האם פעילות גופנית מגינה על המוח מפני סוגים מסוימים של ניוון עצבי? לפי מחקר חדש, התשובה עשויה להיות חיובית

פעילות גופנית מועילה לבריאות, כך מספרים לנו שוב ושוב: היא עוזרת למנוע סוכרת, מקטינה את הסיכון ללקות במחלות לב וכלי דם ועוד. מחקר חדש מגלה שנוסף על כך היא יכולה גם להגן על המוח מפני ניוון, לפחות באזורים שרגישים במיוחד למחלות ניווניות.

בעבר כבר סיפרנו כאן על התועלת שיש לפעילות גופנית בהגדלת כמות החומר האפור – גופי התאים במוח - ובשיפור הקשרים בין אזורים שונים במוח אצל אנשים צעירים ובריאים. לממצאים האלה יש כמובן השלכות על התפקוד השכלי ועל הזיכרון. אך האם פעילות גופנית יכולה גם למנוע ניוון עצבי בגיל מבוגר יותר, וכך לבלום את הירידה בתפקוד השכלי שחווים למשל חולי אלצהיימר? מאמר חדש, שסקר מחקרים שנעשו על אנשים שעסקו בפעילות גופנית, מעיד שהתשובה כנראה חיובית.

"פעילות גופנית היא טיפול לא תרופתי מבטיח למי שסובלים מירידה בתפקוד השכלי כמו דמנציה (שיטיון), וקל ליישם את הטיפול הזה כמעט בלי סכנה לתופעות לוואי", אומרות מחברות המאמר קתרין ריץ (Reetz) ואלקסה הֶגֶר (Haeger) מאוניברסיטת RWTH באאכן שבגרמניה, ומהמכון למדעי המוח המולקולריים ולדימות מוחי המסונף אליה. "עם זאת, כדי שנוכל להעריך את הפוטנציאל הטיפולי של פעילות גופנית יש להבין את ההשפעה הישירה שלה על מבנה המוח ועל שלמותו. כך אפשר יהיה למצוא את הפעילות המיטבית למניעת ניוון עצבי או לצמצומו".

לדברי ריץ והגר,הסקירה שערכו נועדה לחקור את השינויים שחלים במוח בעקבות פעילות גופנית בעיצומה של הידרדרות שכלית, על ידי דימות תהודה מגנטית (MRI). "סקרנו גם מחקרי התערבות וגם מחקרים תצפיתיים שהעריכו את רמת הפעילות הגופנית שביצעו המשתתפים, וכן בחנו שאלונים שהועברו להם".

מחקרי התערבות הם מחקרים שבהם החוקר מנחה את הנבדקים לעשות שינוי כלשהו בהתנהגותם – למשל, נבדקים בקבוצה אחת יתבקשו לבצע פעילות גופנית לפי כללים מסוימים, והנבדקים בקבוצה השניה לא יעסקו בפעילות גופנית. לעומת זאת, מחקרים תצפיתיים בוחנים את המצב כפי שהוא, ללא התערבות כלשהי. בסך הכול כללה הסקירה 23 מחקרי דימות ובהם 2,268 נבדקים. במחקרים נבדק איך פעילות גופנית משפיעה על המוח בשני סוגים של הידרדרות מוחית: נזק שכלי קל, ונזק חמור יותר שאופייני למחלת אלצהיימר.

האזורים הרגישים מושפעים יותר

הסקירה העלתה שתרגול גופני משפיע על אזורי המוח הקדמיים, הרקתיים והקודקודיים, ובהם ההיפוקמפוס, הפרקונאוס (Precuneus), הפיתול הקדמי והקליפה הקדם-מצחית. בכל אלה חלה עלייה בכמות החומר האפור (גופי תאים) והחומר הלבן (סיבי העצב שמקשרים בין תאים) ובזרימת הדם בעקבות הפעילות הגופנית. עם זאת, לא נמצא קשר ברור בין משך הפעילות הגופנית לגודל האזורים שהושפעו לחיוב.

"כושר ופעילות גופנית משפיעים על מבנה המוח בזמן הידרדרות שכלית. אזורים שמושפעים מניוון עצבי מגיבים לכושר במידה רבה במיוחד" אומרות ריץ והֶגֶר. לצד זאת הן מסייגות את דבריהן ומדגישות: "כאשר אנחנו מפרשים מחקרים צריך להתחשב תמיד בגודל המדגם, שיטות המחקר והטיות אפשריות אחרות". בפרק הדיון במאמר הן מציינות שיכולה להיות הטיה מעצם ההתמקדות באזורים ספציפיים ולא במוח כולו, דבר שיכול להיות משמעותי במיוחד במחקרים שנעשו על מדגם קטן.

מעבר לכך, המאמר מותיר שאלות חשובות פתוחות, למשל: האם פעילות גופנית ממשיכה להשפיע על התפקוד השכלי לאורך זמן גם אחרי שהיא פוסקת, ואם כן לכמה זמן? האם התערבות כזאת יכולה לעכב את ההחמרה בנזק השכלי, מנזק קל לשיטיון? ובנוסף, האם אפשר לגלות גם שינויים עדינים יותר – למשל, שינויים בחילוף החומרים בשלב מוקדם של מחלת אלצהיימר – תוך שימוש בשיטות דימות רגישות יותר? על השאלה האחרונה צוות המחקר מנסה לענות כעת בניסוי קליני, שנמצא היום בשלב גיוס הנבדקים.