האם ניתן לזהות מחלות בעזרת חוש הריח? מדענים הראו לראשונה שכלבים מסוגלים לזהות ריח של התקף אפילפטי, ושלהתקפים אלו יש חתימת ריח שמייחדת אותם ממחלות אחרות

האם שינויים בריח הגוף יכולים להצביע על התפתחות של מחלה? מתברר שכן. עצם הרעיון נשמע אולי מהפכני, אבל ישנן עדויות שהיפוקרטס, הרופא היווני שחי כ-400 שנים לפני הספירה, הבין זאת כבר אז. כיום חוקרים ורופאים יודעים לזהות מחלות מסוימות ואת שלבי התפתחותן על פי בחינת הרכב המולקולות הכימיות הנמצאות בהבל הפה, בזיעה או בשתן של החולים.

בשנים האחרונות, חוקרים עמלים על פיתוח מכשירים שיוכלו לזהות את השינויים בדפוסי הריח ולהתריע על התפתחות מחלה. דוגמה לכך היא ה"אף האלקטרוני״, מכשיר קטן שפותח במעבדתו של פרופ' חוסאם חאיק מהטכניון, שיכול לזהות את המחלה שאדם סובל ממנה לפי הרכב המולקולות בהבל הפה שלו.

 גישה אחרת לאיתור ריחות אופייניים של מחלה היא על ידי שימוש בכלבים. יכולות ההרחה של כלבים עולות על אלו של האפים האלקטרוניים, שכן הם יכולים לזהות מולקולות ריח ברגישות גדולה מאוד. כדי למדוד את הרגישות הזאת, מדענים משתמשים ביחידות מדידה הנקראות parts per billion. ריכוז דְיוֹ של 1 ppb יהיה שווה לטיפה אחת של דְיוֹ בתוך מכל של אחת המשאיות הגדולות ביותר המשמשות להובלת בנזין. כלבים יכולים לאתר נוכחות של חומר שנמצא בריכוז נמוך מאוד, של 0.001 ppb, לעומת המכשירים האלקטרוניים, שצריכים ריכוז של 100-400 ppb. בשל חוש הריח המצוין שלהם, כלבים הם מועמדים מושלמים לאיתור מחלות לפי ריחן האופייני, ויעילותם באיתור מחלות כמו סרטן השד או הריאה, סוכרת ומחלת כליות כבר הודגמה.

כעת, חוקרים מאוניברסיטת נורמנדי בצרפת רצו לבדוק אם ניתן להשתמש בחוש הריח של כלבים כדי לזהות התקף אפילפטי. אפילפסיה היא הפרעה נוירולוגית המאופיינת בהתקפי עווית ופרכוסים. מחלה זו יכולה לנבוע משינויים גנטיים או מבניים במוח, מדלקות מוח, מפגיעות ראש, משבץ או מגידולים. ישנן גם הפרעות פסיכיאטריות שמקושרות לאפילפסיה, כמו חרדה ודיכאון. היכולת לצפות מראש התקפים אפילפטיים חשובה מאוד לחולים, כי היא מאפשרת להם לבקש עזרה או למצוא מקום בטוח לעבור בו את ההתקף. 

במחקר השתתפו חמישה כלבים מגזעים שונים, שאולפו כדי לזהות ריח של התקף אפילפטי ולהתריע עליו. לשם כך אספו החוקרים דגימות ריח מחמש חולות אפילפסיה. דגימות הריח נאספו במהלך התקף, בזמן מנוחה ולאחר פעילות ספורטיבית, וזאת כדי לוודא שהכלבים יכולים לזהות את חתימת הריח של התקף אפילפטי ללא קשר לריח הזיעה הרגיל של החולה.

משתתפות הניסוי התבקשו לנגב זיעה מאזור הידיים, המצח והעורף בפיסת בד סטרילית, להכניס את הבד לשקית, לנשוף לתוכה ולאטום אותה. במהלך הניסוי הוצגו לכלבים שבע דגימות ריח השייכות לאחת מהחולות, ושאוחסנו בפחיות אטומות: דגימה אחת שנלקחה במהלך התקף, שתי דגימות שנלקחו במהלך פעילות ספורטיבית וארבע דגימות שנלקחו באופן אקראי בזמן רגיעה. על הכלבים היה להריח את הפחיות ולעמוד ליד זו שהכילה את הדגימה מההתקף האפילפטי.

תוצאות המחקר הראו כי הכלבים מסוגלים לזהות ריח של התקף אפילפטי ולהבדילו מריחות הרקע של אותו אדם. שלושה מבין חמשת הכלבים זיהו את דגימת ההתקף ברגישות וספציפיות של 100 אחוזים, ואילו שני הכלבים הנותרים הראו רגישות וספציפיות של 67 אחוזים ו-95 אחוזים בהתאמה. כלומר, שני הכלבים הנותרים הצליחו לזהות ריח של התקף בשני שלישים מהבדיקות, ובחמישה אחוז מהמקרים הם זיהו בטעות ריחות אחרים כאילו היו ריחות של התקף. הכלבים הקדישו יותר זמן לפחיות ובהן דגימות הריח של ההתקף לעומת דגימות הריח האחרות, פרק זמן של כחמש שניות בעבור דגימות ההתקף לעומת שנייה אחת לשאר הדוגמאות. תוצאה זו חזרה על עצמה בדגימות של כל חמש החולות.

מחקר זה מראה לא רק שכלבים מסוגלים לזהות ריח של התקף אפילפטי, אלא גם כי להתקף אפילפטי יש חתימת ריח אוניברסלית משותפת: עצם העובדה שהכלבים הצליחו לזהות ריחות התקף מחולים שונים מרמזת על כך שישנם אלמנטים של ריח שמשותפים לחולים שונים ולסוגי אפילפסיה שונים. אך כיוון שהחוקרים במחקר זה לא התמקדו בזיהוי ריחות של לפני-התקף (משימה מסובכת בפני עצמה), לא ניתן להניח הנחות על יכולת ההתרעה של כלבים לפני התקף אפילפטי.