ג'ורג' מייקל, דיוויד בואי ולאונרד כהן, שמעון פרס והברקזיט, טראמפ ומכת השריפות – באמת שנה איומה. או ש... אולי לא בדיוק?

שנת 2016 מתקרבת לסיומה, ונדמה שהיא עומדת בסימן מותם של ידוענים רבים במיוחד. ממש בסוף השנה הלכה לעולמה השחקנית קארי פישר, "הנסיכה ליאה" מסרטי "מלחמת הכוכבים", ומיד אחר-כך אמה, השחקנית דבי ריינולדס. זמן קצר לפניהן נפרדנו מג'ורג' מייקל, האחרון בשורה ארוכה של מוזיקאים מפורסמים שמתו השנה, בראשם דיוויד בואי, פרינס ולאונרד כהן. עולם המוזיקה נפרד גם מליאון ראסל, "הביטל החמישי" סר ג'ורג' מרטין,  ואגדת הרוק הכבד לֶמִי קילמיסטר, שאמנם נפטר כבר ב-28 בדצמבר 2015 , אך מותו מסמן בעיני רבים את תחילת "מגפת המוות" של 2016. אליהם הצטרפו בין השאר השחקנים ג'ין וויילדר, אלן ריקמן וגארי שנדלינג (כוכב "המופע של לארי סנדרס"), הסופרים אלי ויזל והרפר לי, והמתאגרף מוחמד עלי. אצלנו בישראל הספדנו בשנה האחרונה את שמעון פרס, השחקנית והקולנוענית רונית אלקבץ, המלחינים נחום היימן ויוחנן זראי, המוזיקאית אהובה עוזרי והסופר חנוך ברטוב.

כאשר מצרפים את מקרי המוות האלו לאירועים פוליטיים בולטים שקרו השנה, כמו היציאה של בריטניה מהאיחוד הארופי ב"ברקזיט" ובעיני חלק מהאנשים גם בחירת דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית וגל השריפות הנוכחי בארץ, נוצר לכאורה הרושם ש-2016 היא "שנה מקוללת". דוגמה יפה לאמונה הציבורית הזאת ב"קללת 2016" היא ה"מם" הפופולרי שהופץ לאחרונה ברשתות החברתיות והציג מבחר מנפטרי 2016 ואירועי השנה הבולטים במעין העתק של עטיפת האלבום הקלאסי של הביטלס "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר".


ממוחמד עלי ועד אלן ריקמן (פרופ' סנייפ מ"הארי פוטר"), דרך מוזיקאים בולטים | מקור: christhebarker.tumblr.com
 

רשימת ה"סלבים"

האם השנה הזאת באמת מקוללת? האם אכן מתו יותר מפורסמים לעומת שנים קודמות? קשה לענות על השאלה בצורה מדעית, משום ש"סלבריטאי" הוא מושג סובייקטיבי שאינו ניתן לכימות: מהם הקריטריונים להכריז על אדם כידוען? מהו שיעור הידוענים באוכלוסייה הכללית? האם דיוויד בואי "יותר סלבריטאי" מפרינס, והמוות שלו "שווה" יותר? ומה בנוגע לאנשים חשובים מחוץ לעולם דובר האנגלית? האם גם הם "נחשבים"? אין מאגר נתונים מוסמך שעוקב אחרי תמותת ידוענים.

מעבר לכך, קשה לומר ששנת 2016 בולטת במיוחד במספר מקרי המוות שלה. בשנת 2015, למשל, נפטרו ליאונרד נימוי (הלא הוא מר ספוק מ"מסע בין כוכבים"), כוכב סרטי "שר הטבעות" כריסטופר לי, במאי סרטי "פרדי קרוגר" ווס קרייבן, הנוירולוג המפורסם אוליבר סאקס, סופר הפנטזיה טרי פראצ'ט ואחרים. שנה קודם לכן התאבד השחקן רובין ויליאמס והלכו לעולמם כוהנת האופנה ג'ואן ריברס, השחקנים פיליפ סימור הופמן ובוב הוסקינס, שחקנית העבר לורן באקול, כוכב "הטוב, הרע והמכוער" אלי ואלאך, ילדת הפלא לשעבר שירלי טמפל ועוד רבים.

העיסוק הציבורי האובססיבי במותן של דמויות מפורסמות אינו דבר חדש. מיתוס פופולרי במיוחד גורס כי "סלבריטאים תמיד מתים בשלשות". דוגמה פופולרית – הקומיקאי אד מקמהון, השחקנית פארה פוסט והזמר מייקל ג'קסון מתו כולם בתוך ימים ספורים ביוני 2009, במה שזכה בתקשורת לכינוי "קיץ המוות". מי שמאמין ב"קללת 2016" עשוי לטעון ש-2016 "הרחיבה" בהרבה את כלל השלשות.

מיתוס אחר על מות סלבריטאים נקרא "מועדון 27". נוצר הרושם שאמנים רבים מהרגיל מתו בגיל הזה, רובם כוכבי רוק או רוק'נרול כמו ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, קורט קוביין ולאחרונה איימי ויינהאוס. "מועדון 27" הוא דוגמה מצוינת לאגדה אורבנית שהועצמה בתקשורת ללא הצדקה, בסתירה להסתברות הסטטיסטית. ואכן, אין באמת נטייה סטטיסטית למוזיקאים למות דווקא בגיל 27.

האדם מחפש משמעות

אם כן מדוע שנת 2016 נחשבת "מקוללת"? ומאין נובעת האמונה שידוענים מתים בשלשות? הסיבה העיקרית היא הטיה קוגניטיבית שמושכת אותנו למצוא תבניות חוזרות וקבועות. מוות שלא נגרם מאסון, מלחמה או מגפה הוא בסופו של דבר אירוע אקראי, וכבני אנוש קשה לנו לקבל את האקראיות הזו. אנו מחפשים סדר או משמעות למקרי מוות, ועל אחת כמה וכמה של אנשים שיקרים ללבנו, ועל כן אנו מאמצים דפוס מסוים ומפרשים את המציאות על פיו.

התופעה הזו קרויה בפסיכולוגיה אפופניה – מציאת דפוסים והקשרים מדומיינים באוסף נתונים אקראיים. טבע את המונח הפסיכיאטר הגרמני קלאוס קונרד (Conrad), שביקש לתאר דווקא הטיות חשיבה של חולי סכיזופרניה. בהמשך התברר שהיא מתארת היטב גם את צורת החשיבה הנורמלית של בני האדם, משום שהיא מתקשרת ל"אשליית הצֶבֶר".

האשליה הזו נובעת מהקושי שלנו להבין שבאוסף גדול של אירועים המתרחשים באקראי עשויים להיווצר "צברים" של אירועים סמוכים – כפי שהיה למשל במותם של לֶמי קילמיסטר, דיוויד בואי ואלן ריקמן בתוך שבועיים בתחילת ינואר 2016. לא שינתה מהבחינה הזאת העובדה ששלושתם נפטרו מסרטן בשלהי העשור השביעי לחייהם – מוות שאינו נדיר כלל. כאשר נוצר צבר כזה מתוך מכלול אקראי של אירועים, הנטייה הטבעית שלנו היא לזהות בהם דפוס לא אקראי או אפילו סיבתיות. דוגמה קלאסית להטיה כזאת היא אשליית "היד החמה", שגורסת כי שחקני כדורסל נוטים לקלוע סלים ברצף כשנחה עליהם הרוח.

במקרה של ידוענים הנטייה לחפש תבניות חזקה במיוחד, משום שאנשים מזדהים איתם רגשית ומרגישים כאילו "גדלו עליהם" כל חייהם. בהתחשב בכך שרוב הסלבריטאים שנפטרים מבוגרים יותר מרוב מעריציהם, ההרגשה הזאת מובנת בהחלט.

דיוויד בואי נפטר למשל ב-10 בינואר השנה, רק יומיים אחרי שהוציא אלבום חדש ובלי שהסגיר לציבור דבר על מחלתו – מה שעורר אפקט רגשי חזק מאוד בקרב מעריציו. לאחר הצטברות אקראית נוספת של מקרי מוות השתרשה בציבור תובנה מוקדמת ש-2016 היא שנה "מקוללת".

הצלף הבודד

ברגע שהתגבשה בציבור התיאוריה  ששנת 2016 מקוללת, כל מוות של סלבריטאי אושש אותה מחדש, ואף נוצר אפקט מצטבר שהנציח אותה. גם זו שגיאה ידועה בפסיכולוגיה קוגניטיבית, הקרויה כשל הצלף הבודד: כמו צלף שיורה באקראי על קיר ומסמן לאחר מכן מטרה שמכילה את כל פגיעות הכדורים, תומכי תיאורית "2016 המקוללת" גיבשו את התיאוריה על סמך נתונים אקראיים שנקרו בדרכם. לאחר מכן המשיכו לאסוף ראיות חיוביות באופן סלקטיבי לתמיכה בתיאוריה.

דוגמא מרשימה לכשל הצלף הבודד ביחס למקרי המוות של 2016 היא רשימה מקיפה של פטירות שערך האתר Syracuse.com. הרשימה, הארוכה מאוד, כוללת כמובן את בואי ופרינס, אך לא בוחלת גם באנשים מפורסמים הרבה פחות. מופיע בה למשל צלם הקולנוע זוכה האוסקר דגלאס סלוקומב, שהלך לעולמו השנה בגיל צעיר מאוד – 103. קשה לומר שהפרסום שלו קרוב לזה של לאונרד כהן, ועדיין הוא מופיע לצדו ברשימה. עורכי הרשימה כל כך משוכנעים ב"קללת 2016" עד שהם אוספים נתונים זניחים לצבר גדול מאוד כדי להוכיח את צדקתם.

הם כמובן לא לבד. כולנו לוקים ב"כשל הצלף הבודד". בדיוק כמו במקרה ה"מוות בשלשות", שבו כאשר שני ידוענים מתים ביחד אנו מצפים למוות שלישי שיאשש לנו את התיאוריה, גם כאן, הציפייה שלנו לזהות תבנית בלב האקראיות מוליכה אותנו שולל. בפועל אכן קיים סיכוי גדול שבמקודם או במאוחר יקרה אותו "מוות שלישי" שיוכיח את צדקתנו, במיוחד אם אנחנו מחפשים אותו באופן פעיל ומוכנים להנמיך לשם כך את "רף הסלבריטאות".

אין ספק, מוות של אנשים מוכרים שליוו אותנו לאורך תחנות חיינו הוא אירוע מצער, אך בהיעדר הגדרה מדעית פורמלית של "סלבריטאי", ובהיעדר מאגרי נתונים פורמליים של פטירות של ידוענים, אי אפשר להוכיח ששנת 2016 אכן משופעת בשיעור יוצא דופן של מקרי מוות של סלבריטאים. וגם אם כן, קשה עוד יותר להכיר שלא מדובר בצבר מקרי של אירועים. אף שזה אפשרי, סביר יותר להניח כי ה"קללה" היא למעשה אגדה אורבנית הנובעת מהטיות קוגניטיביות, ובעיקר מהנטייה הטבעית שלנו לחפש תבניות גם במקומות אקראיים לחלוטין.