מחקר קטן מצא כי חולים קלים מדבקים כנראה בעיקר בשבוע הראשון להופעת התסמינים, וייתכן כי יש אוכלוסיות שונות של נגיפים בריאות ובדרכי הנשימה העליונות

מגיפת הקורונה COVID-19 נגרמת מנגיף שלא היה מוכר לנו לפני כן. הנגיף החדש הוא בן משפחה של נגיף הסארס שגרם למגיפה בשנת 2003 ונגיף ה-MERS שגרם למגיפה בתחילת העשור הקודם. הנגיף גם בן משפחה של מספר נגיפים הגורמים לצננת או דלקת ריאות קלה. בחודשים האחרונים פורסמו מחקרים רבים על אופן התרבות הנגיף והפצתו באוכלוסיה, אולם עדיין רב הנסתר על הגלוי. עדיין לא ברור לחלוטין היכן בגוף הנגיף מתרבה, כמה זמן הוא מתרבה – בייחוד אצל חולים קלים עם מעט או ללא תסמינים – ומתי הגוף מתחיל לפתח נוגדנים נגד הנגיף.

מחקר בגרמניה עקב אחר תשעה חולים קלים מיום הופעת התסמינים למשך 28 ימים. התסמינים של החולים הקלים כללו חום, אובדן חוש ריח וטעם, שיעול ושלשול. החוקרים ערכו בדיקות PCR יומיות על משטח מהאף/לוע, דגימות ליחה (שמייצגות הדבקה של תאי הריאה), צואה, דם ושתן. החוקרים מצאו שהדם והשתן נקיים מנגיף – מה שמצביע על כך שהנגיף – לפחות במקרים קלים – אינו חודר לזרם הדם. החומר הגנטי של הנגיף נמצא במשטח האף, בדגימות הליחה ובצואה. החוקרים גם חיפשו בדגימות נגיפי קורונה אחרים, נגיפי שפעת ונגיפים נוספים) ולא מצאו הדבקה משותפת – כלומר כל החולים היו באמת חולי COVID-19 בלבד.

תסמיני המחלה החלו להיעלם לאחר חמישה ימים, ובמקביל נראתה ירידה ברמת הנגיף בכל הבדיקות. אולם אצל שישה מתוך תשעת מהחולים הנגיף נמצא עד שלושה שבועות לאחר הופעת התסמינים, בעיקר בדגימות ליחה וצואה ופחות בדגימות מטוש מהאף או מהלוע. החוקרים מציינים שהנגיף מתגלה בשלב מוקדם יותר ובריכוז גבוה פי אלף בהשוואה לבדיקות שנעשו בזמנו לנגיף הסארס, כלומר נגיף הקורונה החדש, SARS-CoV-2, אכן מדבק יותר.

כדי לבדוק מתי החולים מפסיקים להדביק, החוקרים בדקו אם אפשר לגדל בתרבית נגיפים מהדגימות. בעוד שבשבוע הראשון להופעת התסמינים היה אפשר לבודד נגיפים חיים בכ-17 אחוזים מדגימות המטוש ו-83 אחוזים מבדיקות הליחה, מהיום השמיני החוקרים לא הצליחו לבודד נגיפים חיים אף על פי שבדיקות ה-PCR יצאו חיוביות והצביעו על נוכחות גבוהה של הנגיף. בשום שלב החוקרים לא הצליחו לבודד נגיפים חיים מדגימות הצואה. מהתוצאות האלה עולה שחולים קלים יכולים להדביק רק עד שבוע לאחר הופעת התסמינים, ורק דרך הפרשות ממערכת הנשימה, ולא דרך צואה או שתן. החוקרים משווים שוב לתוצאות שפורסמו על נגיף הסארס, אז רק לעיתים נדירות הצליחו לגדל נגיפים חיים מהדגימות.

תרבית תאים לגידול נגיפי קורונה | צילום:  Lovely Bird, Shutterstock
החוקרים לא הצליחו לבודד נגיפים חיים מהיום השמיני ואילך. תרבית תאים לגידול נגיפי קורונה | צילום:  Lovely Bird, Shutterstock

נגיפים של מעלה, נגיפים של מטה

החוקרים ביקשו לבדוק באילו רקמות הנגיף מתרבה. לצורך כך הם פיתחו בדיקת PCR שבודקת נוכחות של מולקולות RNA של הנגיף שנוצרות רק בזמן שהוא משתכפל – ניגוד לבדיקת ה-PCR הרגילה שמזהה נוכחות חומר גנטי של הנגיף באופן כללי. בדגימות ליחה ראו נוכחות של המולקולות הללו עד יום 9-8 לאחר הופעת תסמינים, וירידה ברמת המולקולות החלה רק ביום 11-10. בדגימות המטוש מהאף והלוע המולקולות נמצאו ביום 5-4, ולאחר מכן נעלמו לחלוטין. בדגימות צואה לא נמצאו מולקולות אלו כלל. החוקרים משערים שהנגיף מתרבה בשני אזורים עיקריים – תאי אפיתל של דרכי הנשימה העליונות ותאי האפיתל בריאה. 

ההשערה הזו קיבלה חיזוק מממצא בלתי צפוי: כשהחוקרים השוו את הרצף הגנטי המלא של הנגיפים אצל כל חולה, מצאו אצל אחד מהם שהנגיף בדרכי הנשימה העליונות מכיל מספר מוטציות שמבדילות אותו מהנגיף בדרכי הנשימה התחתונות. כלומר, בכל רקמה הנגיף מתרבה בנפרד ואין ערבוב של הנגיף בין הרקמות. לתוצאה זו יש השפעה לא רק על האבחון: יתכן שזה משפיע גם על התגובה לתרופות – תרופה שתשפיע ברקמה אחת לא בהכרח תשפיע באופן דומה ברקמה אחרת.

שבועיים של נוגדנים

לבסוף, החוקרים בדקו הופעת נוגדנים לנגיף. אצל מחצית מהחולים הופיעו נוגדנים תוך שבוע מהופעת התסמינים. שבועיים לאחר הופעת התסמינים, לכל החולים היו נוגדנים. לא היה מתאם בין אופי התסמינים ומהירות היעלמותם לרמת הנוגדנים בדם. עם זאת, החולה עם רמת הנוגדנים הנמוכה ביותר היה גם החולה שהפריש נגיפים בצואה למשך הזמן הארוך ביותר. ייתכן שיש קשר בין הדברים, אך מכיוון שמדובר בחולה יחיד זה גם יכול להיות צירוף מקרים שאינו מעיד על מנגנון המחלה.

חשוב לזכור שהמחקר נעשה רק על תשעה חולים ואין להסיק ממנו מסקנות מרחיקות לכת על משך הבידוד הרצוי של חולים קלים, או מתי ניתן לקבוע שהם מחוסנים. רק מחקרים על מאות ואלפי חולים יוכלו לשמש את קובעי המדיניות בקבלת החלטות כאלה. בנוסף, מדובר על חולים קלים בלבד, ואין כרגע מידע על יכולות ההדבקה ופיתוח החיסון אצל חולים קשים מצד אחד ואצל חולים ללא תסמינים כלל מצד שני.