סקירה של מאות מחקרים מגלה שתרופות נגד דיכאון אכן מועילות יותר מתרופות דמה, ותופעות הלוואי של רובן נסבלות

דיכאון הוא אחד מההפרעות הפסיכיאטריות הנפוצות, המעיקות ביותר לחולים והיקרות ביותר למשק. מחקר חדש, שהשווה בין 21 תרופות נוגדות דיכאון על בסיס סקירה של הספרות המחקרית הקודמת, הכריע לפחות לעת עתה את המחלוקת סביב יעילותם של נוגדי דיכאון. הוא מראה בבירור: התרופות אכן משפרות את המצב הנפשי.

אנדראה צ'יפריאני (Cipriani) ממרכז המחקר NIHR באוקספורד, שהובילה את המחקר, אומר שהמחלוקת בנושא היא אידיאולוגית בעיקרה. יש חולים ורופאים שמפקפקים אם התרופות באמת עובדות והשיפור אינו תוצאה של אפקט פלצבו. אחרים חושדים שחברות תרופות מממנות את הניסויים הקליניים ומטות את התוצאות לטובתן, ויש גם חולים שפשוט אינם רוצים להיעזר בתרופה שתשפיע להם על הנפש.

המחקר, שנעשה בשיתוף חוקרים מכל רחבי העולם, התפרסם לאחרונה בכתב העת הרפואי The Lancet. כדי להכריע במחלוקת סביב נוגדי הדיכאון בחנו על פי קריטריונים אחידים (מטה-אנליזה) 522 ניסויים קליניים שכללו בסך הכול 116,477 משתתפים. שני מדדים עיקריים נבדקו – יעילות התרופה בהקלה על תסמיני הדיכאון ושיעור הנשירה של החולים המטופלים בה בעקבות תופעות לוואי.

כל נוגדי הדיכאון שנבדקו נמצאו יעילים יותר מטיפול דמה (פלצבו), בשיעור של פי 1.37 עד פי 2.13. התרופה היעילה ביותר הייתה אמיטריפטילין, תרופה ותיקה משנות ה-50 שמשווקת בשם המסחרי אלוויל (Elavil) ומעכבת ספיגה חוזרת של נוראדרנלין ושל סרוטונין. פלואוקסטין (פרוזק), שמעכבת ספיגה חוזרת של סרוטונין, הייתה יעילה פי 1.52 מטיפול דמה ודורגה באחד המקומות האחרונים מבחינת יעילותה.

עם זאת, שיעור הנשירה של נבדקים שטופלו בפרוזק ובמעכבי ספיגת סרוטונין בררניים אחרים כגון אסציטלופרם (ציפרלקס) וציטלופרם (סלקסה) בשל תופעות לוואי, היה נמוך לעומת תרופות אחרות, ונמוך ב-12-6 אחוזים משיעור הנשירה של נבדקים שטופלו בתרופת דמה. בסקירה נכללו גם מחקרים שמימנו חברות תרופות ולא פורסמו. לא נמצא הבדל בינם לבין אלה שפורסמו, כך שמתברר שמימון המחקר לא השפיע על תוצאותיו.

המחקר המקיף ביותר עד כה שהשווה בין נוגדי דיכאון שונים ובינם לבין טיפולי דמה | צילום אילוסטרציה: Shutterstock
המחקר המקיף ביותר עד כה שהשווה בין נוגדי דיכאון שונים ובינם לבין טיפולי דמה | צילום אילוסטרציה: Shutterstock
 

הסכמה וביקורת

כצפוי, המחקר עורר הדים רבים בעולם. חוקרים רבים ציינו לטובה את איכותו הגבוהה. המחקר גם הצליח להכריע במחלוקת אם נוגדי דיכאון מסייעים להתמודדות עם המחלה, בכך שהצביע חד-משמעית על התועלת שלהם לעומת טיפולי דֶמֶה. צוין גם שברוב נוגדי הדיכאון הנשירה לא הייתה גבוהה יותר מטיפולי דֶמֶה. תרופות מסוימות אף היו נסבלות יותר מטיפולי הדמה ושיעור הנשירה בהן היה נמוך יותר. יש בכך כדי להעיד שתופעות הלוואי קלות מספיק כדי שהחולים יהיו מוכנים להתמודד איתן כל עוד התרופות עוזרות להם להתגבר על הדיכאון.

התומכים גם ציינו לטובה את העובדה שהמטה-אנליזה כללה גם מחקרים שלא פורסמו. כך הופרך החשש שמא הדיווח על יעילות של נוגדי דיכאון מושפע מהמימון של המחקר בידי יצרניות התרופות.

מנגד, חוקרים אחרים מתחו ביקורת על שלא נבחנו במחקר הבדלים בין חולים, כך שלא ידוע מהם המאפיינים שגורמים לחולה מסוים להגיב לתרופה מסוימת טוב יותר מחולה אחר, או להגיב לתרופה אחת טוב יותר מאשר לאחרת. המאמר גם אינו מסייע להבין איך לעזור לחולים ששום תרופה אינה מועילה לטיפול בדיכאון שלהם. ביקורות אחרות היו התעלמות המחקר מהפרעות אחרות שלפעמים מטפלים בהן באמצעות נוגדי דיכאון, כמו חרדה והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD).

כך או כך, זה המחקר המקיף ביותר עד כה שהשווה בין נוגדי דיכאון שונים ובינם לבין טיפולי דמה. על סמך תוצאותיו יוכלו פסיכיאטרים ליידע את החולה על יעילותן של תרופות שונות והסכנה לתופעות לוואי. עם זאת, יידרש מחקר נוסף כדי לאפשר להתאים טיפולים למאפיינים הייחודיים של כל חולה.

לדברי הלן סטוקס-למפרד (Stokes-Lampard), יושבת ראש איגוד הרופאים הכלליים בבריטניה, יש במחקר כדי להרגיע חולים ורופאים שחוששים מתרופות למחלות נפש. "נטילת נוגדי דיכאון מצטיירת כדבר שלילי ומגבירה כשלעצמה את הסטיגמה שממילא קיימת סביב חולי דיכאון. זו הפרעה נפשית משמעותית, שבהיעדר טיפול גורמת מצוקה קשה לחולה, למשפחתו ולחבריו. אסור להתעלם ממנה או לטאטא אותה מתחת לשטיח", היא מסכמת.