חוקרים מהאוניברסיטה העברית שבחנו כיצד אנו מעבדים מידע מצאו שדיסלקטים מתקשים ללמוד מגירויים שאליהם נחשפו בעבר, בעוד מי שעל הרצף האוטיסטי משתמש במידע קודם אך מעדכן אותו באיטיות

אף אחד מאיתנו לא רואה את העולם כמו שהוא באמת.

כשאנחנו רואים, שומעים, או מריחים את מה שנמצא סביבנו, אנחנו לא קולטים בצורה פסיבית את המידע שקיים בעולם: ברגע שהוא נקלט על ידי החושים שלנו, אנו מעבדים את המידע בין השאר על סמך  מה שראינו, שמענו והרחנו בעבר. למשל, כשהכלב שלנו רץ לקצה הרחוב, אנחנו מבינים שהוא לא נהיה קטן יותר רק משום שעכשיו הוא תופס פחות מקום על הרשתית שלנו. בצורה דומה, אנחנו לא חושבים שהנדנדה האדומה בגינה שינתה את צבעה ביום מעונן, למרות שאובייקטיבית, אורך הגל שהיא מחזירה שונה מזה שהיא החזירה כשהייתה שמש. הטיות תפיסתיות שונות בנויות לתוך הצורה שאנחנו מעבדים מידע, ומאפשרות לנו להשתמש בהקשר רחב יותר להבין מסרים גולמיים שמגיעים לעיננו ולאוזנינו. אפשר לבחון אותן, בין השאר, בעזרת אשליות אופטיות או שמיעתיות, שחושפות את ההנחות הסמויות שמאחוריהן.

במחקר חדש, איתי לידר מהמעבדה של פרופסור מירב אחישר במרכז למדעי המוח של האוניברסיטה העברית בירושלים ועמיתיו בדקו איך הטיות תפיסתיות פועלות אצל אנשים משתי קבוצות שונות מאוד זו מזו: אנשים על הרצף האוטיסטי ואנשים עם דיסלקציה. "אנחנו עובדים כבר הרבה שנים על דיסלקציה, ופיתחנו שיטות חישוביות שמראות לנו איך אנשים לומדים את גירויי הסביבה בעזרת מטלות פשוטות" אמרה אחישר בראיון לאתר מכון דוידסון. "היינו סקרנים לראות מה קורה באוטיזם". הם גילו שבמובן מסוים, שתי האוכלוסיות מראות הטיות הפוכות: בעוד שנבדקים עם דיסלקציה הושפעו רבות מהגירויים האחרונים שנחשפו אליהם אבל התקשו בבניית מודל מסודר של מה שאירע מוקדם יותר, נבדקים על הרצף האוטיסטי היו טובים מאוד בבניית מודל כזה, אך איטיים בעדכון שלו לפי האירועים האחרונים.

בחזרה אל הממוצע

הניסוי עצמו היה פשוט מאוד: לנבדקים הושמעו שני צלילים בזה אחר זה, והם היו צריכים לומר מי מהם היה גבוה יותר. כל נבדק הקשיב לעשרות זוגות צלילים, אחד אחרי השני. ההטיה התפיסתית שבאה כאן לידי ביטוי היא הטיה לכיוון המרכז: אנחנו נוטים לתפוס גירויים, צלילים או מראות, כקרובים יותר לממוצע הגירויים הדומים שראינו בעבר. אם ראינו חפץ אדום, למשל, נזכור אותו בהמשך כבעל צבע הדומה לסוג האדום שראינו בעבר. בנוסף, הטיית התלות הסדרתית גורמת לנו לייחס משמעות גדולה יותר לדבר האחרון שראינו או שמענו.

בניסוי, ההטיות התפיסתיות האלו גורמות לנבדק להתייחס לא רק אל הצליל שהוא שומע עכשיו אלא גם לאלו ששמע קודם לכן, עם דגש על אלו ששמע ממש בשניות האחרונות, ולהעריך את תדירות הצליל החדש כקרוב יותר לממוצע: נמוך יותר אם מדובר בצליל גבוה, גבוה יותר אם מדובר בצליל נמוך.

מחקרים קודמים הראו שההטיה הזו חזקה יותר בנוגע לצליל הראשון מבין שני הצלילים בזוג, ככל הנראה משום שהנבדק צריך לא רק להעריך את התדירות שלו אלא גם לזכור אותו, כדי שיוכל להשוות אותו לצליל השני. "עבודה נוספת" זו מכבידה על המערכת ומוסיפה רעש, שבא לידי ביטוי בהסתמכות רבה יותר על ההטיה התפיסתית.

כאשר שני הצלילים נמצאים מעל הממוצע של הצלילים שהנבדק שמע עד עכשיו, אבל הצליל הראשון נמוך יותר – ההטיה גורמת לכך שהוא נשמע קרוב יותר לממוצע, כלומר נמוך עוד יותר, ולכן לנבדק יהיה קל יותר להבחין בהבדל בין הצלילים. כך גם כששני הצלילים נמוכים מהממוצע, אך הצליל הראשון גבוה יותר. לעומת זאת, אם הצליל הראשון רחוק יותר מהממוצע, ההטיה גורמת לכך שהוא יישמע לנבדק כקרוב יותר לממוצע ולכן קרוב יותר גם לצליל השני, ויהיה לו קשה יותר להבחין בין הצלילים. מחקרים הראו שההבדלים ביכולת ההבחנה בין שני התנאים האלו עשויים להיות גדולים מאוד: נבדקים שלא הצליחו לקבוע איזה צליל גבוה יותר מעבר לרמה של ניחוש פשוט כאשר הצליל הראשון היה הרחוק מהממוצע, השיגו תוצאה של כ-90 אחוזים תשובות נכונות כאשר הצליל הראשון היה קרוב יותר לממוצע מהשני.

ארבעת הסטודנטים שהובילו את המחקר: איתי לידר, וינסנט אדם, שגיא דקס-יפה, אור פרנקל
בדקו איך הטיות תפיסתיות פועלות אצל אנשים שונים. הסטודנטים, משמאל: איתי לידר, וינסנט אדם, שגיא דקס-יפה, אור פרנקל

שכחה מהירה, עדכון איטי

כאשר בחנו החוקרים בעזרת אותו מערך ניסוי אנשים הנמצאים על הרצף האוטיסטי ואנשים המאובחנים כלוקים בדיסלקציה, הם מצאו שנבדקים משתי הקבוצות אינם משקללים את הצלילים הקודמים ששמעו באותה צורה כמו אנשים שלא אובחנו בתסמונות האלו. אצל הנבדקים על הרצף האוטיסטי ראו פחות את הטיית התלות הסדרתית, כלומר הם התחשבו פחות בצלילים ששמעו בשניות האחרונות, אבל כן לקחו בחשבון את הצלילים של הניסוי כולו ממש כמו קבוצת הביקורת, שכללה נבדקים שאינם אוטיסטים או דילסקטים. לעומת זאת ללוקים בדיסלקציה לא הייתה בעיה בשקלול הצלילים האחרונים ששמעו, אך הם לא התחשבו במכלול הצלילים באותה צורה שבה עשו זאת הנבדקים בקבוצת הביקורת.

האם הקשיים שהראו הנבדקים במשימת זיהוי הצלילים קשורה לקשיים שלהם בעולם האמיתי? החוקרים סבורים כי התשובה היא חיובית.

נתחיל בדיסלקציה. אנשים שלוקים בתסמונת הזו מתקשים בקריאה אוטומטית, מהירה – פעולה שנסמכת על הבנת הכללים והסדרים של השפה הכתובה, שנבנים במוחנו בעקבות חשיפה חוזרת ונשנית. למשל, מי שמכיר היטב את השפה העברית יזהה בקלות שהמילה "מלוח" נגמרת בהברה "אח", כמו המלים "נפוח", "תפוח" או "גילוח", למרות שההברה אינה נכתבת במפורש. קושי לקחת בחשבון את המלים הכתובות הרבות שקראנו בעבר, ולהפיק מתוכן את הכללים האלו, יקשה עלינו לקרוא במהירות וביעילות. החוקרים מכנים קושי זה בשם "שכחה מהירה" של מה שקלטנו בעבר, ולדעתם הוא מצביע על מאפיין יסודי של הדיסלקציה.

מה בקשר לנמצאים על הרצף האוטיסטי? הבעיה אצלם הפוכה: הם מטמיעים היטב את הסטטיסטיקה של מה שנחשפו אליו בעבר, אך מתקשים בעדכון של אותה סטטיסטיקה, ולכן הדברים האחרונים ששמעו או ראו אינם מקבלים משקל רב. ההתעלמות היחסית שלהם ממידע עדכני פירושה שהם מתקשים להתאים את עצמם למצבים משתנים. התופעה הזו בולטת באינטראקציות חברתיות, שבהן עלינו לעדכן באופן שוטף את הפעולות שלנו לפי התגובות של האנשים סביבנו: אם הם מחייכים, נראים משועממים, רוצים לדבר או מקשיבים לנו בעניין. מצב נוסף שבו עדכון מהיר חשוב במיוחד הוא נהיגה. אנחנו יכולים לתכנן מראש את המסלול, אבל לא את כל מה שקורה בדרך, ואנחנו נאלצים להתאים את עצמנו לנהגים האחרים ולהולכי הרגל הפועלים באופן שאין ביכולתנו לצפות. ואמנם, אנשים על הרצף האוטיסטי מתקשים במיוחד במצבים חברתיים, וגם בנהיגה – אוטיסטים רבים בתפקוד גבוה נתקלים בבעיות כאשר הם מנסים לקבל רישיון נהיגה.

"כשאני מדברת עם קלינאים, שעובדים עם אוטיסטים, זה נראה להם מאוד אינטואיטיבי" אמרה אחישר. "אוטיסטים טובים מאוד בבנייה של מודל ססטיסטי לאורך זמן. זה מאפיין גם את התחביבים שלהם, שנוטים להיות מבוססים על דברים מפורטים וקבועים. הם הרבה פחות טובים באלתור".

לבנות על נקודות החוזק

האם הממצאים מהמחקר יוכלו לעזור במציאת שיטות להקל על הקשיים של אנשים על הרצף האוטיסטי? אחישר חושבת שכן, אך זה ידרוש התאמה ליכולות הספציפיות שלהם, ולאו דווקא ניסיון לשנות או "לתקן" את היכולות האלו – מה שכלל לא ברור אם הוא אפשרי. "לכל אחד מהאוכלוסיות האלו יש חוזקים וחולשות", היא מדגישה. "בהחלט יכול להיות שאפשר להתאים אליהם את סביבת החיים, העבודה או הלמידה. זה בעיני כיוון יותר מבטיח מאשר לנסות ללמד אותם לעשות עדכון מהיר".

כאשר מלמדים אוטיסטים, אפשר למשל לדאוג שבין כל פריט חדש שהם לומדים יהיה להם מספיק זמן לעדכן את המודל הפנימי שלהם, וכך אולי הם ילמדו טוב יותר. אפשר לבנות על הדברים שהם חזקים בהם, כמו סבלנות ותשומת לב לפרטים. "לא חייבים להיות כמו כולם" סיכמה אחישר. "זה עוזר אם יודעים את היכולות והחוזקים של כל אחד".