הלך לעולמו צ'אק ייגר, טייס הניסוי האגדי והאדם הראשון ששבר את מחסום מהירות הקול

בכל רשימה של הטייסים ופורצי הדרך הגדולים בהיסטוריה, מהאחים רייט וצ'רלס לינדברג ועד אלן שפרד וניל ארמסטרונג, שמור מקום של כבוד לאחד האנשים המפורסמים ביותר בתולדות התעופה – צ'אק ייגר. "החלוציות והרוח החדשנית שלו קידמו את ההישגים של אמריקה בשמיים ואיפשרו לחלומות של האומה לנסוק אל עידן הסילון ועידן החלל", אמר ראש נאס"א ג'ים בריידנסטיין לאחר מותו של ייגר, אתמול, כחודשיים לפני יום הולדתו ה-98. "האומץ של צ'אק והישגיו מעידים על היותו אמריקאי אמיתי. נאס"א חייבת רבות מהצלחותיה לתרומותיו המבריקות בתחומי החלל והתעופה".

​מקום של כבוד בתולדות התעופה. ייגר בתא הטייס | צילום: NASA / SCIENCE PHOTO LIBRARY
מקום של כבוד בתולדות התעופה. ייגר בתא הטייס | צילום: NASA / SCIENCE PHOTO LIBRARY

רובים, מנועים ומכונות כתיבה

צ'רלס אלווד ייגר (Yeager) נולד וגדל באזורים הכפריים של וירג'יניה המערבית. הוא היה "ילד טבע" שלמד מסבו לצוד ולדוג, ונהג לשוטט לבדו ביערות. לאביו הייתה חברה קטנה לקידוחי גז טבעי, וממנו רכש צ'אק את העניין במכונות ואהבה לעבודה הטכנית והמכנית. בגיל תיכון כבר ידע לפרק ולהרכיב מנוע של מכונית ולתקן משאבות וגנרטורים. הוא היה תלמיד בינוני, אבל הצטיין במתמטיקה, גיאומטריה וגם בהקלדה במכונת כתיבה. בכלל, הוא התבלט מאוד בכל עיסוק שהיה קשור בתבונת כפיים, ובכלל זה בספורט. בין השאר הוא הוא שיחק בנבחרות הפוטבול והכדורסל של בית ספרו.

בצל מלחמת העולם השנייה, שעדיין לא הגיעה לארצות הברית, בילה ייגר את חופשות הקיץ בתיכון במחנות אימונים צבאיים לאזרחים. עם סיום לימודיו התגייס בספטמבר 1941 לחיל האוויר, שהיה אז עדיין חלק מצבא היבשה של ארצות הברית. הוא לא עמד בדרישות הקבלה לקורס טיס, גיל 20 ולפחות שנתיים של לימודים אקדמיים, אבל גם לא התאכזב מכך במיוחד. עד מהרה הוא הפך למכונאי מטוסים מצטיין. כמה חודשים לאחר מכן טס במטוס בפעם הראשונה בחייו, כשהתלווה לקצין התחזוקה בבחינת מטוס שתיקן – והקיא את נשמתו במושב האחורי.

שלושה חודשים לאחר שהתגייס הצטרפה ארצות הברית למלחמה, בעקבות ההתקפה היפנית על בסיס הצי פרל הרבור בהוואי. עקב הביקוש הגובר לטייסים הנמיך הצבא את דרישות הקבלה לקורס, וייגר החליט לנסות את מזלו – נראה כי יותר משחלם לטוס, הוא חלם להשתחרר מהשמירות ומתורנויות המטבח שהיו מנת חלקם של המכונאים. ב-2016 ניסח את זה קצת אחרת: "אני הייתי בתחזוקה, וראיתי את הטייסים: תמיד היו בזרועותיהם בחורות יפות והידיים שלהם לא היו מלוכלכות. אז נרשמתי".

הוא התחיל את קורס הטיס בקליפורניה ב-1942, ולמרות שחש ברע בטיסות הראשונות, סיים את הקורס בהצלחה רבה כעבור שמונה חודשים וקיבל את כנפי הטייס. כטייס הוא ידע לשלב את המיומנויות המוטוריות שלו עם הבנה מכנית ויכולת לשמור על ריכוז וקור רוח במצבים קשים, ועד מהרה התבלט בין הטייסים ונבחר לטוס במטוס הקרב P39, שהיה מאתגר למדי לטיסה. ייגר המשיך את האימונים במטוס הזה כשהוצב באנגליה בסוף 1943, ואף שהיה אחד הטייסים הצעירים בטייסת, צבר יותר שעות טיסה מכל חבריו.

​התגבר על הבחילות. ייגר (במרכז) עם שניים מחבריו לקורס הטיס, 1942 | מקור: chuckyeager.com
התגבר על הבחילות. ייגר (במרכז) עם שניים מחבריו לקורס הטיס, 1942 | מקור: chuckyeager.com

מטוסים נופלים

באנגליה קיבלה הטייסת את מטוסי הקרב החדשים, מוסטנג P-51. ייגר קרא למטוס שלו "גלן הזוהרת" (Glamorous Glen), על שם חברתו גלניס דיקהאוס (Dickhouse). בפברואר 1944 נכנסה הטייסת החדשה לפעילות מבצעית ראשונה. כעבור כשלושה שבועות, בתחילת מרץ, רשם ייגר את ההפלה הראשונה שלו, כשהפיל מטוס מסרשמיט 109 במהלך הפצצה של ברלין. למחרת היום מזלו התהפך. במשימה המבצעית השמינית שלו, גיחת הפצצה מעל בורדו בדרום מערב צרפת, הפילו טייסים גרמנים את מטוסו. ייגר נטש בשלום, והמתין לרגע האחרון בטרם פתח את המצנח. כמה דקות לאחר מכן מצא עצמו ביער, מסתתר בצמחייה באזור שורץ חיילים גרמנים.

ייגר הצליח לחמוק מהנאצים ולחבור לאנשי המחתרת הצרפתית, ובמסע שנמשך יותר משבועיים הם ליוו אותו ואיש צוות אוויר נוסף – נווט של מפציץ B24, אל גבול ספרד. בינתיים הוא ניצל את הזמן ללמד את מחלציו להרכיב מנגנוני השהיה לפצצות, מיומנות שרכש בעבודה עם אביו. אנשי המתחתרת נפרדו מהם לרגלי הרי הפירנאים, הגבול הטבעי בין צרפת לספרד, שהייתה מדינה ניטראלית במלחמה. לאחר כמה ימים של טיפוס מפרך הצליחו השניים לחמוק בעור שיניהם ממפגש אלים עם סיור גרמני. הנווט נפצע מיריות החיילים, וייגר סחב את חברו הפצוע עד לפסגה, ובהמשך במורד ההרים, עד שהגיעו לספרד.

ייגר שב לטייסת שלו באנגליה, אבל נאסר עליו להשתתף שוב בגיחות מבצעיות. טייסים שהצליחו לחמוק מהשבי לא הורשו לטוס שוב מעל שטח כבוש, מחשש שיפלו בשבי הגרמנים ויחשפו את אנשי המחתרת המסייעים לחלץ טייסים. לאחר פלישת בעלות הברית לצרפת ביוני 1944, פנו ייגר וטייסים נוספים למפקד הכוחות של בעלות הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר (Eisenhower) ושכנעו אותו לבטל את האיסור, משום שכוחות המחתרת לחמו כעת בגלוי לצד צבאות השחרור.

ייגר שב לטיסות מבצעיות, וההחלטה השתלמה גם לצבא: ב-12 באוקטובר באותה שנה רשם לזכותו חמש הפלות של מטוסי מסרשמיט 109 ביום אחד. שניים מהם הפיל אפילו בלי לפתוח עליהם באש: הם התנגשו באוויר בשעה שניסו לחמוק ממנו. כעבור חודש וחצי רשם עוד יום מוצלח, שבו הפיל לבדו ארבעה מטוסים גרמניים. הוא סיים את המלחמה כשלזכותו רשומות הפלות של 13 מטוסי אויב (אחת מהן עם טייס נוסף). "באותו יום ידעתי שקרבות אוויר הם הייעוד שלי", אמר לאחר אותו יום מוצלח בנובמבר. בינואר 1945 השלים 64 גיחות מבצעיות ושב לארצות הברית להתחתן עם גלניס.

​הזוהר של הקרבות האוויריים. אחת מכמה מטוסי מוסטנג של ייגר שנשאו את השם "גלן הזוהרת" | צילום: חיל האוויר של ארה"ב, נחלת הכלל
הזוהר של הקרבות האוויריים. אחת מכמה מטוסי מוסטנג של ייגר שנשאו את השם "גלן הזוהרת" | צילום: חיל האוויר של ארה"ב, נחלת הכלל

הטיסה ההיסטורית

ייגר הוצב לתקופה קצרה כמדריך טיסה, ולאחר המלחמה שובץ כקצין תחזוקה בבסיס רייט באוהיו, שהיה מרכז המחקר והפיתוח העיקרי של חיל האוויר האמריקאי. תפקידו היה לבדוק את תקינותם של מטוסים אחרי תיקונים או שדרוגים, והוא הטיס בהצלחה מגוון עצום של מטוסי קרב. באותה שנה היה בין הראשונים שנבחרו להטיס את מטוס הסילון הקרבי הראשון של ארצות הברית, P80A.

אף שלא הייתה לו השכלה אקדמית, ייגר התקבל לבית הספר החדש לטייסי מבחן – טייסים שתפקידם לבחון מטוסים חדשים – תפקיד שדורש מיומנות טכנית והנדסית רבה, לצד כישורי טיסה גבוהים במיוחד. גם בין טייסי העילית האלה הוא התבלט, וב-1947 הועדף על פני טייסים ותיקים ממנו בהרבה להיות בין טייסי הניסוי הראשונים של ה-Bell XS-1, או בקיצור X1, מטוס ניסוי רקטי שנועד לשבור את מחסום הקול – אתגר שלדעת רבים נראה עד אז בלתי אפשרי.

טיסות הניסוי התקיימו בבסיס חיל האוויר Muroc בקליפורניה (כיום בסיס אדוארדס), שם המישורים הנרחבים, שהיו קרקעית של אגם עתיק שהתייבש, שימשו מצע מצוין לנחיתות חירום בשעת הצורך. המטוס הרקטי הותקן מתחת למפציץ B29 שהוסב למטרה הזו. בגובה המתאים המפציץ שחרר את מטענו, וכעבור זמן קצר הטייס של ה-X1 הפעיל את המנוע הרקטי וניסה להגיע למהירות הגבוהה ביותר האפשרית. זה אולי נשמע קל, אבל מטוסי X1 היו קשים מאוד לשליטה, דרשו מיומנות גבוהה והתמודדות עם מצבים לא צפויים במהירויות גבוהות.

ייגר היה הטייס השלישי של ה-X1, וקרא גם הפעם למטוס שלו "גלניס הזוהרת". לאחר כמה טיסות ניסוי שכללו דאייה בלבד, הוא הפעיל את המנוע הרקטי, ובכל טיסה התקרב יותר ויותר למהירות הקול, או מאך-1. מהירות הקול, יש לציין, אינה מוחלטת, ותלויה בצפיפות התווך שגלי הקול נעים בו. מהירות הקול באוויר יבש בטמפרטורה של 21 מעלות היא 1,264 קמ"ש, אבל המהירות המדויקת תלויה בצפיפות האוויר באתר הטיסה, וזאת מושפעת מהגובה, הטמפרטורה, מהלחות ומגורמים נוספים.

בטיסת הניסוי השמינית הגיע ייגר ל-0.997 מאך, קרוב מאוד למחסום הקול, אבל בגלל התנגדות האוויר הגבוהה במהירות הזאת הוא איבד את השליטה על עִלְרוּד המטוס – היכולת להפנות את החרטום למטה או למעלה – ונאלץ להאט. בטיסה הבאה הוא החליט לנסות לשלוט בעלרוד באמצעות כוונון עדין של הזנב האופקי, במקום להיות תלוי בהגאי הכנף.

בטיסה הבאה, ב-14 באוקטובר 1947, התמודד ייגר עם אתגר נוסף. יומיים קודם לכן שבר שתי צלעות כשנפל מסוס בעת רכיבה פרועה, כהרגלו. הוא הסתיר את הפציעה ועלה למטוס עם חבישה מאולתרת. זו הייתה הטיסה החמישים של ה-X1, וייגר התמודד בהצלחה עם הצלעות הכואבות ועם ההיגוי המוגבל, והגיע למהירות של 1.06 מאך, כ-1,100 קמ"ש. כשעבר את מחסום הקול, בגובה של 43 אלף רגל, חש ייגר שהטיסה מתייצב והרעידות של המטוס פוסקות. הוא שמר על מהירותו למשך כ-20 שניות בטרם האט וחזר לנחיתה מוצלחת.

מאחר שהפרויקט היה צבאי בחלקו, בשיתוף עם מועצת האווירונאוטיקה הלאומית NACA, שהפכה לימים לסוכנות החלל האמריקאית, הוא נשמר בסוד. למורת רוחם של שלטונות הצבא, דבר הטיסה ההיסטורית דלף בכל זאת לתקשורת ופורסם כחודשיים לאחר מכן.

רכיבה פרועה. ייגר עם ה-X1 שנקרא גם הוא "גלניס הזוהרת" ובו ניפץ לראשונה את מחסום הקול | צילום: חיל האוויר של ארה"ב, נחלת הכלל
רכיבה פרועה. ייגר עם ה-X1 שנקרא גם הוא "גלניס הזוהרת" ובו ניפץ לראשונה את מחסום הקול | צילום: חיל האוויר של ארה"ב, נחלת הכלל

טייס קרבי

הפרסום וההישג המרשים הפכו את ייגר לידוען וזיכו אותו בשלל פרסים ואותות. עם זאת, הוא המשיך בשגרת העבודה הצבאית. הוא ביצע עוד ניסויי טיסה והתחרה בטייסים אחרים על שיאי המהירות. לאחר שטייס אחר, סקוט קרוספילד (Crossfield) היה ב-1953 לאדם הראשון שעבר את המהירות מאך-2, כפליים ממהירות הקול, ניפץ ייגר את ההישג הזה בטיסה שכמעט שילם עליה בחייו. הוא הגיע ל-2.44 פעמים מהירות הקול כשאיבד שליטה על המטוס והחל לצלול. רק כעבור יותר מדקה השתלט מחדש על כלי הטיס ונחת בשלום.

ייגר המשיך להיות טייס מבחן מוביל של חיל האוויר, ובמלחמת קוריאה נקרא ליפן, לבחון את ביצועיו של מטוס מיג-15 מתוצרת ברית המועצות, לאחר שטייס צפון-קוריאני ערק עם מטוסו. הבדיקות שעשה ייגר סייעו לחיל האוויר לחשוף את היתרונות של המטוס המתקדם, וגם את נקודות התורפה שלו. כך סייע לטייסים האמריקאים להתמודד עם המטוס הרוסי, שהיה עדיף על מטוסיהם מכמה בחינות.

ב-1963 שוב כמעט נהרג בטיסת ניסוי שהסתבכה. המטוס איבד שליטה, והפעם לא הייתה לייגר ברירה אלא לנטוש. לרוע מזלו הוא הסתבך במיתרי המצנח, נפל לקרקע במהירות גבוהה מדי, וזגוגית הקסדה שלו התנפצה. שברים לוהטים מהמטוס פגעו בו והציתו את החמצן שהוזרם לקסדתו, מה שגרם להתלקחות בתוך חליפת הלחץ שלו. הוא נאלץ לחתוך בסכין את הכפפה שלו כדי לחלץ מתוכה את ידו הבוערת, הפרקים הקיצוניים של שתיים מאצבעותיו נכרתו בשל הכוויות.

אף על פי שהיה אחד הכוכבים בקרב טייסי הניסוי, ייגר ראה בעצמו תמיד ובראש ובראשונה טייס קרב. בשנות ה-50 חזר ייגר לשירות צבאי במטוסי F86 ו-F100, ובין השאר היה מפקד טייסת ומפקד כנף של מטוסי קרב שהציבה ארצות הברית בתקופת המלחמה הקרה בגרמניה, בצרפת ובספרד. הוא גם ייצג את חיל האוויר האמריקאי בתמרונים משותפים עם חילות אוויר אירופיים, השתתף בתחרויות טיסה צבאית וזכה בפרסים רבים. ב-1962 הגיע לדרגת קולונל, המקבילה לאלוף משנה, ולאחר שנת לימודים במכללה של חיל האוויר מונה למפקד בית הספר לטייסי מחקר, שנועד בין השאר להכשיר אסטרונאוטים לטיסות החלל שתכנן חיל האוויר.

גם טייס ניסוי, גם טייס קרב. ייגר בעת בחינת מטוס הקרב FX-104 | צילום: חיל האוויר של ארה"ב, chuckyeager.com
גם טייס ניסוי, גם טייס קרב. ייגר בעת בחינת מטוס הקרב FX-104 | צילום: חיל האוויר של ארה"ב, chuckyeager.com

זלזול ופיקוד

יחסו של ייגר לטיסות החלל היה מורכב. הוא לא עמד בדרישות הסף להיבחר לאסטרונאוט. אף שמבחינת ניסיונו כטייס ניסוי הוא עלה בהרבה על רוב המועמדים, לא היה לו תואר אקדמי. ב-1958, כשנאס"א בחרה שבעה טייסי ניסוי לתוכנית "מרקורי", טיסות החלל המאוישות הראשונות של ארצות הברית, ייגר היה בין אלה שהביעו זלזול במשימות של האסטרונאוטים הראשונים.

"ייגר כבר היה מפורסם מאוד, ואני משער שעיתונאי שאל אותו אם היה רוצה לטוס בתוכנית מרקורי", סיפר אחד משבעת האסטרונאוטים של התוכנית, דיק סלייטון (Slayton) בספרו האוטוביוגרפי. "הוא אמר כי 'הטיסות האלה לא באמת דורשות טייס, וחוץ מזה צריך לנקות את כל החרא של הקופים מהמושב כדי להתיישב' (בחללית)", רמז לשימפנזים ששוגרו בטיסות הניסוי שקדמו לטיסות המאוישות של מרקורי, ולאפשרות לשלוט בחללית מהקרקע. בהזדמנות אחרת אמר שהאסטרונאוטים הם "רק נוסעים שמדליקים ומכבים מתגים לפי הוראות מהקרקע".

בהמשך הוא הכיר כנראה בחשיבות הטיסה לחלל, ואולי אף הצטער שלא פנה לכיוון הזה כשראה את התהילה שלה זכו האסטרונאוטים. לרוע המזל, גם התוכנית שניהל בחיל האוויר לא המריאה, ובסופו של דבר ביטל החיל את תוכניות החלל הצבאיות ואת הכשרת האסטרונאוטים מטעמו. עם זאת, רבים מבוגרי התוכנית של ייגר עברו לנאס"א, ובסופו של דבר 27 מהם טסו לחלל.

ב-1966 חזר ייגר לשירות קרבי, כמפקד כנף של מטוסי קרב בפיליפינים. בתקופת מלחמת וייטנאם הוא פיקד על יחידות אוויריות בדרום וייטנאם, בתאילנד ובקוריאה. בהמשך מילא תפקידי פיקוד בכירים, בהם סגן מפקד הכוחות של חיל האוויר האמריקאי באירופה, ונציג צבאי של ארצות הברית בפקיסטן. ב-1975 פרש משירות צבאי, ומכובדים רבים התייצבו על המסלול כשנחת בתום הטיסה הצבאית האחרונה שלו, במטוס פנטום. בסך הכול הוא צבר יותר מ-10,000 שעות טיסה על מגוון עצום של 361 סוגים ודגמים של מטוסים.

​יחס אמביוולנטי. ייגר כמפקד בית הספר לטייסי מחקר, הכשרת האסטרונאוטים של חיל האוויר | צילום: חיל האוויר של ארה"ב, נחלת הכלל
יחס אמביוולנטי. ייגר כמפקד בית הספר לטייסי מחקר, הכשרת האסטרונאוטים של חיל האוויר | צילום: חיל האוויר של ארה"ב, נחלת הכלל

החומר הנכון

ב-1979 ראה אור The Right Stuff (בתרגום חופשי: "החומר הנכון"), ספרו של העיתונאי טום וולף (Wolfe), שגולל את סיפוריהם של האסטרונאוטים הראשונים וטייסי הניסוי שפרצו את הדרך לחלל. הספר רב המכר והסרט שבא כמה שנים אחריו, הפכו את ייגר לכוכב-על, אף שמלכתחילה הוא היה רחוק מלהיות אלמוני. הוא עצמו מופיע בסרט בתפקיד קטן של מוזג בבר שהאסטרונאוטים מרבים לבלות בו. הוא גם פרסם אוטוביוגרפיה וספרים נוספים, והעניק את שמו לסימולטור טיסה ממוחשב.

ייגר שימש פרזנטור למצברים של חברת ג'נרל מוטורס, ואף הוזמן לנהוג במכוניות מרוץ שלה באירועי ראווה. הוא המשיך להטיס מטוסים קלים ושבר שיאים גם בתחום הזה. הוא גם שימש יועץ בתחום התעופה וב-1986 מונה לחבר בוועדת רוג'רס, שחקרה את אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר. ב-14 באוקטובר 1997 חזר לחיל האוויר, לשחזר את הטיסה ששברה את מהירות הקול 50 שנה קודם לכן, הפעם במטוס F-15 שקיבל את השם "גלניס הזוהרת".

גלניס עצמה הלכה לעולמה ב-1990, לאחר 45 שנות נישואים וארבעה ילדים. ב-2003 נישא ייגר בשנית, לוויקטוריה ד'אנג'לו (D'Angelo) – נישואים שנמשכו עד מותו.

ייגר המשיך להשתתף בטיסות שחזור ומחוות אחרות להישג ההיסטורי שלו עד שנת 2012. בגיל 89 טס בפעם האחרונה במסגרת הזאת, במלאות 65 שנה לטיסה ההיסטורית, הפעם כבר כטייס משנה של טייס צעיר.

הוא קיבל במהלך חייו פרסים ואותו הוקרה רבים. ב-1966 נבחר להיכל התהילה האמריקאי בתחום התעופה והחלל, וב-1974 קיבל מדליית כבוד מנשיא ארצות הברית ג'רלד פורד. על שמו קרוי נמל התעופה של צ'רלסטון בווירג'יניה המערבית, וכן כמה גשרים וכבישים ראשיים במדינה. כל אלה מסמלים את העובדה כי הנער שגדל ביערות ובגבעות שלה, לא רק קורץ מהחומר הנכון אלא גם הגיע הכי רחוק שאפשר.