מחקר חדש הראה שתוכים עוזרים זה לזה להשיג מזון, ומחזירים טובה למי שעזר להם בעבר

התוכים המתגוררים בתחנת המחקר באי טנריף שבספרד כבר מכירים היטב את החוקרים, שמדי פעם מבקשים מהם לבצע משימות שונות ונותנים להם בתמורה גרעינים. התוכים שמחים לשתף פעולה – הגרעינים טעימים, ותמיד נחמד לצאת קצת מהשגרה. אחד הדברים שלמדו לעשות הוא מעין "סחר חליפין": חוקר מכניס לכלוב כמה אסימונים, בצורת טבעות מתכת, וכשהתוכים מחזירים אותם לידו המושטת הם מקבלים בתמורה גרעין. קל ופשוט.

במחקר שנערך לאחרונה, עם זאת,  התוכי נתקל בבעיה: היו לו אסימונים, אך הפתח דרכו הוא התרגל לתת אותם לחוקר היה מכוסה וסגור. בכלוב ליד, בו נמצא תוכי אחר, דווקא היה פתח, והחוקר הושיט אליו את ידו בציפייה, קערת הגרעינים מוכנה לצידו. אלא שלתוכי הזה לא היו אסימונים להחליף.

התוכי בעל האסימונים לא חשב הרבה. הוא הרים את אחד האסימונים, והעביר אותו, דרך פתח בין שני הכלובים, לחברו בכלוב השני. החבר נתן את האסימון לחוקר, וקיבל את הפרס. אולי במפתיע, הוא לא טרח לכבד את התוכי שהעביר לו את האסימון. 

סרטון שמראה את מהלך הניסוי:

תוכים יוצאי דופן

לא מדובר בתוכי יחיד, נדיב באופן מיוחד. במחקר בחנו החוקרים שמונה תוכים מהמין אפרור אפריקני (ג'אקו, Psittacus erithacus), וכולם העבירו זה לזה אסימונים לעתים קרובות. שבעה מהם עשו זאת בפעם הראשונה שבה העמידו אתם החוקרים במצב הזה. בחלק מהמקרים הם אפילו לא חיכו שהתוכי השני יגיע לקבל את האסימון, וזרקו אותם על רצפת הכלוב שלו. "הייתה להם מוטיבציה פנימית לעזור זה לזה", אמרה דזירה ברוקס (Brucks), שהובילה את המחקר, לניו-יורק טיימס

קומיקס של נעה כץ

עזרה לאחר אינה נפוצה בעולם החי. אמנם אמהות רבות, ובמינים מסוימים גם אבות, דואגים לצאצאיהם, מגינים עליהם ומספקים להם מזון; אך מעבר לתא המשפחתי, הגשת עזרה או חלוקה במזון הן תופעות נדירות יחסית – כפי שאמנם היינו מצפים. תכונה תתפתח במהלך האבולוציה אם היא עוזרת לבעל החיים להעביר את הגנים שלו, כולל הגנים המשפיעים על אותה תכונה, לדור הבא. בעוד שעזרה לקרובי משפחה החולקים אתך את הגנים, ובעיקר לצאצאים, יכולה להיות מוסברת בקלות במונחים אבולוציוניים, קשה יותר להבין מדוע תתפתח עזרה לפרטים שאינם מהמשפחה. 

גם מחקרים במעבדה העלו רק לעתים רחוקות ראיות לשיתוף פעולה ועזרה, כמו אלו שנצפו אצל התוכים. במחקר שנערך באופן דומה, בונובו ואורנגאוטנים העבירו אסימונים לחבריהם, אבל גורילות ושימפנזים כמעט ולא עשו זאת. במחקר אחר, קופי קפוצ'ין וקופי מקוק טונקיני שחור נתנו לחבריהם "לגנוב" אסימונים מהצד שלהם, אבל לא מסרו להם אותם בעצמם. גם עורבים וקרובי משפחתם העקעקים התכולים, ציפורים שנחשבות חכמות למדי, לא העבירו לחבריהם את האסימונים. 

תוכי מחליף את האסימון שקיבל תמורת גרעין | קרדיט: Comparative Cognition Group
שבע מתוך שמונה עזרו לחבריהם כבר בפעם הראשונה. תוכי מחליף אסימון תמורת גרעין | קרדיט: Comparative Cognition Group

ולמרות הכל, עוזרים

בכל זאת, מקרים של עזרה ואלטרואיזם כן נראים מדי פעם אצל בעלי החיים בטבע. עטלפי ערפד יוצרים קשרי חברות ארוכי טווח, ומספקים מזון לחבריהם כאשר הם זקוקים לכך. סוריקטות צעירות עוזרות לגדל את הגורים של חבריהם ללהקה, גם אם הם אינם קרובי משפחה, וכך עושות גם ציפורים מדבריות בשם זנבנים, כפי שחשף החוקר הישראלי אמוץ זהבי. אחד ההסברים לכך הוא הדדיות: בעלי החיים עוזרים לחבריהם כדי שאלו בתורם יעזרו להם. הסבר נוסף הוא שעל ידי עזרה, בעלי החיים בונים לעצמם מוניטין: אני מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שעוזר ומשקיע באחרים. מוניטין כזה יכול לעזור להם בעתיד להשיג בת או בן זוג. 

החוקרים במחקר החדש מצאו שהתוכים העבירו יותר אסימונים לתוכי שהעביר להם אסימונים קודם לכן, וגם נטו יותר לשתף פעולה עם תוכים שאיתם היו בקשרי ידידות – כלומר אלו שאיתם בילו זמן רב בימים לפני הניסוי, למשל בניקוי זה את נוצותיו של זה. ממצאים אלו מתאימים לשני ההסברים: התוכים גמלו למי שעזר להם, ונראה שגם סמכו על תוכים שהכירו היטב, ואולי ידעו שהם יחזירו להם טובה כשיוכלו. "נראה שתנאים חברתיים ואקולוגיים דומים אצל יונקים וציפורים הובילו להתפתחות של התנהגויות דומות", אמרה ברוקס בראיון לגרדיאן

סובלנות ושיתוף פעולה

החוקרים בחנו מין נוסף של תוכים, ארה כחולת ראש (Primolius couloni), אך אלו לא מסרו אסימונים לחבריהם כמעט אף פעם. החוקרים עדיין אינם יודעים מה מקור ההבדלים בין המינים – ייתכן, הם אומרים, שההסבר טמון במבנה החברתי השונה שלהם. האפרור האפריקני חי בקבוצת גדולות מאוד של עד 1,200 פרטים, כאשר תת-קבוצות נפרדות מהקבוצה הגדולה ושבות ומצטרפות אליה כל הזמן. בקבוצה כזו אולי טוב לבנות מוניטין טוב במהירות, ולנצל כל הזדמנות להפגין "אזרחות טובה" ועזרה לזולת. הארה כחולת הראש לעומתם חיה בקבוצות קטנות יותר, שנוטות להישאר יחדיו ולא להתפצל. ייתכן שבנייה מהירה של מוניטין חשובה אצלם פחות.

הבדל נוסף בין המינים הוא הסובלנות שלהם כלפי חברי הקבוצה, במיוחד בשעת האוכל. האפרורים מקבלים ללא בעיה את הנוכחות הקרובה של חבריהם, ובקבוצה בטנריף הם אוכלים יחדיו מקערה אחת לעתים קרובות. לעומתם הארות סובלניות פחות, ואוכלות זו לצד זו לעתים רחוקות יותר. הסובלנות של האפרורים עשויה להיות הצעד הראשון לשיתוף פעולה כמו זה שנראה במחקר.

גם אם אין לנו עדיין את כל התשובות, מהמחקר עולה בבירור שתוכים מסוגלים לעזור זה לזה ואף להחזיר טובה למי שהגיש להם עזרה בעבר. "היה נהוג לחשוב שהדדיות כזו דורשת משאבים קוגניטיביים רציניים, כך שרק בני אדם מסוגלים לה", אמרה מאנון שווינפורת' (Schweinfurth), מומחית להתנהגות בעלי חיים שלא הייתה מעורבת במחקר. "עכשיו אנחנו מקבלים עוד ועוד ראיות מבעלי חיים שמראים עזרה הדדית".