מחקר על המבנה החברתי של ציידים-לקטים בפיליפינים, מצא כיצד העברת המידע תורמת להתפתחות הטכנולוגיה

לפני כ-200 או 300 אלף שנה הופיע לראשונה המין שלנו, הומו ספיאנס. הוא לא היה המין החזק ביותר או המהיר ביותר, לא היו לו שיניים חדות במיוחד, קרניים מאיימות או ארס קטלני. ובכל זאת, זה המין שבסופו של דבר הגיע לכל יבשת בכדור הארץ, שינה את פניו בצורה שאף בעל חיים לא עשה, והגיע גם אל מחוץ לגבולות כוכב הלכת שלנו. עשינו זאת, במידה רבה, בזכות היכולת הטכנולוגית והתרבותית שלנו: בני אדם טובים מאוד בהמצאת דברים, וגם, אולי חשוב עוד יותר, בהעברת הידע הזה לאחרים, שיכולים להוסיף לו המצאות משלהם, לבנות עליו ולשפר אותו. כך מתקבלת "תרבות מצטברת": המכונית לא הייתה באה לעולם בלי המרכבות והעגלות שלפניה, למשל. גם מעבד התמלילים חייב רבות ללוחות החרס העתיקים שעליהם כתבו בכתב יתדות.

חוקרים מאירופה ומהפיליפינים בחנו במחקר חדש את התרבות המצטברת בחברה של לקטים-ציידים: גודל הקבוצה שבה הם חיים, עם מי הם נוהגים להיפגש ובאיזו תדירות, בתוך כל קבוצה וגם בין קבוצות. לאחר מכן הם הריצו הדמיות ממוחשבות הבנויות על הקשרים שמצאו, והראו כי מבנה החברה מאפשר התפתחות יעילה ומהירה של תרבות כזו. 

 בן אגטא עם מרכיבי תרופה | צילום: beamue, UZH
העברת מידע משפרת ייצור תרופות. בן אגטא עם מרכיבי תרופה | צילום: beamue, UZH

איך חיים הציידים-לקטים

במשך רוב שנות קיומו של המין שלנו חיינו בחברות של ציידים לקטים, וחברות כאלו עדיין קיימות בכמה מקומות בעולם. אחת מהן היא בני האגטא (Agta) בפיליפינים. האגטא חיים במחנות שכוללים כמה משפחות, וכמה מחנות סמוכים מהווים יחידה חברתית רחבה יותר, מעין קהילה. מחקרים גנטיים על חברות עתיקות של ציידים לקטים הראו מבנה היררכי דומה. 

כדי לבחון את הקשרים החברתיים בתוך קהילות הציידים-לקטים, החוקרים בחרו שתי קהילות: אחת ביער, שכללה שבעה מחנות, 53 בוגרים ועוד ילדים ותינוקות, ואחת בחוף, שכללה שלושה מחנות עם 37 בוגרים. הם ציידו את כל המבוגרים בקהילה במכשירים שמזהים זה את זה, ורושמים את הנוכחות של מכשיר אחר ברדיוס של שלושה מטר מהם. אנשי הקהילות הצמידו את המכשיר לזרועם או לחגורתם במשך כחודש, וכך יכלו החוקרים לדעת עם מי הם נפגשו במהלך החודש הזה, וכמה זמן נמשכה כל פגישה. 

על בסיס הנתונים האלו, הרכיבו החוקרים את הרשת החברתית של שתי הקהילות: בין כל שני אנשים יש קשר אם הם נפגשו זה עם זה לפחות פעם אחת, והקשר חזק יותר ככל שהם נפגשו פעמים רבות יותר, וליותר זמן. שלא במפתיע, היו יותר זוגות כאלו בתוך כל מחנה מאשר בין מחנות, והקשרים בין הזוגות שבתוך המחנה היו חזקים יותר. כמובן, היו גם יותר קשרים חזקים בין קרובי משפחה, בהשוואה לזוגות שאינם קשורים זה לזה. 

עם זאת, ביקורים במחנות סמוכים בהחלט היו דבר שבשגרה, והתרחשו כמעט כל יום. "אפשר להגיד ש'ביקורים בין מחנות' זו המדיה החברתית של ציידים-לקטים בימינו", אמר אנדראה מיליאנו (Migliano), שהוביל את המחקר. "כשאנחנו צריכים פיתרון חדש לבעיה, אנחנו מחפשים באינטרנט ומשתמשים במקורות רבים כדי להשיג מידע ממגוון אנשים. ציידים לקטים מנצלים את הרשת החברתית שלהם בדיוק באותה צורה".

 בן אגטא עם מרכיבי תרופה | צילום: beamue, UZH
רק העברת מידע בין קהילות איפשרה את פיתוח התרופות הסופיות. בן אגטא עם מרכיבי תרופה | צילום: beamue, UZH

מי יפתח את התרופה ראשון?

כדי לבדוק כיצד מתפתחת אבולוציה מצטברת ברשת חברתית שכזו, הריצו החוקרים סימולציות ממוחשבות, שבהן הפרטים היו צריכים לגלות כיצד לייצר תרופות המבוססות על צמחים. כל פרט בסימולציה – בעולם האמיתי, כל אדם בוגר בקהילה – קיבל שישה צמחי מרפא, ובכל פגישה בינו ובין אדם אחר, הם יכלו לשלב שלושה מהם ולראות אם נוצרת מהם תרופה פעילה. היו שתי שלישיות יעילות, שיצרו תרופות שכונו A1 ו-B1. את התרופות האלו ניתן לשלב עם שניים מהצמחים האחרים: A1 ועוד שני צמחים מרכיבה את A2, ו-B1 עם שני צמחים אחרים מרכיבה את B2. תרופות אלו יעילות יותר מהראשונות. שילוב של התרופות החדשות עם שני צמחים נוספים יצרו, כצפוי, את A3 ו-B3 – היעילות עוד יותר מתרופות "הדור השני". כל פעם שאחת התרופות האלו התגלתה, המידע הועבר לכל מי שלפי הרשת נוהג להיפגש עם המגלים. 

החלק האחרון, והחשוב ביותר, הוא פיתוח התרופות הכי יעילות, שמורכבות מקודמותיהן: הראשונה מורכבת מ-A2, A3 ו-B2, והשנייה מ-B2, B3 ו-A3. כדי ליצור את תרופות-העל האלה, צריך לשלב תרופות קודמות משני המסלולים, גם A וגם B. כלומר, אם קבוצה מסוימת גילתה רק את התרופות במסלול A, היא לא תוכל להגיע לתרופה הסופית. הסימולציה מסתיימת כאשר הקהילה מגיעה לאחת משתי התרופות הסופיות. 

החוקרים הריצו את הסימולציה אלף פעמים, על רשתות חברתיות שנבנו לפי אלו של קהילות היער והחוף. בממוצע לקהילת היער נדרשו פחות ממאתיים מפגשים בשביל להגיע לתרופה סופית, ולקהילת החוף קצת יותר מחמש מאות. ההבדל נובע מההבדלים בגודל הקהילות: בקבוצה גדולה יותר יש יותר סיכוי שמישהו יגלה את התערובת הנכונה, ויעביר את המידע לאחרים.  

הצעד הבא של החוקרים היה להריץ את הסימולציה על רשת חברתית שהם המציאו, שבה כולם היו בקשר עם כולם. ברשת כזו, כל תגלית שגילו שני אנשים הועברה מיד לכל מי שנמצא בקהילה. אפשר היה לחשוב שבמצב כזה, כשהמידע זמין לכולם, הקהילות יגלו את התרופות מהר יותר – אך הסימולציות הראו בדיוק את ההפך. בקהילה בגודל של קהילת היער, נדרשו לרשת החברתית המלאכותית בממוצע יותר מ-500 מפגשים להגיע לתרופה סופית, ובקהילה שהדמתה את קהילת החוף – כ-700 מפגשים.  

המסלולים לייצור התרופות במחקר | איור מקורי: מאמר המחקר
דרוש שילוב של שני המסלולים כדי להגיע לתרופות היעילות ביותר. המסלולים לייצור התרופות במחקר | איור מקורי: מאמר המחקר

לעבוד במקביל

מדוע דווקא בקהילה המקושרת כל כך התרבות המצטברת התפתחה לאט כל כך? הסיבה, אומרים החוקרים, היא שבקהילות בעולם האמיתי הגילויים נעשו במקביל, אצל קבוצות שונות. בקהילה המלאכותית כל גילוי שותף מיד עם כולם, ולכן, אם התגלתה למשל השלישיה שמובילה לתרופה A1, היה סיכוי גדול יותר שמישהו מהקהילה ימצא תוך זמן קצר את התרופה הבאה באותו מסלול, A2, ולאחר מכן את A3. התרופות האלו יעילות יותר מהתרופה B1, ומסיבה זאת יש כעת סיכוי קטן יותר שמישהו ימצא אותה ויתחיל תהליך דומה גם במסלול B. אך ללא מסלול B, אי אפשר להגיע לאף תרופה סופית. העבודה במקביל בעולם האמיתי איפשרה לציידים-לקטים לגלות את שני המסלולים, כל אחד בחלק אחר של הקהילה. 

"הממצאים שלנו מעידים על כך שהמבנה החברתי הזה, של חבורות קטנות שקשורות אחת לשנייה, עשוי היה לסייע להתפתחות המהפכות התרבותיות והטכנולוגיות שמאפיינות את המין שלנו", סיכם אחד החוקרים, לוציו ויניציוס (Vinicius).

סרטון קצר של אוניברסיטת ציריך המציג את תמצית המחקר (באנגלית):