפוי להיות במי האוקיינוסים לקראת סוף המאה. כך יכלו לבדוק אם דגים משנים את התנהגותם במים חומציים יותר, ובמיוחד עד כמה הם מתרועעים עם המדוזות.

הם מצאו שדגיגים של צנינון הכתם (Atule mate) החיים במי ים רגילים שהו פי שלושה יותר זמן בחברת המדוזות לעומת אלה שחיו במים החומציים יותר – כלומר, החמצת המים פגעה משמעותית בקשר בין המדוזות לדגים. בנוסף, רק 63 אחוז מהדגיגים שנמצאו במים החומציים יותר שחו לעבר המדוזות ובילו את זמנם בחברתן, לעומת 86 אחוז מהדגיגים במים הרגילים. בנוכחות טורפים אחרים, ההבדל הזה עלול להיות קטלני.

מה במים החומציים גורם לדגים לשנות כך את התנהגותם? התשובה עדיין לא ברורה. החוקרים בדקו אם הדגים מזהים איפה המדוזות נמצאות לפי הריח, שכן רמות גבוהות של פחמן דו-חמצני עשויות לפגוע ביכולת הזאת. אך נמצא שגם במים רגילים הדגים לא נמשכו לריחן של המדוזות, ונראה שאותות ריח אינם חשובים ליצירת הקשר ביניהם.

ככל שממדי שינוי האקלים שאנו חווים מתבהרים, יותר ויותר מחקרים בודקים את ההשלכות האפשריות שלהם על בעלי חיים, צמחים ועל המערכת האקולוגית כולה, לא רק מבחינה פיזיולוגית אלא גם מבחינה התנהגותית. גם לשינוי קטן, כמו פגיעה ביחסים בין הדגיגים למדוזות, יכולות להיות תוצאות הרסניות: בלעדי המדוזות הדגיגים יהיו חשופים יותר לטריפה, דבר שעלול להוביל לפגיעה משמעותית באוכלוסייתם.

זו רק דוגמה אחת, ובוודאי לא האחרונה, לדרך שבה התנאים המשתנים בכדור הארץ משפיעים על היצורים החיים סביבנו בצורות שלא יכולנו לחזות מראש.