חוקרים שבחנו את האוזן של שלדים ניאנדרטליים הגיעו למסקנה שהם שמעו היטב בתחום תדרים דומה מאוד לשלנו, ויכלו לשמוע דיבור אנושי. האם הם גם ידעו לדבר? הדעות חלוקות

קרובינו הניאנדרטלים נתפסו בעבר כיצורים פרימיטיביים ותוקפניים, שמשתרכים בהליכה מתנדנדת, כתפיהם כפופות, והם נוהמים זה לזה בעצבנות. מחקרים מהעשורים האחרונים, עם זאת, הראו שהתמונה הזו מוטעה מאוד. הניאנדרטלים, שחיו לצד אבותינו מהמין הומו ספיאנס ואף נפגשו והתרבו איתם, היו דומים לנו מאוד, ולא רק מבחינה חיצונית. כמו אבותינו, הם היו ציידים לקטים, שאכלו גם בשר וגם צמחים. הם שלטו באש ואולי גם ידעו להצית אותה, יצרו כלים מתוחכמים וגם תכשיטים ואמנות. כשהם נפצעו, חבריהם טיפלו בהם – מאובנים לא מעטים נמצאו כשעליהם סימנים לפציעות קשות שהחלימו. 

לאור הממצאים האלו, חוקרים רבים שיערו שהניאנדרטלים חלקו איתנו עוד תכונה אחת, חשובה במיוחד: יכולת הדיבור. אמנם בעלי חיים רבים מתקשרים ביניהם בעזרת קולות, אך אלו שונים משמעותית מהשפה האנושית. לשפה אמתית יש מילים שמציינות חפצים ומושגים, ותחביר שמאפשר לחבר אותן בדרכים שונות כדי לתאר מצבים ורעיונות. תינוקות לומדים את השפה מהוריהם, וכך בכל מקום ובכל תרבות התפתחה שפה שונה. התקשורת של בעלי חיים, לעומת זאת, לרוב אינה נלמדת אלא מולדת, היא חסרת תחביר וכמעט תמיד אינה מתייחסת לחפץ מסוים אלא מביעה מצב נפשי, רגש או תחושה כמו פחד, התרגשות אוכעס. 

איך אפשר לדעת אם הניאנדרטלים יכלו לדבר כמונו? חלק מהחוקרים טוענים שהרמה הטכנולוגית והתרבותית שלהם לבדה מצביעה על תקשורת יעילה, אך ללא ממצאים פיזיים אי אפשר לבסס את ההשערות האלו, והן נשארות בגדר הנחות בלבד. למרבה הצער, המבנים האנטומיים המשפיעים ביותר על הדיבור, כמו הלשון ומיתרי הקול, עשויים מרקמות רכות שאינן מתאבנות היטב. 

חוקרים רבים ניסו לשחזר את התנועה של הלשון הניאנדרטלית, וכך להסיק על יכולת הדיבור שלהם, מעצם הלשון (hyoid): עצם בצורת פרסה ששוכנת בחלק העליון של הצוואר ומחוברת גם ללשון וגם לשרירי בית הקול. העצם הקטנה והעדינה, שאינה מחוברת ישירות לאף עצם אחרת, משתמרת רק לעתים רחוקות, וכיום יש בידינו עצם לשון ניאנדרטלית אחת בלבד, שנמצאה בשנות ה-80 במערת כַּבַּארַה בהר הכרמל. מחקרים הראו שהיא דומה מאוד לעצם לשון של אדם מודרני, אך קשה להסיק מעצם אחת מסקנות חד משמעיות על תפקוד של איבר שרובו שריר. כפי שאמרה האנתרופולוגית אנה גולדפילד (Goldfield) לניו-יורק טיימס: "אנחנו לא מוצאים הרבה לשונות ניאנדרטליות שהשתמרו".

שחזור מבנה האוזן ועצמות השמע אצל ניאנדרטל (מימין) לעומת אדם מודרני | איור: Mercedes Conde-Valverde, BINGHAMTON UNIVERSITY
עצם העניין. שחזור מבנה האוזן ועצמות השמע אצל ניאנדרטל (מימין) לעומת אדם מודרני | איור: Mercedes Conde-Valverde, BINGHAMTON UNIVERSITY

אוזן מותאמת לעיצורים

אם אי אפשר לשחזר את הלשון שמדברת, אולי נוכל להצליח יותר עם האוזן ששומעת את השפה? זה היה הרעיון שהגה איגניסיו מרטינז (Martínez) מאוניברסיטת אלקלה בספרד. "זה היה רעיון מטופש לחלוטין, ובאופן כלשהו  גם רעיון מבריק", תיאר זאת רולף קוואם (Quam), שותפו למחקר.  

במחקר שהתפרסם לאחרונה, מרטינז ועמיתיו בחנו את השלדים של חמישה ניאנדרטלים בעזרת סריקות טומוגרפיה ממוחשבת (CT), והשתמשו בממצאים כדי לבנות מודל של האוזן החיצונית והתיכונה של אנשים קדומים אלו. הם השוו אותה לאוזן של אנשים מודרניים, ולמודל דומה שנבנה לפי תשעה שלדים ממערה בספרד המכונה בור העצמות (Sima de los Huesos): אתר שנמצאו בו מאות מאובנים, חלקם מלפני כ-600 אלף שנה. המאובנים שייכים למין קדום יותר מהאדם הניאנדרטלי, ואולי היו אבותיהם של הניאנדרטלים.

בעזרת המודלים האלו חישבו החוקרים כמה מאנרגיית הקול מגיע אל האוזן הפנימית של מיני האדם השונים כתלות בתדירות של הקולות. כך הם מצאו את תחום התדרים האופטימלי לשמיעה של כל אחד ממיני האדם – הניאנדרטלים, בני האדם הקדמונים  מ"בור העצמות" והאנשים המודרניים. אלו הם התדרים שבהם 90 אחוזים לפחות של אנרגיית הקול מוצאים את דרכם לאוזן הפנימית. 

לבני אדם יש תחום תדרים אופטימלי רחב, בעוד זה של שימפנזים מצומצם יותר, והם אינם שומעים היטב בתדירויות גבוהות יחסית, בין שלושה לחמישה קילוהרץ, שאנחנו מסוגלים לשמוע בקלות. במחקר נמצא שתחום התדרים ששמעו אנשי "בור העצמות" היה בערך באמצע בין השימפנזים לבני האדם, ואילו לניאנדרטלים היה טווח שמיעה אופטימלי דומה מאוד לזה של האדם: גם הם, כמונו, שמעו היטב את התדירויות הגבוהות.

התדירויות הגבוהות האלו, אומרים החוקרים, חשובות מאוד לדיבור, שכן אלו התדירויות שבהם נשמעים עיצורים רבים, כמו "ק", "ט", "ס" ועוד. גלי קול של תנועות, לעומת זאת, הם בתדירות נמוכה יותר. "השימוש בעיצורים מבדיל בין שפה אנושית לתקשורת של יונקים אחרים, שמורכבת כמעט כולה מתנועות", הסביר קוואם. 

תדירויות השמיעה האופטימליות של אדם ניאנדרטלי (שחור), אנשי מערת העצמות (אדום) והאדם המודרני (כחול) | מקור: Mercedes Conde-Valverde, BINGHAMTON UNIVERSITY
מפה לאוזן. תדירויות השמיעה האופטימליות של אדם ניאנדרטלי (שחור), אנשי מערת העצמות (אדום) והאדם המודרני (כחול) | מקור: Mercedes Conde-Valverde, BINGHAMTON UNIVERSITY

היה דיבור?

יכולת שמיעה ויכולת הפקת צלילים כמובן קשורות מאוד זו לזו, והחוקרים מניחים שאם טווח התדירויות בהם הניאנדרטלים שמעו בצורה הטובה ביותר היה דומה מאוד לטווח התדירויות של בני אדם מודרניים, הקולות שהם ייצרו היו גם הם פחות או יותר באותו טווח. האם הם פיתחו את היכולות האלו כחלק מפיתוח של דיבור כמו-אנושי? החוקרים טוענים שהסבירות לכך גבוהה, והם זוכים לתמיכה של חלק מהקהילה המדעית. "נהיה קשה יותר ויותר לבטל את העובדה שכנראה היה לניאנדרטלים סוג כלשהו של דיבור", אמר חוקר השפות דן דדיו (Dediu), שלא השתתף במחקר, לאתר New Scientist. הדיבור הניאנדרטלי, לדעתו, היה דומה למדי לזה שלנו. ראיות נוספות התומכות בכך מגיעות מהמחקרים הגנטיים, המראים שניאנדרטלים ואבותינו העמידו צאצאים זה עם זה: נראה שהיו מסוגלים לתקשר בצורה כלשהי אחד עם השנייה.

חוקרים אחרים סבורים שזוהי קפיצה לוגית גדולה מדי. כותבי המאמר עצמם מציינים שהנוכחות של "חומרה" מתאימה, כלומר מבנה אנטומי התומך בשמיעת דיבור, אינו מחייב גם נוכחות של ה"תוכנה" הנדרשת – הבסיס המנטלי והקוגניטיבי ליצירת שפה. לדעתו של רוברט ברוויק (Berwick), חוקר שפה אמריקאי, החומרה הספציפית הזו אפילו אינה חיונית לצורך דיבור. "אם היו מתפתחות אצלנו אוזניים שהיו בצורה אחרת, פשוט היינו משתמשים בצלילים שהיינו מסוגלים לשמוע בעזרתן", אמר ברוויק לניו-יורק טיימס

במקרים רבים של מחלוקת מדעית בקשר לאבולוציה של מין כלשהו, גילוי של מאובנים נוספים מצליחים לשפוך אור על הסוגיה וליישב את הוויכוח. במקרה זה, עם זאת, לא ברור אם יש מאובן שיוכל להכריע לצד זה או אחר. ייתכן שמחקרים גנטיים יחשפו בעתיד פרטים על האנטומיה הניאנדרטלית או על היכולת הקוגניטיבית שלהם, אך ייתכן גם שהמחלוקת לא תיפתר לעולם. אחרי הכל, כפי שאמרה גולדפילד, "לא נשארו ניאנדרטלים שיוכלו לדבר איתנו".

 

סרטון קצר של אוניברסיטת בינגהמטון על המחקר: