דיג יתר, דיג לא בררני ודחיקת מינים מסכנים את אוכלוסיות היצורים הימיים. פתרונות מדעיים וטכנולוגיים, כמו חקלאות ימית והנדסה גנטית, יכולים לעזור – אך האם הם מספיקים?

הים מכסה כשבע עשיריות משטח פני כדור הארץ, אך מספק לנו רק כחמישית מהחלבון מן החי שאנו צורכים. ארגון החקלאות והמזון של האו"ם קובע שהמפתח העיקרי לביטחון תזונתי עבור האוכלוסייה האנושית הגדלה של עולמנו הוא פיתוח החקלאות הימית והדיג. דגים ומאכלי ים הם מקור מצוין לחלבון ולמרכיבים תזונתיים אחרים החשובים לגופנו. אך עקב העלייה בביקוש, שלל הדיג העולמי גדל משנה לשנה והתופעה המדאיגה של דיג יתר מתפשטת איתה.

דיג יתר הוא מצב שבו קצב הגידול הטבעי של אוכלוסיות הדגים לא מצליח להדביק את כמות הדגים שעולים מדי שנה ברשתות הדייגים. באזורים שחשופים ללחצי דיג גבוהים, מינים רבים עלולים להיעלם בתוך שנים ספורות. לדוגמה, מחקרים מראים שהדגה בצפון האוקיינוס האטלנטי ובים יפן הצטמצמה ב-35-15 אחוז עקב דיג יתר והרס אזורי מחיה במהלך שמונים השנים האחרונות. הנפגעים העיקריים היו דגי הבקלה, המליח (הרינג) והטונה כחולת הסנפיר. הנתונים מהים התיכון עגומים אף יותר וההערכה היא ש-90 אחוז מאוכלוסיות הדגים סובלות מדיג יתר.

להקת דגי טונה כחולת סנפיר אטלנטית בחוות גידול לחופי מלטה בים התיכון | Alex Mustard, Science Photo Library
הדגה בימים ובאוקיינוסים הצטמצמה מאוד במהלך 80 השנים האחרונות. להקת דגי טונה כחולת סנפיר | Lorna Roberts, Shutterstock

שלל בלתי רצוי

מקצוע הדיג שינה את פניו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה. מה שהחל בסירות דייגים קטנות המצוידות בחכות ורשתות התפתח בעשורים האחרונים לספינות מכמורת עצומות שגוררות רשתות על קרקעית הים וגורפות פנימה כל מה שנמצא בדרכן. ככל ששיטות הדיג השתכללו והביקוש לדגים גבר, כך התערער האיזון בין שלל הדיג לקצב ההתחדשות של אוכלוסיות היצורים הימיים.

אחת הבעיות הקשות בדיג רשתות ומכמורות הוא שלל הלוואי (Bycatch), כלומר מה שהדייגים לוכדים לא בכוונה. הדיג הלא מכוון הזה מגיע כיום לכ-40 אחוז מכלל השלל העולה במכמורות. בשל הדיג הלא בררני נתפסים ברשתות לא מעט מינים גדולים שנמצאים בחלקם בסכנת הכחדה, כגון צבי ים, כרישים, דולפינים ואפילו עופות ימיים. הדייגים אומנם נוהגים לשחרר לים את בעלי החיים שנתפסו שלא לצורך, אך בינתיים רבים מהם כבר מתים.

לפיכך, חוקרים מנסים לפתח שיטות להתמודד עם בעיית שלל הלוואי. אחת השיטות הללו נעזרת בסטטיסטיקה ובמודלים ממוחשבים כדי לחשב מהם המקומות והמועדים שבהם כמות השלל הבלתי רצוי תהיה גבוהה במיוחד. אחד המחקרים התמקד בדיג של דגי חרב, שבמסגרתו נלכדים כשלל לוואי גם מינים אחרים, כגון צב הים הגלדי. החוקרים סבורים שסגירה לדיג במכוון ובאופן מושכל של אזורים שבהם צפויה נוכחות גבוהה של צבי ים תאפשר לדוג דגי חרב וגם לצמצם את הנזק הנגרם לאוכלוסיית הצבים.

ספינת מכמורת עוסקת בדיג סרטנים בים הצפוני לחופי גרמניה |  travelpeter, Shutterstock
רשתות דיג עצומות נגררות לאורך קרקעית הים ולוכדות כל מה שנקרה בדרכן. ספינת מכמורת עוסקת בדיג סרטנים בים הצפוני לחופי גרמניה |  travelpeter, Shutterstock

השמדת מינים מדורגת

דיג יתר עלול להוביל גם לדחיקת מינים – תופעה שבה מין מסוים נעלם לחלוטין מסביבת המחיה שלו עקב דיג אינטנסיבי. בעקבות זאת הדייגים עוברים למין אחר ומחסלים גם אותו וכן הלאה. התופעה מוכרת כבר אלפי שנים, אך שכיחותה עולה ככל שגדל הביקוש לדגים.

דחיקת מינים עלולה להוביל גם לתופעה דומה, של דיג במורד מארג המזון. מארג המזון הוא מערכת של טורפים ונטרפים המסודרת בשכבות, כמו בפירמידה. בראש המארג נמצאים טורפי העל, כלומר דגים גדולים שאין להם טורפים טבעיים, למשל כרישים. מתחת להם נמצאים דגים קטנים יותר וכך הלאה עד ליצרנים הראשונים שבתחתית הפירמידה – האצות, כשמדובר במערכת הימית.

דיג יתר של שכבה אחת במארג המזון, שיגרום לה כמעט להיעלם יכול להוביל לשגשוג השכבה שמתחתיה, כיוון שהטורפים שלה כמעט נעלמו. מצב כזה יוצר בעיה, שכן היצורים בשכבה המשגשגת צריכים לאכול ולכן יטרפו ביתר שאת את הדגים הקטנים יותר. כך עלולה גם השכבה שמתחתיהם במארג המזון להיעלם.

במחקר שנערך בכמה מערכות ימיות גדולות הצליחו לעקוב אחרי התופעה הזאת במדף היבשת הסקוטי. בעקבות דיג אינטנסיבי של דגי בקלה ומליחים בשנות ה-90 היה גידול משמעותי באוכלוסיית הסרטנים, שנמצאים מתחת לדגים האלה במארג המזון. בעקבות זאת עלה דיג הסרטנים. "דיג במורד מארג המזון מעיד על ניהול דיג בלתי יעיל שאינו בר-קיימא", טוענים החוקרים במאמר.

אם לא די בזה, המערכת הימית סובלת משלל בעיות אחרות, כגון זיהום המים או עליית הטמפרטורה בעקבות שינויי האקלים. במאמר שבדק את התמודדות הסביבה הימית עם שינוי האקלים הציעו החוקרים שלל נימוקים לכך שצמצום הדיג יוכל לסייע לשימור האקולוגיה הימית התקינה.

בין השאר טוענים החוקרים כי צמצום הדיג יקל על הים לספוח לתוכו פחמן דו-חמצני מהאטמוספרה וכך לסייע בבלימת אפקט החממה. אצות מיקרוסקופיות בים קולטות פחמן דו-חמצני בתהליך הפוטוסינתזה ופולטות במקומו חמצן – כך נוצרת בערך מחצית מהחמצן שאנחנו נושמים. בנוסף, כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני שוקעות לקרקעית האוקיינוסים ונטמנות שם. בעלי החיים הימיים תורמים לכך בין השאר על ידי ערבול שכבות המים.

 לחץ הדיג פוגע גם בשוניות האלמוגים, נוסף על הנזק שהן חוות עקב שינויי האקלים. אלמוגים רבים ניזונים מפגיות (לרוות – שלב מוקדם בחייהם של מינים רבים של בעלי חיים) של דגי שונית קטנים. בנוסף האלמוגים חיים בשיתוף עם מגוון רב של דגים ומחליפים איתם חומרים חיוניים לחיי השונית ולשגשוגה. לכן הפחתת הדיג יכולה לסייע בחיזוק שוניות האלמוגים.

השפעות דיג היתר ניכרות אפילו בזיהום מי הים: למשל עקב המזהמים שסירות הדיג פולטות, או רשתות שנשארות בים. כמו כן סירות הדיג יוצרות זיהום רעש ועלולות לפגוע ברביית הדגים.

רשת דיג נטושה בשונית אלמוגים באזור טרופי | Richard Whitcombe, Shutterstock
לחץ הדיג פוגע בשוניות האלמוגים ומזהם את מי הים. רשת דיג נטושה בשונית אלמוגים באזור טרופי | Richard Whitcombe, Shutterstock

החקלאות הכחולה

החקלאות הימית, המכונה גם "חקלאות כחולה", מתפתחת בקצב מסחרר ועשויה להיות התשובה לבעיית דיג היתר. יש כיום שלל שיטות לגידול דגי מים מלוחים, כגון כלובי גידול ימיים המגודרים ברשתות או בריכות דגים על היבשה – ליד החוף עם מים שנשאבים מהים או אפילו בלב המדבר עם מי ים מלאכותיים.

אף שהנזק שהחקלאות מסבה למערכת הימית קטן מהנזק שנגרם מדיג מכמורות, עדיין מדובר בפגיעה משמעותית. בריכות הדגים הימיות מרכזות בתוכן מסה גדולה של דגים שעלולים לחולל זיהומים בסביבת הכלובים. כשדגים רבים מרוכזים בצפיפות בשטח קטן, הם הופכים מדגרה לטפילים ולמחלות שעלולות להתפשט לאוכלוסיות סביב. כמו כן, דגי הבריכות ניזונים משמן דגים או מקמח דגים – דגים יבשים טחונים – שכדי להכין אותם נדרשת כמות כמעט כפולה של דגים מזו שמגדלים למאכל אדם, כך שעדיין נחוץ דיג נרחב שמצמצם את אוכלוסיות הדגים בטבע.

החקלאות הימית מזיקה מאוד גם ליערות המנגרובים. מנגרובים הם מערכת צמחייה שגדלה במים מלוחים רדודים באזורי אקלים טרופי או סובטרופי וממלאת תפקיד חשוב בסילוק עודפי פחמן דו-חמצני מהאטמוספרה. כיום, בעיקר במזרח אסיה, שטחים נרחבים של יערות מנגרובים נהרסים לצורך הקמת חוות של חקלאות ימית.

למרות שלל חסרונותיה, החקלאות הימית היא אכן דרך טובה לשמור עד כמה שאפשר על יציבות המערכת הימית ועדיין לתת מענה לעלייה בביקוש לדגים. תחזיות מראות שעד שנת 2030 לא צפויה עלייה משמעותית בשלל הדיג הימי הרגיל, עקב דיג יתר, כך שהפתרון יכול לבוא רק מגידול יזום של דגים למאכל. בשנים הקרובות תפוקת החקלאות הימית העולמית צפויה לגדול בעשרות אחוזים, ויש כיום מאות פיתוחים שנועדו לצמצם את הנזקים האקולוגיים של החקלאות הכחולה. עם ניהול נכון ופיקוח ייתכן שהחקלאות הימית תוכל לסייע במצוקת דיג היתר של אוכלוסיות הדגים הימיות.

חוות דגי סלמון בנורווגיה | Marius Dobilas, Shutterstock
חקלאות ימית - למרות חסרונותיה, תוכל לשמור על יציבות המערכת הימית ולתת מענה לעלייה בביקוש לדגי מאכל. חוות דגי סלמון בנורווגיה | Marius Dobilas, Shutterstock

מהמעבדה לים

מדענים מחפשים פתרונות לביקוש הגדל לחלבון מן הים במטרה להוריד את לחץ הדיג. אחד מכיווני המחקר הבולטים הוא פיתוח זני דגים מהונדסים גנטית שיהיו בריאים יותר וגדולים יותר, וכך יניבו יותר תוצרת, ובמיוחד דגי סלמון.

כבר בשנות ה-90 לקחו חוקרים גֵן של דגי פיונית, שמסייע להם להתמודד עם טמפרטורות נמוכות מאוד בלי לקפוא, ושילבו אותו ב-DNA של דגי הסלמון האטלנטי שגדלים בחוות חקלאות ימית באזורים קרים מאוד. בזכות הגֵן שהוחדר לדגים הצליחו להעלות את שיעור דגי הסלמון בחוות ששרדו בשלום את עונת החורף. זמן קצר לאחר מכן פיתחה אותה חברה, שנקראת AquaBounty, דגי סלמון מהונדסים עם גֵן שאחראי לייצור הורמון גדילה. הדגים המהונדסים גדלו פי שישה במשקלם מדגים לא מהונדסים ושיפרו משמעותית את התפוקה של חוות הדגים.

דגי הסלמון המהונדסים עוררו הרבה שאלות אתיות וסביבתיות. החשש העיקרי היה ונותר שדגים מהונדסים יברחו מהחוות אל הים ויפגעו באוכלוסייה המקומית. אחרי הרבה שנים של מאבק קיבלה החברה אישור ממינהל המזון והתרופות (FDA) של ארצות הברית, וכיום שני זני הדגים המהונדסים גדלים ונמכרים בארצות הברית ובקנדה.

מחקרים נעשים גם בניסיון לבלום התפרצות של מחלות בחוות הימיות, שבגלל הצפיפות הרבה עלולות לחסל במהירות חווה שלמה ולהתפשט ממנה גם אל דגי הים הפתוח. אחד ממחוללי המחלות המסוכנים לחקלאות הימית הוא נגיף הנקודות הלבנות, הפוגע בין השאר בחסילונים (שרימפס) – שהם מרכיב חשוב מאוד בתזונה ובכלכלה של מזרח אסיה.

מחלת הנקודות הלבנות נחשבת למחלה הקטלנית ביותר בתחום החקלאות הימית והיא אחראית לנזקים בשווי של מיליארדי דולרים לשנה ברחבי העולם. אם לא די בזה, נראה שהתחממות מי הים עקב שינויי האקלים תורמת גם היא להפצת הנגיף. נכון להיום עדיין לא נמצאה תרופה לנגיף וקבוצות מחקר רבות פועלות לפתח חיסון נגדו. עדיין לא ברור אם בכלל אפשר לחסן חסילונים, משום שאין להם מערכת חיסון נרכשת. התקווה היא שמציאת חיסון או תרופה למחלה ישפרו מאוד את יעילות גידול החסילונים.

חסילונים Penaeus monodon שנפגעו מן הנגיף | Trieu Tuan, Shutterstock
נגיף הנקודות הלבנות מחולל מחלה ומסכן את תוצרת החקלאות הימית. חסילונים Penaeus monodon שנפגעו מן הנגיף | Trieu Tuan, Shutterstock

עוזרים לטבע להתאושש

הידע והשיטות המיושמים בענף החקלאות הימית הופכים אותה לכלי חשוב לניהול ובקרה של דיג יתר וצמצום הפגיעה באוכלוסיות הדגים הטבעיות, והמדע מספק פתרונות נוספים. אך כל המאמצים האלה אינם מספיקים לבדם, ובהיעדר מדיניות בינלאומית המלווה בחקיקה ובפיקוח יהיה כמעט בלתי אפשרי לשמור על המערכת הימית.

אחד הכלים החשובים בתחום הזה הוא שמורות הטבע הימיות – אזורים שיש בהם איסור מלא על דיג, או לפחות פיקוח מחמיר מאוד. במקרים רבים הפיקוח כולל צמצום של הדיג בעונת הרבייה או באזורים חשובים לרבייה, או הגבלת הדיג לשעות מסוימות ביום.

חוקרים מקליפורניה וממקסיקו עקבו אחרי מצבן של כמה אוכלוסיות של צדפות מאכל ממשפחת אוזני הים, הקרויות אבּלון ורוד (Haliotis corrugata), באזורים שונים לחופי קליפורניה ומקסיקו. אחד מן האזורים הוגדר כשמורת טבע ימית חדשה. הצדפות הללו סובלות כבר שנים מלחץ דיג קשה שגרם לדלדול האוכלוסייה ולצמצום השונות הגנטית בה. הם מצאו שתוך חמש שנים בלבד מהקמת השמורה, אוכלוסיית האבלון שבה התאוששה במספרה לעומת האוכלוסיות האחרות שאינן בשמורה והשונות הגנטית בתוכה עלתה. לטענת החוקרים, ניהול טוב יאפשר לשקם אוכלוסיות בסיכון בתוך זמן קצר.

גם בים התיכון נעשים מאמצים לצמצום דיג היתר ולשמירה על החי בים ומסביב לו. בשנת 1976 נחתמה אמנת ברצלונה במטרה לחבר את כל מדינות הים התיכון למאמץ משותף לשמירה עליו. המדינות החתומות על האמנה התחייבו להגדיל את שטח השמורות הימיות עד לעשרה אחוזים משטחי המחיה הנפוצים של דגים בים. בישראל הוסמכה רשות הטבע והגנים ליישם את הפרוטוקול לשימור אזורים מוגנים במיוחד בים התיכון לפי אמנת ברצלונה, אך אנו עדיין רחוקים מהיעד הזה, ושטחן של כלל שמורות הטבע הימיות המוכרזות במדינה אינו מגיע כיום אפילו לאחוז אחד משטחי המים הטריטוריאליים של ישראל.

דיג יתר כבר מזמן אינו בעיה מקומית, אלא משבר עולמי שהולך ומחריף. לא רק דגים, אלא גם יונקים ימיים, שוניות אלמוגים, אצות וגם בני האדם עצמם יושפעו מאוד מההשלכות של הדיג המופרז. מחקרים רבים מעידים שהמפתח להתמודדות עם לחצי הדיג טמון בניהול נכון וזהיר של תעשיית הדגים העולמית ובמיוחד פיתוח שמורות טבע, חקיקה ואכיפה. הגידול המתמשך באוכלוסייה האנושית בעולם מחייב אותנו למצוא מקורות מזון זמינים, והתשובה לכך עשויה להגיע מכיוון החקלאות הימית – אם רק נדע לשמר את החי הקיים. למרות כל המאמצים, ייתכן שהדבר העיקרי שנוכל לעשות כדי למנוע את היעלמות הדגים יהיה לאכול אותם פחות.