הלך לעולמו מייקל קולינס, טייס רכב הפיקוד של משימת אפולו 11, מייסד מוזיאון התעופה בוושינגטון וסופר נפלא

"היו מי שכינו אותו 'האדם הבודד בהיסטוריה'. כשהקיף לבדו את הירח בעוד חבריו עושים שם את צעדיהם הראשונים של בני אדם, הוא סייע לאומה להציב אבן דרך חשובה בתולדותינו", נכתב בהודעת האבל של סוכנות החלל האמריקאית על מותו של מייקל קולינס, טייס רכב הפיקוד של משימת אפולו 11, שהלך לעולמו בגיל 90 לאחר מאבק במחלת הסרטן. "האומה איבדה חלוץ אמיתי שתמך כל חייו במשימות מחקר. מייקל קידם את תחום חקר החלל ואמר כי משימות החקר אינן בחירה, אלא חובתנו". 

משימות המחקר אינן בחירה אלא חובה. מייקל קולינס בצילום הרשמי לקראת משימת אפולו 11 | צילום: NASA
משימות המחקר אינן בחירה אלא חובה. מייקל קולינס בצילום הרשמי לקראת משימת אפולו 11 | צילום: NASA

מהצבא לאוויר

מייקל קולינס (Collins) נולד ברומא, איטליה, ב-31 באוקטובר 1930, כשאביו, שהיה קצין בכיר בצבא ארצות הברית, שירת שם כנספח צבאי. הוא היה הצעיר מארבעת ילדיהם של הוריו, וילדותו עברה עליו בנדודים עם המשפחה, בין המקומות שאביו הוצב בהם. בין השאר הם התגוררו בפוארטו-ריקו, שם התנסה מייקל בטיסה במטוס בפעם הראשונה, והטייס אף איפשר לו להטיס כמה דקות, ששינו את עולמו.

לאחר סיום לימודיו בתיכון פנה בעקבות אביו ואחיו הבכור לאקדמיה הצבאית ווסט פוינט, והשלים תואר ראשון. משם החליט להגשים את חלומו הישן, והצטרף לקורס טיס של חיל האוויר. ב-1953 קיבל כנפי טיסה, ובזכות הצטיינותו עבר עד מהרה הסבה למטוסי סילון F-86. הוא הוכשר בין השאר בהטלת פצצות גרעיניות, והוצב בטייסות אמריקאיות בגרמניה המערבית ובצרפת. לאחר שובו לארצות הברית סיים בהצלחה את בית הספר לטייסי ניסוי.

הוא הטיס מגוון רחב של מטוסים, ובעקבות ההצלחה של תוכנית מרקורי, טיסות החלל המאוישות הראשונות של ארצות הברית, החליט להצטרף לנאס"א. הוא לא התקבל לקבוצת האסטרונאוטים השנייה, שנבחרה ב-1962, אבל ניסה שוב כעבור שנה, והפעם התקבל.

הצליח להתקבל בניסיון השני. קולינס (עומד משמאל) בהצגתם של חברי קבוצת האסטרונאוטים השלישית של נאס"א, אוקטובר 1963 | צילום: NASA
הצליח להתקבל בניסיון השני. קולינס (עומד משמאל) בהצגתם של חברי קבוצת האסטרונאוטים השלישית של נאס"א, אוקטובר 1963 | צילום: NASA

הליכה בחלל

קולינס הצטרף לאסטרונאוטים של חלליות ג'מיני, שנועדה לסלול את הדרך לתוכנית אפולו ולפתח טכנולוגיות שיהיו דרושות לטיסה לירח ולנחיתה עליו. האסטרונאוטים היו מעורבים אז בפיתוח מרכיבי המשימות, וקולינס היה אחראי על פיתוח חליפות החלל ועל הטכניקות ל"הליכת חלל", פעילות מחוץ לחללית. השיבוץ הראשון שלו היה לצוות הגיבוי של משימת ג'מיני 7, ולאחר הצלחת המשימה הוא שובץ לצוות הראשי של משימת ג'מיני 10 כטייס לצדו של מפקד המשימה, ג'ון יאנג (Young).

במשימת ג'מיני 10, ביולי 1966, השלים הצוות חבירה לחללית לא מאוישת וביצע ניסויים רבים. קולינס ביצע שתי הליכות חלל, וחווה על בשרו עד כמה התנועה בחלל מורכבת וקשה. הליכת החלל השנייה קוצרה לאחר שעקב תקלה הוזרם בטעות גז ליתיום הידרוקסיד לחליפות החלל של שני האסטרונאוטים, ושניהם סבלו מצריבות בעיניהם במשך כל המשימה.

לאחר ההצלחה בג'מיני 10, שובץ קולינס לטיסה השנייה של חלליות אפולו כטייס רכב הנחיתה על הירח, אף על פי שלא תוכננה נחיתה במשימה הזו, שיועדה להיות טיסת ניסוי במסלול סביב כדור הארץ. הוא עבר הכשרה בהטסת מסוקים, שנדרשה אז מכל טייסי רכב הנחיתה. בסופו של דבר הוחלט בנאס"א לבטל את המשימה הזו, שנראתה כמו חזרה מיותרת על טיסת הניסוי הראשונה. הצוות פורק והורכב מחדש, ואז הוחלט לשבץ את קולינס כטייס רכב הפיקוד, משום שבתפקיד הזה היה חשוב לשבץ אסטרונאוט בעל ניסיון שכבר טס לחלל. בעקבות אסון השריפה שבו נהרג הצוות של אפולו 1, הפך הצוות של קולינס לאפולו 8, אך המשימה, שתוכננה למחצית הראשונה של 1967, נדחתה ביותר משנה.

במהלך 1968 החל קולינס לחוש כי רגליו אינן מתפקדות. התברר כי הוא סובל מפריצת דיסק בצווארו, והוא נאלץ לעבור ניתוח לאיחוי שתי חוליות, שהשבית אותו מפעילות לזמן רב. הוא הוסר מצוות אפולו 8, שהפכה בינתיים לטיסה המאוישת הראשונה סביב הירח, וכשחזר לפעילות זכה לראות את המשימה ההיסטורית רק מחדר הבקרה. הוא שימש capcom, האסטרונאוט בצוות הבקרה המתקשר עם האסטרונאוטים בחלל, תפקיד הדורש להכיר לעומק את כל פרטי המשימה.

נחיתה מוצלחת לאחר משימה קשה. קולינס (מימין) עם ג'ון יאנג על סיפונה של נושאת מטוסים לאחר סיום משימת ג'מיני 10 | צילום: NASA
נחיתה מוצלחת לאחר משימה קשה. קולינס (מימין) עם ג'ון יאנג על סיפונה של נושאת מטוסים לאחר סיום משימת ג'מיני 10 | צילום: NASA

לבד סביב הירח

במהלך משימת אפולו 8 גיבשה הנהלת נאס"א את הצוות של משימת אפולו 11: ניל ארמסטרונג (Armstrong) פיקד על הצוות, אדווין "באז" אולדרין (Aldrin) היה טייס רכב הנחיתה ופרד הייז (Haise) נועד להיות טייס רכב הפיקוד. אלא שבנאס"א החליטו כי טייס רכב הפיקוד חייב להיות אסטרונאוט מנוסה, ושיבצו את קולינס, שהיה פנוי משום ששב לא מזמן לפעילות. הייז הועבר לצוות הגיבוי, וזכה לטוס לחלל רק באפולו 13.

הצוות של אפולו 11 הורכב מאנשים שונים מאוד באופיים. ארמסטרונג היה קר רוח ושקול, אולדרין קולני ואימפולסיבי, וביניהם קולינס, בעל חוש ההומור הטוב, שפעמים רבות מצא את עצמו מתווך בין שניהם. אהבה גדולה לא שררה בין שלושתם מחוץ לשעות העבודה, וקולינס נהג לכנותם "זרים מיודדים".

זרים מיודדים. קולינס (במרכז) עם צוות אפולו 11, ארמסטרונג (משמאל) ואולדרין בדיוקן הרשמי לקראת המשימה | צילום: NASA
זרים מיודדים. קולינס (במרכז) עם צוות אפולו 11, ארמסטרונג (משמאל) ואולדרין בדיוקן הרשמי לקראת המשימה | צילום: NASA

המשימה עצמה עוררה עניין תקשורתי עצום, והלחץ על הצוות היה כבד מאוד. בתחילת המשימה נדרש קולינס לבצע את הפעולה המורכבת של חבירה לרכב הנחיתה ושליפתו מתוך טיל השיגור. בדרך לירח הוא היה אחראי בין השאר על ביצוע תצפיות כוכבים למעקב אחר מסלול הטיסה, כדי לוודא שמחשב החללית אינו מטה אותם מהמסלול. לאחר הכניסה למסלול סביב הירח עברו שני אנשי הצוות לרכב הנחיתה, ה"עיט", בעוד קולינס נשאר לבדו ברכב הפיקוד, קולומביה.

בתמונה המופרסמת שצילם קולינס כלולים כל בני האדם, חוץ ממנו. ארמסטרונג ואולדרין עושים דרכם אליו מפני הירח ב"עיט", וברקע כדור הארץ | צילום: NASA
בתמונה המופרסמת שצילם קולינס כלולים כל בני האדם, חוץ ממנו. ארמסטרונג ואולדרין עושים דרכם אליו מפני הירח ב"עיט", וברקע כדור הארץ | צילום: NASA

הנחיתה על הירח עברה בהצלחה, אך לא באתר המתוכנן. במשך כמעט יממה שבה ארמסטרונג ואולדרין שהו על פני הירח הקיף קולינס לבדו את הלבנה, עשה ניסויים ותצפיות, ובכל מעבר מעל אתר הנחיתה ניסה לאתר אותם מגובה של יותר ממאה קילומטרים, בלי הצלחה. עם שובם מפני הירח היה קולינס אחראי לחבירה של שתי החלליות, להטסה של אפולו 11 בחזרה לכדור הארץ ולנחיתה המוצלחת.

אבן דרך בהיסטוריה. האולם הראשי של מוזיון התעופה והחלל בוושינגטון. משמאל: תא הפיקוד של אפולו 11 | צילום: Jawed Karim, ויקיפדיה
אבן דרך בהיסטוריה. האולם הראשי של מוזיון התעופה והחלל בוושינגטון. משמאל: תא הפיקוד של אפולו 11 | צילום: Jawed Karim, ויקיפדיה

יחסי ציבור ומוזיאון

הצוות של אפולו 11 התקבל לאחר הנחיתה בכבוד מלכים. שלושתם הועברו להסגר, כדי לוודא שלא הביאו גורמי מחלה עלומים מהירח, ולאחר מכן נאלצו להשתתף במשך חודשים ארוכים בתהלוכות לכבודם בכל רחבי העולם ובשלל אירועים אחרים לצורך יחסי ציבור.

כל שלושת אנשי הצוות פרשו מנאס"א לאחר המשימה, כדי לפנות מקום (ותהילה) לאסטרונאוטים נוספים. קולינס נענה לבקשת של שר החוץ ויליאם רוג'רס ונשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, וקיבל את תפקיד הממונה על יחסי הציבור של משרד החוץ, במעמד של תת-שר. עד מהרה גילה שהוא לא נהנה מהתפקיד, ושתהילת האסטרונאוט שכמעט נגע בירח אינה מחליפה את הניסיון של דיפלומט או דובר מקצועי. הוא גם נדרש לבצע את התפקיד בתקופה מורכבת במיוחד, כשההסתבכות האמריקאית בווייטנאם מעמיקה והולכת. הוא פרש מהתפקיד אחרי כשנה.

התפקיד הבא שמצא קולינס התאים לו הרבה יותר: הוא נבחר להקים ולנהל את מוזיאון התעופה והחלל של מכון סמית'סוניאן בוושינגטון. המוזיאון נפתח ב-1976 והיה עד מהרה לאחד המוזיאונים הפופולריים ביותר בעולם. הוא מציג כמה וכמה כלי טיס היסטוריים, בהם מטוסם של האחים רייט, המטוס שבו חצה צ'רלס לינדברג את האוקיינוס האטלנטי בטיסה הישירה הראשונה, ו-Glamorous Glennis, המטוס שבו שבר צ'אק ייגר את מחסום מהירות הקול. לצד כל אלה ניצב במוזיאון גם תא הפיקוד של אפולו 11, שבו חזרו קולינס ועמיתיו מהירח.

הרהוט מבין האסטרונאוטים. כריכות שלושה מספריו של קולינס | מקור: הוצאות הספרים, שימוש הוגן
הרהוט מבין האסטרונאוטים. כריכות שלושה מספריו של קולינס | מקור: הוצאות הספרים, שימוש הוגן

קולינס ניהל את המוזיאון עד 1978, והמשיך לשרת בחיל האוויר כאיש מילואים עד פרישתו ב-1982 בדרגה המקבילה לאלוף. גם לאחר פרישתו המשיך להיות מעורב בנושאי חלל, והקים חברת ייעוץ בנושא. הוא כתב כמה ספרים, בהם "לטוס לירח ולמקומות אחרים" שראה אור בעברית. ספרו האוטוביוגרפי Carrying the Fire ("לשאת את האש") נחשב לאחד הספרים הטובים ביותר שכתבו אסטרונאוטים על פעילותם בחלל. אחד העיתונאים שסיקר את תחום החלל הגדיר את קולינס "הפחות מוכר מבין שלושת אנשי אפולו 11, והרהוט ביותר מבין שלושתם". 

סרטון של נאס"א לזכרו של קולינס: