נגיף שהדביק בעבר רק יונקים באוקיינוס האטלנטי הופיע בעשור הקודם גם אצל יונקים באוקיינוס השקט. מחקר חדש מייחס את המעבר להפשרת הקרחונים

לוטרות וכלבי ים החיים באוקיינוס השקט, ליד חופי אלסקה, נמצאו נגועים בנגיף שעד שנת 2000 נמצא רק אצל קרוביהם מהאוקיינוס האטלנטי. חוקרים משערים ששינויי האקלים גרמו להפשרת הקרח שהפריד בין האוקיינוסים, וכך הצליח הנגיף לנדוד הרחק מערבה.

טרייסי גולדשטיין (Goldstein) מאוניברסיטת דיוויס בקליפורניה, הופתעה מאוד לגלות בשנת 2004 לוטרות ים שהיו נגועות בנגיף PDV (קיצור של Phocine Distemper Virus). הדבר אירע שנתיים אחרי התפרצות של אותו נגיף אצל כלבי ים הרחק משם, בחוף האוקיינוס האטלנטי. בהמשך התברר שהנגיף היגר מערבה כנראה כבר בתחילת המאה.

כבר כמה עשורים ידוע ש-PDV פוגע ביונקים ימיים באוקיינוס האטלנטי. הוא אף הוביל בעבר לתמותה נרחבת של כלבי ים ליד החוף המזרחי של ארצות הברית. אולם זו הייתה הפעם הראשונה שהוא תועד באוקיינוס השקט. המעבר הזה תמוה במיוחד, שכן הנגיף עובר במגע ישיר עם בעל חיים חולה, וכיפת הקרח הארקטית לא אמורה לאפשר בדרך כלל מעבר של בעלי חיים מאוקיינוס אחד לאחר. אולם ניתוח גנטי מצא דמיון רב בין הנגיפים שנמצאו בהתפרצויות בשני האוקיינוסים ב-2002 ובי-2004, כך שנראה שהם קשורים זה לזה. כלומר, בעל חיים נגוע הצליח למרות הכול לחצות מצד לצד.

האם הנגיף עבר עם חיות בר שנפתחו עקב הפשרת קרחונים בקוטב? לוטרה באוקיינוס השקט | צילום: Shutterstock
האם הנגיף עבר עם חיות בר שנפתחו עקב הפשרת קרחונים בקוטב? לוטרה באוקיינוס השקט | צילום: Shutterstock

16 שנה של נתונים

כדי להבין איך זה ייתכן, חקרו גולדשטיין ועמיתיה נתונים של מחקרים אקולוגיים שהם אספו, לצד נתונים של המשרד לענייני דיג וציד של מדינת אלסקה מהשנים 2016-2001. הנתונים כללו פרטים על הגודל והצורה של כיפת הקרח בשנים הללו, מעקב לווייני אחרי תפוצתם של יונקים ימיים כמו לוטרות, אריות ים וכלבי ים, וכן דגימות דם ורוק שלהם לזיהוי נוגדנים ל-PDV. בסך הכול נאספו דגימות מ-2,530 יונקים ימיים חיים ועוד שנמצאו מתים, שנאספו בשטח נרחב באוקיינוסים ובאזור הארקטי.

הניתוח הראה שבשנות המחקר כיפת הקרח הצטמקה ונפערו בה נתיבי מעבר המחברים בין שני האוקיינוסים: אחד לאורך צפון רוסיה והשני בצפון קנדה. הנתיבים הללו נסגרים מחדש בחורף ונפתחים שוב כמעט כל שנה בחודשי הקיץ (אוגוסט-ספטמבר). נתוני ארכיון מעלים שעד שנת 2000 המעברים הללו היו חסומים כל השנה, משום שהקרח הפשיר פחות והמשיך לחצוץ בין האוקיינוסים. היקף ההפשרה תאם את העלייה בטמפרטורות, שהורגשה היטב באזור הארקטי מאז שנת 2000.

דגימות הדם והרוק חשפו כי זן ה-PDV שהיה אחראי להתפרצות ב-2002 באוקיינוס האטלנטי נמצא בגופם של יונקים באוקיינוס השקט לאורך כל שנות המחקר, כבר מ-2001. בנוסף, נמצא קשר מובהק בין התפוצה של יונקים נשאי PDV לבין שנים שבהן נפתח מחדש המעבר שהיה סגור בשנה הקודמת, ושבשנים האלה היו כנראה התפרצויות PDV. משקלול כל הנתונים הם הסיקו כי כלבי ים חולים נשאו את הנגיף דרך המעבר והדביקו יונקים ימיים באוקיינוס השקט.

אולם יכולים להיות גם הסברים חלופיים למעבר הנגיף בין האוקיינוסים. למשל הווטרינר ומנהל הבריאות צ'רלס איניס (Innis), העובד באקווריום בבוסטון, שיער שהנגיף עשוי לעבור במי נטל של אוניות (מי ים המשמשים לייצוב אנייה ריקה, הנשפכים בנמל כשהיא מועמסת), או בסחר בלתי חוקי בחיות בר, דרך בשר נגוע שהעבירו בני אדם מחוף לחוף. אפשרות נוספת היא שקיים מארח ביניים – למשל עוף – שלא מפתח מחלה אך מעביר את הנגיף.

אומנם יש הסברים חלופיים למעבר הנגיף, אך המחקר הזה מראה כי שינויי אקלים, המתבטאים בהתחממות האזור הארקטי ולאובדן קרח ימי, עשויים להביא להסרת מחסומים פיזיים וליצור מסלולים חדשים לתנועת בעלי חיים. עקב כך בעלי חיים באזור הארקטי עלולים להיחשף למחלות מדבקות שלא הכירו בעבר, וסכנת המגפות גוברת.