ניתוח מדוקדק של עצמות יחמורים בנות 120 אלף שנים שופך אור על שיטת הציד של קרובי משפחתנו הקדומים

הוא נע בין השיחים במרדף צמוד אחר קורבנו המיועד, יחמור אירופאי גדול (Dama dama). חבריו רצו לצדו ולפניו, מקיפים את החיה המבוהלת, מכוונים אליה את חניתותיהם. כשהגיע קרוב מספיק אל היחמור, מצדו השמאלי וקצת מאחוריו, הוא הרים את החנית שבידו ונעץ אותה בעוצמה, דוחף אותה דרך עצם האגן של בעל החיים. הפציעה לא הייתה קטלנית, אך פציעות נוספות הכניעו במהרה את היחמור. החבורה חזרה למחנה, נושאת עמה את הפגר.

כל זה התרחש לפני כ-120 אלף שנה, באזור גרמניה של ימינו. ביערות העבותים חיו אז ניאנדרטלים, בני מין הקרוב מאוד אלינו, שידעו ליצור כלים, בגדים ואף תכשיטים. במאמר חדש משחזרים חוקרים מגרמניה והולנד את מסע הציד הקדום שלהם, דרך הסימנים שנשארו על עצם האגן של יחמור ועל חוליית צוואר של יחמור נוסף, שנתגלו באמצע שנות ה-90 בחפירות באתר "נוימרק" (Neumark) במרכז גרמניה. בתוך כך הם מגלים פרטים חדשים על אורחות החיים של קרובי משפחתנו הקדומים.

מחקר מדוקדק של הנקב בעצם האגן מעלה שהוא נגרם מחנית עץ | צילום: Eduard Pop, MONREPOS  & Leibniz-Researchinstitute for Archaeology
הנקב בעצם האגן נגרם מחנית עץ | צילום: Eduard Pop, MONREPOS & Leibniz-Researchinstitute for Archaeology

בציורים של ניאנדרטלים הם מתוארים לעתים קרובות מחזיקים בחנית עשויה עץ. זו אינה המצאה של ציירי המערות הקדומים: שרידי מקלות מחודדים נמצאו באתרים שניאנדרטלים חיו בהם, המוקדם מבניהם מלפני 400 אלף שנה. אך עד היום לא היה ידוע כיצד הם השתמשו בהם, בהטלה או בנעיצה בעודם מחזיקים אותן ביד, או אפילו אם השתמשו בהם לציד, להגנה, או לשימושים אחרים.

החוקרים סרקו במכשירי סי.טי.את העצמות שנפגעו ככל הנראה מחניתות הציידים הניאנדרטלים, ומיפו את הפרטים המיקרוסקופיים שיצרה הפגיעה. לאחר מכן עשו ניסויים בעזרת חניתות שבנו, כדי לנסות ולגלות איך, ובעזרת אלו כלים, נוצרו הסימנים האלו.

הם הגיעו למסקנה שהיו אלו אמנם חניתות מחודדות שפגעו בעצמות היחמורים, ושהן לא הוטלו מרחוק אלא ננעצו בעוצמה בחיה מטווח קצר. הטלה ונעיצה משאירות סימנים שונים בחומר שהן פוגעות בו, בין השאר בשל ההבדל במהירות: חנית שמוטלת מגיעה אל יעדה כשהיא נעה במהירות גבוהה הרבה יותר.

עצם האגן השבורה חשפה גם את הכיוון שהחנית ננעצה בו: מלמטה כלפי מעלה, כשהצייד עומד קצת מאחורי ולצד היחמור. החוקרים מציינים שהזווית הזו גם היא אינה מתיישבת עם הטלה של חנית ממרחק, בהנחה שהחיה עמדה על רגליה בשעת הפגיעה.

"זה מצביע על כך שהניאנדרטלים התקרבו מאוד אל בעלי החיים ונעצו, לא הטילו, את החניתות שלהם" אמרה סבין גודזינסקי-ווינדהוייזר (Gaudzinski-Windheuser), שהובילה את המחקר.

כמובן, אין זה אומר שהניאנדרטלים השתמשו תמיד רק בשיטה זו. מחקרים קודמים הראו שהיכולת הפיזית להטיל חניתות התפתחה כבר לפני כשני מיליון שנה, לפני שהשושלת שלנו התפצלה מזו המובילה אל הניאנדרטלים. בצרפת נמצאו עצמות זרוע של ניאנדרטלים המראות סימנים דומים לאלו שנמצאו אצל מטילי כידון מקצועיים, וכך מצביעות אולי על כך שהאנשים הקדומים הטילו חניתות, או כלי נשק אחרים, לעתים קרובות. בחברות מודרניות של ציידים-לקטים הציידים משתמשים בחניתות גם בהטלה וגם בנעיצה, לפי תנאי הציד. ייתכן מאוד שכך עשו גם הניאנדרטלים.

כך נפגע היחמור, לפי הערכת החוקרים | צילום: Eduard Pop, MONREPOS  & Leibniz-Researchinstitute for Archaeology
כך נפגע היחמור, לפי הערכת החוקרים | צילום: Eduard Pop, MONREPOS & Leibniz-Researchinstitute for Archaeology

ציד מתוכנן היטב

יחמור אירופאי הוא חיה גדולה, בעלת קרניים, שעלולה להיות מסוכנת מאוד, בעיקר כאשר הצייד מתקרב אליה מספיק כדי לנעוץ את החנית. "סוג כזה של ציד, שבו יש עימות ישיר עם בעל החיים, מצריך תכנון קפדני, הסתתרות, וגם שיתוף פעולה בין הציידים" אמרה גאודזינסקי-ווינדהוייזר.

מסקנות המחקר עשויות לשפוך אור חדש על אופי הציד של הניאנדרטלים, אך במחקרים כאלה יש להיזהר מהפיתוי לפתח תיאוריות מרחיקות לכת על סמך פיסות מידע זעירות. לדוגמה, החוקרים אינם יכולים לדעת אם החור בעצם האגן אכן נוצר בשעת ציד, או שהעצם נוקבה מעט מאוחר יותר, למשל בעת פשיטת עורה של החיה.

אם יתברר שמסקנות המחקר נכונות, והניאנדרטלים אכן שיתפו פעולה בציד ותכננו את צעדיהם, זה יוסיף לראיות המצטברות והולכות בשנים האחרונות שהם לא היו מעין גרסה פרימיטיבית וחייתית של בני האדם, ללא יכולת חשיבה מפותחת, אלא הומינידים מתוחכמים ומפותחים ש בנו מבנים, יצרו תכשיטים ואפילו קברו את מתיהם.