חשיפת עשרות מאובנים בשדה בדרום ארגנטינה מרמזת שדינוזאורים ענקיים אוכלי עשב החלו לרעות בעדרים עשרות מיליוני שנים מוקדם יותר מכפי שחשבנו

בעלי החיים הגדולים ביותר שצעדו אי פעם עלי אדמות היו דינוזאורים מקבוצת הזאורופודומורפים (Sauropodomorpha), ששגשגו ברוב רחבי העולם במשך כ-40 מיליון שנה, בסוף תור הטריאס ותחילת היורה (לפני 220-180 מיליון שנה). רוב הזאורופודומורפים היו אוכלי עשב הולכי-על-ארבע בעלי זנב וצוואר ארוכים, ומשקל גופם העצום הגיע בחלק מהמקרים לעשרות טונות. את הפיכתם לקבוצה הדומיננטית של התקופה ייחסו חוקרים למסה הגדולה שלהם, שאותה צברו במהירות, וליכולת שלהם להפיק מסביבות צמחייה שונות את כמויות המזון הגדולות שהיו נחוצות להם למחייתם. למה דווקא הם הצליחו בכך? עד עתה, ההשערות היו שהם הצליחו לחיות במקומות שדינוזאורים אחרים כשלו בהם, או שהיו זריזים יותר במציאת מזון ובאכילתו.

במאמר שהתפרסם בכתב העת Nature, קבוצת חוקרים מארגנטינה העלתה הסבר חדש להצלחתם האבולוציונית של הזאורופודומורפים: חיים בעדר. החוקרים חפרו בשדה בדרום פטגוניה – חבל ארץ בדרום אמריקה הדרומית – שבו נמצאו בעבר 11 מאובנים של מאוסזאורים, דינוזאורים מהמין Mussaurus patagonicus. כעת גילו החוקרים עוד 69 מאובנים של אותו מין, ויותר ממאה ביצים מאובנות ששייכות גם הן ככל הנראה לאותם מאוסזאורים. המאובנים תוארכו לתקופה שלפני 193 מיליון שנה, ומקדימים בכ-40 מיליוני שנים את הממצאים המוקדמים ביותר עד כה לחיים בעדר.

הממצאים הללו השלימו מאגר שמקיף את כל טווח הגדילה של המאוסזאורים, החל בעוברים בביצים שקוטרן פחות מחמישה סנטימטר, דרך אבקועים (פרטים שזה עתה בקעו) במשקל של 70 גרם וכלה בבוגרים בני יותר מטון. מכל שלב בגדילתם של הדינוזאורים נמצאה קבוצה שלמה של פרטים, שמתו והתאבנו באותו מקום, כך שסביר מאוד להניח שהם גם חיו ביחד.

יתר על כן, מאחר שלא מדובר רק בפרטים בוגרים מינית ואבקועים, אלא בפרטים בכל הגילים, אפשר להסיק שהדינוזאורים לא הסתפקו רק בהתקבצות למושבות הטלה, כפי שעושים למשל התנינים בני זמננו. במקום זאת נראה שהם רעו בקבוצות המחולקות לפי גיל, כפי שעושים גם חלק מאוכלי העשב של ימינו כשהפרשי הגודל בין פרטים בגילים שונים הם חדים. המדענים מסבירים במאמרם שהגורם הוא הרגלי האכילה והתנועה שמשתנים בהתאם לגודל. לדוגמה, היחס בין היקפי עצם הירך ועצם של הדינוזאורים המאובנים מלמד שהאבקועים נעו על ארבע רגליים ואילו הבוגרים צעדו על שתיים.

חוקרים אוספים מאובנים מהשדה בפטגוניה | Alejandro OTero
המאוסזאורים רעו בקבוצות המחולקות לפי גיל. חוקרים אוספים מאובנים מהשדה בפטגוניה | Alejandro OTero

מסע אחורה בזמן

חשיבות הממצא חורגת מהמין המסוים הזה.המין Mussaurus patagonicus ידוע גם ממאובנים קדומים יותר, ומבחינה גנטית לא נראה שחלו בו שינויים רבים במהלך מיליוני השנים שקדמו למותם של הפרטים שרעו בדרום פטגוניה הקדומה. לפיכך, החוקרים סבורים כי ייתכן שדינוזאורים מהמין הזה חיו בקבוצות, כעדרים, גם בתקופות קדומות יותר. יש לכך משמעות לגבי מינים אחרים, שכן לאחרונה נמצאו בברזיל שלושה פרטים של דינוזאור ארוך צוואר בשם מרקוקולום (Marcocollum), שהתאבנו גם הם כשהיו סמוכים זה לזה, ונראה שרעו יחד. סוגי הדינוזאורים האלה, ורבים אחרים, התפצלו זה מזה לפחות כ-18 מיליון שנה לפני הקבוצות שחיו והתאבנו בשדה בפטגוניה, והחוקרים משערים לפיכך שההתנהגות הקבוצתית אפיינה אולי כבר את האב הקדמון המשותף של שניהם.

אם ההסבר הזה נכון, פירוש הדבר שרעייה בעדרים, התפצלות מיני קבוצת הזאורופודומורפים והופעת גודל הגוף המסיבי, וכן שינויים במבנה הלסת שלהם, חלו כולן בערך באותו פרק זמן. זה עשוי להצביע על קשר. החוקרים משערים שקבוצת הדינוזאורים הזאת התפתחה כך שחבריה סיגלו לעצמם תכונות שהעניקו להם יתרון במציאת כמויות מזון עצומות ובהמרתן המואצת למסת גוף, בייחוד באזורים הלא-טרופיים של כדור הארץ שבהם אספקת המזון עלולה להיות מצומצמת לפחות בחלק מעונות השנה. כדי לשרוד בתנאים האלה צריך לנדוד לאורך מרחקים גדולים על מנת למצוא מזון בעונות השונות. לטענת הכותבים, התנועה בקבוצות תרמה להישרדותם של מיני הדינוזאורים הללו בנדודיהם, ואפשרה להם את היתרון האבולוציוני שבזלילה-רבתי.