הפרושים באיי גלפגוס סייעו לדרווין לפתח את תורת האבולוציה משום שהתפתחו כך שיתאימו למקורות המזון השונים בכל בית גידול, אבל הג'אנק פוד שהגיע עם האדם מאיים להרוס את הגבולות בין המינים

כשרואים את השונות בצורה בתוך אותה קבוצה קטנה של ציפורים הקרובות מאוד זו לזו, קל לתאר לעצמנו שממספר קטן וראשיתי של ציפורים שהיו בארכיפלג הזה, מין אחד עבר התאמות למטרות שונות

כך כתב צ'רלס דרווין ביומן שפרסם ממסעותיו על ה"ביגל", אניית המחקר שבה שט מסביב לעולם. הארכיפלג המדובר הוא כמובן איי הגלפגוס, והציפורים שראה שם דרווין היו מינים שונים של פרושים. מחקרים מודרניים הראו שדרווין צדק: קבוצה קטנה של פרושים מאותו מין, שהגיעו לאיים לפני כשני-מיליון עד שלושה מיליון שנה, הם אבותיהם של כל מיני הפרושים החיים כיום בגלפגוס. במשך הזמן הם התפצלו למינים התופסים נישות אקולוגיות שונות. חלק מהמינים מבלים את רוב זמנם על הקרקע, וחלק על עצים. חלקם אוכלים זרעים או פירות, אחרים מעדיפים חרקים, חלזונות, צוף שהם שותים מהפרחים או במקרה אחד – דם של עופות ים. גודל הגוף וצורתו, ובמיוחד צורת המקור, הותאמו במהלך האבולוציה לנישה האקולוגית של המין: אחד צריך מקור חזק כדי לשבור את קליפות הזרעים, ואחר זקוק למקור דק וארוך כדי לחפש חרקים בתוך העץ, או חד מספיק בשביל לפצוע את עורות הציפורים.

אבל מה יקרה אם מיני הפרושים השונים ינטשו את מקורות המזון המסורתיים שלהם, ויעברו כולם לאכול אותו דבר? תרחיש כזה כבר נצפה באזורים המאוכלסים יותר של האי, שבהם הפרושים נתקלים לעתים קרובות במזון זמין וקל להשגה: שאריות שהשאירו אחריהם בני האדם. במאמר חדש מזהירים החוקרים שהמעבר לאכילת שאריות עלול לפגוע באבולוציה של הפרושים, בהבדלים בין המינים השונים, ואפילו בסיכויי ההישרדות שלהם.

זהבה ושלושת הפרושים

באי סנטה קרוז חי פרוש הקרקע הבינוני, Geospiza fortis. כפי שאפשר להבין משמו, הפרוש הזה הוא ה"זהבה" של פרושי הקרקע: איתו חיים באי פרוש גדול יותר, בעל מקור גדול יותר, שאוכל זרעים גדולים, ופרוש קטן עם מקור קטן שאוכל זרעים קטנים. לעומתם פורטיס, הפרוש הבינוני, אוהב את הזרעים שלו "לא קטנים מדי ולא גדולים מדי".

אבל התחום הזה, של לא ממש גדול ולא ממש קטן, הוא תחום רחב, ועם הזמן החלו חוקרים לראות שהמין בנוי משתי אוכלוסיות נפרדות: אלו שאוכלים זרעים בינוניים-קטנים, ואלו שאוכלים זרעים בינוניים-גדולים. לראשונים היו מקורים קטנים וחלשים יותר, ולאחרונים – מקורים גדולים ונשיכה חזקה. היווצרות של שתי אוכלוסיות של אותו מין, שניזונות ממקורות מזון שונים במקצת ונוטות להתרבות כל אחת בתוך עצמה, יכולה להוביל לבסוף ליצירת שני מינים נפרדים.

אלא שהדפוס הזה לא נראה בכל מקום על האי. באתר אחר אותו בדקו החוקרים, הם לא הבחינו בהיפרדות הזו בין בעלי המקורים הקטנים והגדולים – זאת למרות שדיווחים משנות ה-60 הצביעו על כך שבעבר כן היו שם סימנים לקיומם של אוכלוסיות נפרדות. למה באתר אחד כן, ובאתר אחר (כבר) לא? ההבדל הבולט ביותר ביניהם הוא שהאתר השני קרוב למקום יישוב, בעוד האתר הראשון, שבו נצפו האוכלוסיות הנפרדות, מרוחק הרבה יותר. החוקרים משערים שנוכחות בני האדם, או יותר נכון שאריות המזון שלהם, התערבו בתהליך ההפרדה: במקום לאכול זרעים שונים, כולם אוכלים ג'אנק פוד.

לא צריך לחשוב רק על שימור מינים, אלא גם על התהליכים שמובילים להיווצרותם. לואיס דה לאון | צילום: אוניברסיטת מסצ'וסטס
לא צריך לחשוב רק על שימור מינים, אלא גם על התהליכים שמובילים להיווצרותם. לואיס דה לאון | צילום: אוניברסיטת מסצ'וסטס

פרוש היער ופרוש הקיוסק

אפילו ההפרדה בין מינים הקיימים היום אינה מובטחת. מיני הפרושים הם חדשים למדי, במונחים אבולוציוניים, ורבים מהם מסוגלים להזדווג זה עם זה ולהעמיד צאצאים פוריים. אם לא יהיו הבדלים אקולוגיים, כמו הסתמכות על מזון שונה, שיפרידו ביניהם, הם עלולים להתערבב ולאבד את זהותם הייחודית.

במחקר החדש יצאו החוקרים לבדוק אם תהליך כזה כבר מתרחש. הם הניחו מגשים עמוסים בזרעים מקומיים או במזון אנושי במספר אתרים באי סנטה קרוז, חלקם סמוכים למגורי אדם וחלקם מרוחקים, שבהם כמה מינים של פרושי קרקע. הדבר הראשון שראו הוא שבאזור המיושב יותר היו יותר פרושים, ורבים מהם התקרבו ללא פחד אל בני האדם. באשר למגשים, פרושים אלו התעלמו מהזרעים כמעט לחלוטין, והעדיפו את המזון האנושי – אורז, צ'יפס ועוגיות קוקוס. במקום שהוגדר כ"חצי עירוני" פחות פרושים התקרבו אל המגש, ואלו אכלו בעיקר את האורז. במקום המבודד יותר היו פחות פרושי קרקע באופן כללי, והם נרתעו מבני אדם. רק אחד מהם התקרב אל המגש, אבל לא אכל דבר. באתר הרביעי והאחרון, חוף ים שאינו מיושב אך היו בו הרבה תיירים, הפרושים התנהגו ממש כמו באתר העירוני: אכלו הרבה, ובעיקר את המזון של בני האדם.

מה זה אומר לגבי האבולוציה של הפרושים האלו? "אנחנו יודעים שאחת הדרכים שבהן פרושים מתפצלים למינים חדשים היא התמחות בסוגי מזון שונים" אמר לואיס דה לאון (De León), שהוביל את המחקר. עכשיו, לעומת זאת, "נראה ששלושה או ארבעה מינים של פרושי קרקע באזורים המיושבים של סנטה קרוז עברו כולם לדיאטה של ג'אנק פוד. אם זה אכן המקרה, הלחץ הברירתי ששומר את המינים האלו נפרדים ייחלש, וייתכן שיוביל להתמוטטות של חלוקת המינים של פרושי הקרקע".

פרושים שהכירו את המזון של האדם נמנעו כמעט לחלוטין מבחירה בזרעים שהוגשו להם | צילום: אוניברסיטת מסצ'וסטס
פרושים שהכירו את המזון של האדם נמנעו כמעט לחלוטין מבחירה בזרעים שהוגשו להם | צילום: אוניברסיטת מסצ'וסטס

שימור האבולוציה

למה בעצם אכפת לנו אם יהיו יותר או פחות מיני פרושים? סיבה אחת היא הרצון לשמור על השונות הגנטית הטבעית. היברידיזציה שכזו פירושה שבעתיד הפרושים יהיו דומים יותר זה לזה, והמאפיינים הייחודיים לכל מין יאבדו. "כשחושבים על שימור המגוון הביולוגי אנחנו מתמקדים בדרך כלל בשימור של מינים מסוימים" אמר דה לאון. "מה שהראנו במחקר הזה זה שאנחנו צריכים לקחת בחשבון גם את שימור התהליך שמוביל ליצירת המינים".

סיבה נוספת היא שבטווח הארוך, ההתאמה לדיאטת ג'אנק פוד עלולה להזיק לפרושים. החוקרים שיערו שעם הזמן עשויה להתפתח אצל הפרושים "צורת מקור עירונית" – מקור קטן ורך יותר, שמותאם לאכילת צ'יפס ופירורים מעוגיות קוקוס. אלא שפרושים בעלי מקור כזה לא יצליחו לפצח זרעים קשים, ואם יהגרו לאזורים מבודדים יותר יהיה להם קשה למצוא מזון. חמור מכך: אם יתרבו הפרושים המקומיים הם עלולים להוריש לצאצאיהם את המקורים הלא יעילים, ובמקרה של מחסור במזון – למשל בשנת בצורת – חלק גדול מהאוכלוסייה יימצא בסכנת רעב.

אחד הממצאים המטרידים ביותר של המחקר הוא שבני האדם משפיעים באופן זה על הפרושים אף בלי להרחיב את יישוביהם: בחוף הים, אזור תיירותי שאינו עירוני, הפרושים התנהגו בדיוק כפי שהתנהגו בעיר. נוכחות בני האדם, ולא הבניינים, היא שעשתה את ההבדל.

כאשר אנחנו מדברים על בניית יישובים בהקשר האקולוגי אנחנו לרוב מתייחסים להרס בתי מחיה או לזיהום, השפעות הנמדדות כבר בטווח הקצר. אך ההשפעות של אורבניזציה עשויות להיות ארוכות טווח, מהותיות, ולחלוטין בלתי צפויות. רק בשנים האחרונות אנחנו מתחילים לראות איך העיר, ובמקרה הזה עצם נוכחותם של בני האדם, משפיעים על האבולוציה עצמה של בעלי החיים שמסביבנו. פחות ממאתיים שנה לאחר שדרווין ביקר באיי גלפגוס וראה את הפרושים ואת התאמותיהם הייחודיות, ייתכן שאנחנו בדרך לאבד אותם. אם לא נעשה משהו לתיקון המצב נמצא את עצמנו, כפי שהגדיר זאת דה לאון, "עומדים בדרכה של האבולוציה".