נתונים חדשים מוכיחים: אוכלוסיות הצבים והיונקים הימיים בחופי ארצות הברית מראות סימני התאוששות משמעותיים מאז הוכרזו כמינים מוגנים בשנות ה-70

החוק להגנה על מינים בסכנת הכחדה בארצות הברית הוחל בעשורים האחרונים על יצורים ימיים, בדגש על יונקים וצבי ים. מאז הועלו לא אחת ספקות בשאלה אם התועלת המיוחסת לחוק שווה את העלויות הגבוהות של אכיפתו וההפסד הכלכלי קצר הטווח של תעשיית הדיג. כעת נראה שהתקבלה תשובה: מבדיקה של כשלושים אוכלוסיות של צבי ים ויונקים ימיים לחופי ארצות הברית עולה שמאמצי השימור הניבו פירות: רובן התאוששו מאוד וחלקן אף יצאו מסכנת הכחדה. הממצאים מעידים שפעולות כמו איסור על דיג, או לפחות בקרה שלו, יכולות להביא לשיפור ממשי במצבם של בעלי חיים ימיים בסכנת הכחדה.

אין חולק על כך שהפעילות האנושית הרבה באוקיינוסים, הכוללת  דיג יתר, פגיעה בשטחי מחייה, זיהום ושינויי אקלים, הביאה מינים לסכנת הכחדה ואף להכחדה מלאה. עם זאת, חסר עדיין ידע רב על מצבן האמיתי של אוכלוסיות בעלי החיים הימיים, דבר שמקשה על התוויית המשך הדרך לטיפול בבעיה.

חוק ההגנה על מינים בסכנת הכחדה בארצות הברית (ESA) הוא אמצעי סביבתי חשוב, שמעניק לרשויות סמכויות להטיל מגבלות על הדיג ולשמר שטחי מחייה, כדי למנוע הכחדה ולקדם שימור של מינים מוגנים. בחוק מוגדרות דרגות שונות של סכנה, והמינים שנכנסים לרשימה זוכים להגנה על פי דרגת הסיכון. אחד היתרונות של החוק הוא בדרישה שלו לבסס את כל המהלכים על מידע מדעי אמין, ככל הניתן, ולא על אינטרסים כלכליים או פוליטיים. התקציב שמתלווה לחוק מאפשר לקיים את מאמצי השימור.

החלטות מושכלות

חוקרים מהמרכזים למגוון ביולוגי באוקלנד ובטוסון במערב ארצות הברית ביקשו לבדוק איך השפיעה מאז שנות ה-70 הכללת מיני בעלי חיים ימיים בסכנת הכחדה על ההתאוששות והשיקום שלהם. בהיעדר מאגר מסודר של נתונים בנושא נדרשו החוקרים לאסוף מידע ממגוון מקורות, להצליב אותו ולהעריך אם חל שינוי מובהק סטטיסטית מאז שהוחלה הגנת החוק על כל מין ומין. מאגר המידע שיצרו יוכל לשמש את הרשויות בעתיד כדי לקבל החלטות מושכלות בקשר לאילו מינים כדאי להכליל בחוק, ותחת אילו הגבלות.

תקנות ה-ESA מספקות הגנה ספציפית לא רק למינים אלא גם לתתי אוכלוסיות נבדלות בתוך המין, לרוב על פי שיוך גיאוגרפי. אוכלוסיית הלווייתן גדול הסנפיר של הוואי, למשל, נבדלת מאוכלוסיות אחרות שפזורות באוקיינוסים, ולכן קיבלה הגנה נפרדת.

החוקרים בדקו 31 אוכלוסיות של יונקים וצבי ים, ומצאו שכ-75 אחוז מהן גדלו משמעותית מאז שנכנסו להגנת החוק ועוד כ-20 אחוז גדלו בצורה לא משמעותית. אוכלוסיות בודדות של יונקים ימיים (אך לא צבי ים) המשיכו להתכווץ בתקופה שנבדקה. החוקרים גם מצאו שככל שעבר זמן רב יותר מאז ההכרזה על אוכלוסייה מוגנת, כך עלה הסיכוי שהיא תגדל ותשתקם.

אחת האוכלוסיות שקטנו משמעותית היא זאת של הקטלן (Orcinus orca) בצפון האוקיינוס השקט, שמוכר היטב בזכות הסרטים "לשחרר את וילי" ו"בלאקפיש". למרות הכרזתו כמין מוגן האוכלוסייה שלו דועכת בבירור, ואחד הגורמים המרכזיים לכך הוא כנראה הצטמצמות מקורות המזון עקב דיג יתר והתחממות האוקיינוסים. בשנת 2018 נותרו בעולם רק 75 פרטים מהאוכלוסייה הזאת, שכללה עד לאחרונה גם את הפרט המבוגר ביותר שתועד בטבע – נקבה שנולדה כנראה בסביבות שנת 1911 ונעלמה בשנת 2016, בגיל 105.

קטלן | Shutterstock
למרות הכרזתו כמין מוגן, האוכלוסייה שלו דועכת בבירור. קטלן | Shutterstock

סיפורי הצלחה

מנגד, דוגמה להתאוששות מרשימה היא זו של הלווייתנים גדולי הסנפיר של הוואי (Megaptera novaeangliae). יונקי הענק האלה, שיכולים להגיע למשקל של 30 טון, מגיעים בתקופת ההזדווגות וגידול הגורים לאזור האיים המרכזיים של הוואי, ונודדים בחודשי הקיץ לאזורים עשירים במזון מדרום מזרח לאלסקה ומצפון לקולומביה הבריטית בקנדה.

בשנת 1970, אחרי שנים רבות של ציד ופגיעה מכלי שיט, אוכלוסייתם מנתה 800 פרטים בלבד ועמדה על סף הכחדה. באותה שנה הם נכנסו לרשימת המינים בסכנת הכחדה, והועברו תקנות שמגבילות את מהירות השיט של ספינות באזורי המחייה שלהם ואוסרות עליהן להתקרב למרחק של פחות ממאה מטר מהלווייתנים, כדי לא לפגוע בהם ולשבש את אורחות חייהם.

בנוסף, בשנת 1992 הוקמה בהוואי שמורה ימית בשטח של כ-3,500 קמ"ר במטרה להגן על שטחי המחייה שלהם. בשנת 2005 הוערך גודל האוכלוסייה שלהם בכ-10,000 פרטים, עם קצב גידול יציב של שישה אחוזים בשנה. עקב כך הם אינם מוגדרים יותר בסכנת הכחדה.

לויתן גדול סנפיר | NOAA
מ-800 פרטים לכעשרת אלפים, תוך 35 שנה. לויתן גדול סנפיר | NOAA

דוגמה חיובית שנייה היא צבי הים הירוקים בצפון האוקיינוס האטלנטי. אוכלוסיית צבי הים הירוקים בארצות הברית הייתה במצב רע מאוד בשנות ה-70, עד כדי כך שב-1979 נספרו 62 הטלות בלבד בחופי פלורידה. הצבים סבלו מציד ומאיסוף של ביציהם בחופי האיים הקריביים, מפגיעה משנית בעת דיג ומהרס אתרי ההטלה.

עם הכנסתם לרשימת המינים בסכנת הכחדה בשנת 1979 החל תהליך ממושך של ניטור ושמירה על אתרי ההטלה בחופים, איסור מוחלט על ציד שלהם או איסוף הביצים, וספינות הדיג נאלצו להתאים את הציוד שלהן כדי שהצבים לא ייתפסו וייפגעו בזמן דיג של מינים אחרים, למשל חסילונים (שרימפס). תוך עשורים ספורים של אכיפה קפדנית עלה מספר ההטלות ל-37,341 בשנת 2015, ומאז שנת 2016 אוכלוסיית צבי הים הירוקים של האוקיינוס האטלנטי אינה מוגדרת יותר בסכנת הכחדה. אמנם אין בידינו ספירות ישירות של אוכלוסיית הצבים אלא רק של מספר ההטלות, אך מכיוון שכל נקבה מטילה פעם אחת לכל היותר בעונה אפשר להעריך מכך את העלייה בגודל האוכלוסייה.

מסקנת החוקרים היא שכמו אצל בעלי חיים יבשתיים, החלת חוקי הגנה על מיני יונקים וצבי ים יכולה להביא להתאוששות אוכלוסיות על סף הכחדה. יש להמשיך במאמצים להגן על האוכלוסיות הללו, ולהרחיב את המחקר כדי לבדוק אילו מינים צריכים להיכנס לרשימה הזאת לפני שייגרם להם נזק בלתי הפיך, לפעמים אפילו בלי ידיעתנו.