100 שנים להולדתו של אנדריי סחרוב, פיזיקאי הגרעין שהיה ממפתחי פצצת המימן, והפך ללוחם נחוש נגד הנשק הגרעיני ולמען זכויות האדם

"היו עוד מתנגדי משטר מפורסמים אך הוא היה המנהיג הבלתי מעורער, סמל המאבק, המגנט שמשך את הלוחמים נגד אי הצדק, גיבור העם", כתב פעיל העלייה מברית המועצות נתן שרנסקי, על שותפו למאבק, הפיזיקאי אנדריי סחרוב, שהלך לעולמו בסוף 1989. סחרוב, שזכה בפרס נובל לשלום על התנגדותו להפרת זכויות אדם של המשטר הסובייטי, היה מדען בעל שם עולמי ונחשב לאבי פצצת המימן של ברית המועצות. 

סימנים ראשונים של התנגדות לממסד? סחרוב וחברים משחקים באינדיאנים, 1928 | מקור: www.sakharov.space
סימנים ראשונים של התנגדות לממסד? סחרוב וחברים משחקים באינדיאנים, 1928 | מקור: sakharov.space

פגזים וחלקיקים

אנדריי דמיטריוביץ' סחרוב (Sakharov או ליתר דיוק: Са́харов) נולד במוסקבה ב-21 במאי 1921. אביו היה מרצה לפיזיקה וסבו היה עורך דין ידוע, שפעל למען זכויות האדם ברוסיה הצארית. המשפחה התגוררה בדירה קטנה עם קרובים רבים, והוריהם של הילדים בסביבה הקימו מעין מערכת של חינוך ביתי לילדים, במקום לשלוח אותם לבית הספר. אביו של סחרוב לימד אותו אישית מתמטיקה ופיזיקה, ועשה עימו ניסויים. "אבא הפך אותי לפיזיקאי. אילולא כן אלוהים יודע מה היה עולה בגורלי", כתב לימים בזכרונותיו. 

רק בגיל 12 נכנס סחרוב לבית ספר. תקופת נעוריו עברה בצל הטיהורים הגדולים של משטר סטלין, שבהם הושלכו למחנות או הוצאו להורג מאות אלפי בני אדם, בהם דודיו של סחרוב וקרובי משפחה אחרים. למרות התקופה הסוערת, הוא סיים את לימודיו בהצטיינות והתקבל ללימודי פיזיקה באוניברסיטת מוסקבה ב-1938. אולם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות עצרה את לימודיו. סחרוב, שבבדיקות רפואיות נמצא בלתי כשיר לשירות צבאי בשל בריאות לקויה, התנדב למשמר האזרחי ובילה את הלילות בתצפיות על הגגות כדי להתריע מפני מטוסי אויב, וכן בכיבוי שריפות שהציתו פצצות הגרמנים. 

כשכוחות הקרקע הגרמניים התקרבו למוסקבה, הועתקו רבים מהמפעלים ומוסדות השלטון מזרחה, ואיתם גם האוניברססיטה. סחרוב סיים את לימודי התואר הראשון באַשְגַבָּט שבטורקמניסטן ב-1942. כתלמיד מצטיין הייתה לו אפשרות להמשיך לתואר מתקדם, אך הוא בחר להתגייס למאמץ המלחמתי והוצב כטכנאי מעבדה במפעל תחמושת בעיר אוּלְיַאנוֹבְסְק. שם התגלה כושר ההמצאה שלו, כשפיתח מכשיר מגנטי פשוט לבדיקת האיכות של פצצות חודרות שריון לאחר ייצורן. 

במהלך עבודתו במפעל הכיר את טכנאית המעבדה קלאבְדיה וִיחִירֶבָה (Vikhireva), והם נישאו ב-1943. עם השנים נולדו להם שלושה ילדים. לאחר סיום המלחמה, ב-1945, שבו בני הזוג למוסקבה, שם החל סחרוב ללמוד לדוקטורט במכון לפיזיקה של האקדמיה הרוסית למדעים (FIAN), בהדרכה הפיזיקאי הנודע איגור תם (Tamm), לימים חתן פרס נובל בפיזיקה. מחקרו עסק בפיזיקה של החלקיקים היסודיים, והוא סיים את העבודה תוך שנתיים בלבד. ב-1947 הוענק לו תואר דוקטור. 

אהבה שנולדה במפעל תחמושת בזמן המלחמה. סחרוב עם אשתו קלאבדיה בראשית דרכם המשותפת | מקור: www.sakharov.space
אהבה שנולדה במפעל תחמושת בזמן המלחמה. סחרוב עם אשתו קלאבדיה בראשית דרכם המשותפת | מקור: sakharov.space

גרעין ומימן

בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה עם הטלת פצצות האטום האמריקאיות על יפן. זו גם הייתה יריית הפתיחה למלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות. אחד הצעדים הראשונים של הרוסים היה "ליישר קו" עם האמריקאים ולהשלים את הפערים בתחום הנשק הגרעיני. במהלך לימודי הדוקטורט שלו הוצע לסחרוב להצטרף לקבוצות מחקר בנושא, אך הוא דחה את ההצעות. ב-1948 הוקם צוות גרעיני במכון לפיזיקה, בראשות תם. הפעם סחרוב נאלץ להצטרף. "ב-1946 וב-1947 סירבתי פעמיים לפיתוי לעזוב את המכון ואת הפיזיקה התיאורטית החדשנית", כתב בזיכרונותיו. "ב-1948 כבר לא הייתה לי ברירה". 

עם זאת, הוא מצא את העוז לסרב להצעה אחרת – להצטרף למפלגה הקומוניסטית, אף על פי שהסירוב לעשות זאת היה צעד חתרני. "לא יכולתי להצטרף למפלגה כי חלק ממעשיה בעבר היו פסולים בעיניי", ציין בזיכרונותיו. 

ב-1949 הצליחה ברית המועצות לפוצץ פצצה גרעינית ראשונה בניסוי, בהובלת הפיזיקאים המפורסמים איגור קורצ'טוב (Kurchatov) ויולי חריטון (Khariton). אך הצוות של תם, סחרוב ומדענים נוספים עסק כבר בפיתוח סוג חדש של נשק גרעיני. פצצת אטום "רגילה", כמו אלה שהטילה ארצות הברית על הירושימה ונגסקי, היא פצצת ביקוע, שבה האנרגיה משתחררת מביקוע של גרעיני אטומים כבדים כמו אורניום ופלוטוניום. כמות גדולה בהרבה של אנרגיה עוד יותר אפשר לקבל מהיתוך גרעיני: חיבור של גרעיני אטומים קטנים, כמו מימן, ליצירת אטומים גדולים יותר. 

החיסרון של התהליך הוא שיש להשקיע אנרגיה רבה מאוד כדי להתחיל את תהליך ההיתוך. פצצת ההיתוך מורכבת מפצצת ביקוע, והחום שנוצר בביקוע משמש להיתוך המימן ולשחרור אנרגיה רבה עוד יותר. לכן פצצה כזאת נקראת תרמו-גרעינית, או פשוט "פצצת מימן". עוצמת הפיצוץ תלויה בכמות המימן שהיא יכולה להתיך, ובעיקר בתכנון ההנדסי שלה, שמאפשר לנצל את אנרגיית הביקוע להיתוך המימן. 

סחרוב הגה גישה הנדסית חדשה לתכנון הפצצה, שהוא כינה "עוגת השכבות": ליבה של חומר בקיע, עטופה לסירוגין בשכבות של אורניום ושל דלק תרמו-גרעיני (איזוטופים של מימן ושל ליתיום), והכול עטוף בחומר נפץ קונבנציונלי. 

עקפו את ארצות הברית במרוץ החימוש הגרעיני. מדריכו ושותפו של סחרוב, איגור תם | מקור:  SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY
עקפו את ארצות הברית במרוץ החימוש הגרעיני. מדריכו ושותפו של סחרוב, איגור תם | מקור: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY

העיר האטומית

ב-1950 עברו סחרוב ורוב צוות הפיתוח לעיר סארוב, מרחק כמה מאות קילומטרים ממוסקבה, שהייתה למרכז המחקר הגרעיני של ברית המועצות. אף שהעובדים במקום ובני משפחותיהם זכו לתנאי מחיה נוחים בהשוואה לרוב האזרחים הסובייטיים, סחרוב לא היה יכול להתעלם מכך שהוא ועמיתיו חיים בעיר מוקפת גדרות תיל, שאת העבודות להקמתה ולתחזוקתה ביצעו פלוגות של אסירים. "התגוררנו סמוך למחנה העבודה מ-1950 עד 1953", כתב בזיכרונותיו. "כל בוקר עברו מול חלונותינו, המכוסים וילונות, טורים אפורים של אנשים בבגדים טלואים, כלבי שמירה בעקבותיהם". 

בנובמבר 1952 ביצעה ארצות הברית ניסוי ראשון בפצצת המימן שהיא פיתחה. תשעה חודשים לאחר מכן כבר עשו הרוסים את הניסוי בפצצת "עוגת השכבות" שפיתחו סחרוב ושותפיו. היא הייתה אומנם חזקה פחות מהפצצה האמריקאית, במידה ניכרת, אך יתרונה היה דווקא בקוטנה: בניגוד לפצצת המימן האמריקאית, הפצצה הסובייטית הייתה קטנה מספיק להטלה ממטוס, ועוצמתה, כ-400 קילוטון TNT, הייתה גדולה כמעט פי שלושים מהפצצה שהוטלה על הירושימה. 

הצלחת הניסוי הזניקה את סחרוב לעילית החברה הסובייטית. הוא קיבל כמה אותות הוקרה חשובים, בהם מדליית סטאלין, אות גיבור העמל הסוציאליסטי (שלוש פעמים) ועיטור לנין. בינתיים צוות המדענים שינה את גישת הפיתוח, ואימץ גישה חדשה שפיתח סחרוב, של היתוך המימן במנגנון של קריסה פנימה (Implosion). המנגנון הזה דומה לשיטת ההפעלה של פצצת המימן האמריקאית, ונראה שהמדענים משני עברי מסך הברזל פיתחו אותו במקביל.

הפיצוץ שהרעיד את העולם. דגם בגודל מלא של "פצצת הצאר" במוזיאון הגרעין של רוסיה | מקור: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY
הפיצוץ שהרעיד את העולם. דגם בגודל מלא של "פצצת הצאר" במוזיאון הגרעין של רוסיה | מקור: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY

ב-1961 בנו הרוסים בשיטה הזו את פצצת המימן החזקה בהיסטוריה, שקיבלה את הכינוי "פצצת הצאר". עוצמת הפיצוץ שלה הייתה 50 מגה-טון, פי 3,000 ויותר מהפצצה שהוטלה על הירושימה. הפיצוץ המקורי תוכנן להיות גדול עוד יותר, אך החשש היה שפיצוץ חזק מדי יזהם אזורים נרחבים בברית המועצות. לכן הוחלף חלק מהאורניום בפצצה בעופרת. באופן אירוני ההחלפה הזאת הביאה לידי כך שהפצצה העצומה הייתה "נקייה" יחסית מבחינת כמות הקרינה והנשורת הרדיואקטיבית שיצרה. 

"פצצת הצאר" לא נועדה לשימוש צבאי. היא הייתה גדולה וכבדה מדי לשימוש מבצעי מעשי, והישגה העיקרי היה תעמולתי: היא המחישה שברית המועצות לא רק סגרה את הפער הגרעיני, אלא אף עקפה את ארצות הברית. הפגנת הכוח הגרעינית הצטרפה להישגים הניכרים שצברה ברית המועצות בשנים ההן בשיגור הלוויינים הראשונים לחלל, ואחר כך שיגור בני האדם הראשונים. כל אלה המחישו היטב לעולם את עוצמתה בתחום הטילים, שבמידת הצורך אפשר לחמשם בנשק גרעיני.

פצצת הצאר: סרט על הניסוי בפצצת המימן הגדולה בהיסטוריה (רוסית, כתוביות באנגלית): 

להבין את היקום

במקביל לעבודתו על פצצות המימן החל סחרוב גם לעסוק במחקר תיאורטי על ניצול היתוך המימן לשימוש אזרחי, ובעיקר לייצור חשמל. סחרוב, עם תם ושותפים נוספים, פיתח את הרעיון של כור היתוך גרעיני שבו שדות מגנטיים המסודרים בצורת כעך (טורוס) שולטים בפלזמה להיתוך גרעיני מבוקר. התכנון הזה, המכונה טוקמק (Tokamak) משמש עד היום בסיס למתקני היתוך גרעיני

סחרוב פיתח גם מתקן לייצור פעימה אלקטרומגנטית חזקה באמצעות דחיסת שטף מגנטי בפיצוץ של חומר נפץ. למתקנים האלה יש יישומים מחקריים בפיזיקה ובהנדסה, וגם יישומים צבאיים, כמו לוחמה אלקטרונית. 

באמצע שנות ה-60 חזר סחרוב לעסוק במחקר בסיסי בפיזיקה של חלקיקים ובקוסמולוגיה. בין השאר הוא חקר שאלות כמו חוסר הסימטריה בין חומר לאנטי-חומר, והיה הראשון שהציע מנגנון פיזיקלי לתהליך של דעיכת פרוטונים, שבו פרוטונים מתפרקים באופן ספונטני לחלקיקים קטנים יותר. 

מחקר אזרחי. כור ההיתוך טוקמק-3 שנבנה ליד מוסקבה ב-1960, על פי התכנון של סחרוב | מקור: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY
מחקר אזרחי. כור ההיתוך טוקמק-3 שנבנה ליד מוסקבה ב-1960, על פי התכנון של סחרוב | מקור: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY

נגד הנשק הגרעיני

במהלך שנות ה-50 התגבשה בעולם תנועה של מדענים שיצאו נגד פיתוח הנשק הגרעיני. ביולי 1955 ראה אור מניפסט איינשטיין-ראסל נגד השימוש בנשק כזה – אלברט איינשטיין הספיק לחתום עליו זמן קצר לפני מותו. אחד החותמים, לינוס פאולינג, הוביל בעצמו כמה שנים לאחר מכן עצומה בחתימתם של 11 אלף מדענים נגד ניסויים גרעיניים. ההתנגדות של מדענים לנשק גרעיני שההשליטה בו נתונה בידי פוליטיקאים גברה עוד בעקבות משבר הטילים בקובה ב-1962, שהביא את העולם אל סיפה של מלחמה גרעינית.  

סחרוב עצמו גילה עניין גובר והולך בסכנות הטמונות הנשק שהוא עצמו עזר לפתח. לצד מחקריו בפיזיקה הוא בחן גם את ההשפעות של פחמן רדיואקטיבי על מערכות ביולוגיות, והגיע למסקנות כי גם ניסויים גרעיניים שאינם פוגעים ישירות בבני אדם, בכל זאת גורמים נזק רב ומסכנים חיים דרך זיהום רדיואקטיבי של האטמוספרה והמים. "העבודה על המאמר הייתה שלב חשוב בגיבוש עמדותיי בדבר הבעיות המוסריות של ניסויים גרעיניים", כתב סחרוב בזיכרונותיו. "חישבתי שכל מגה-טון של פיצוץ גרעיני באטמוספרה גובה את חייהם של 10,000 בני אדם". 

כמה שבועות לפני הניסוי ב"פצצת הצאר" ניסה סחרוב למנוע את רוע הגזרה ולהתעמת עם הרשויות. הוא ניסה לשכנע את מנהיג ברית המועצות דאז, ניקיטה כרושצ'וב, לבטל את הניסוי, אך כרושצ'וב נזף בו בחומרה ואמר, "אהיה מדוזה ולא ראש המפלגה הקומוניסטית אם אשמע בעצתם של אנשים כמו סחרוב". 

סחרוב לא אמר נואש, והמשיך לפעול כדי למנוע ניסויים גרעיניים נוספים, לרוב ללא הצלחה. עם זאת, יחסו של כרושצ'וב התרכך בהדרגה, והוא הסכים לשמוע את טיעוניו של סחרוב נגד ניסויים גרעיניים באטמוספרה, במים ובחלל, והסתפק בניסויים תת-קרקעיים. הלחץ של סחרוב ושל מדענים נוספים ברחבי העולם עשה את שלו, ובאוגוסט 1963 חתמו ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה על אמנה האוסרת ניסויים גרעיניים בשלוש הסביבות האלה. 

מחקר אזרחי. כור ההיתוך טוקמק-3 שנבנה ליד מוסקבה ב-1960, על פי התכנון של סחרוב | מקור: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY
בין אבות הנשק הגרעיני הסובייטי. סחרוב (משמאל) עם איגור קורצ'טוב במוסקבה, 1958 | צילום: Dmitry Pereverzev, sakharov.space

האדם והזכויות

במקביל לפעילותו נגד ניסויים גרעיניים החל סחרוף לגלות מעורבות גוברת והולכת בסוגיות אזרחיות שאינן קשורות ישירות לעבודתו המדעית. בין השאר הוא השתתף במחאות נגד טיהור שמו הפוליטי של מנהיג ברית המועצות לשעבר יוסף סטלין, ובהפגנות נגד חקיקה שהרחיבה את ההגדרה של "פשעים פוליטיים" ואת חופש הפעולה של השלטונות נגדם. 

ב-1968 פרסם לראשונה מאמר פוליטי, תחת הכותרת "הרהורים על אודות קדמה, קיום הדדי בשלום וחופש אינטלקטואלי". בין השאר כתב: "החברה האנושית זקוקה לחירות אינטלקטואלית – חירות לקבל ולנתח מידע, חירות לקיים דיון בלי פחד ובלי הטיות, וחירות מלחץ הרשויות ומדעות קדומות. חירות משולשת כזו חיונית נגד זיהום העם במיתוסים המוניים, שבידיהם של הצבועים והדמגוגים יכולה להפוך לדיקטטורה נוטפת דם". 

הוא שלח אותו למנהיגה החדש של  ברית המועצות, לאוניד ברז'נייב, אך לא קיבל כל תשובה. בעקבות זאת שלח את מאמרו למערב, והוא פורסם בהולנד ולאחר מכן באנגלית בעיתון ניו-יורק טיימס. בהמשך הוא תורגם לשפות נוספות רבות. ברית המועצות הקומוניסטית לא ראתה את הפרסום בעין יפה. שירות הביטחון, הקג"ב, סימן את סחרוב כפעיל פוליטי, ומנע ממנו להיות מעורב בכל מיזם צבאי או ביטחוני. 

"מאמר של מדען גרעין רוסי הקורא לשיתוף פעולה אמריקאי-סובייטי". מאמרו של סחרוב ב"ניו יורק טיימס" | מקור: www.sakharov.space
"מאמר של מדען גרעין רוסי הקורא לשיתוף פעולה אמריקאי-סובייטי". מאמרו של סחרוב ב"ניו יורק טיימס" | מקור: sakharov.space

ב-1969 הלכה לעולמה אשתו של סחרוב, קלאבדיה, לאחר מחלה. בעקבות מותה החליט לתרום לצדקה את חסכונותיהם. מכיוון שהם חיו חיים צנועים והוא עבד בשכר נאה, סכום התרומה הגיע ל-139 אלף רובל - שכר של כמאה שנות עבודה של פועל בברית המועצות בימים האלה. את הכסף הוא תרם להקמת בית חולים לחולי סרטן, לארגונים הפועלים למען ילדים ולצלב האדום הבינלאומי. שנה לאחר מכן פגש את ילנה בונר (Bonner), רופאת ילדים שפעלה גם היא למען זכויות האדם בברית המועצות, ובין השאר סייעה למשפחות של אסירים פוליטיים. כעבור שנתיים הם נישאו ודירתם הזעירה במוסקבה הפכה מוקד של פעילות חברתית ופוליטית נרחבת. 

ב-1970 הקים סחרוב עם פעילים נוספים את "הוועדה לזכויות האדם", שפעלה בין השאר למען ביטול עונש המוות בברית המועצות. פעילותו הרבה זכתה לסיקור נרחב בעולם, שהגן עליו במידה מסוימת מפני נחת זרועו של השלטון. ב-1975 פרסם את החוברת "ארצי והעולם", שבה מתח ביקורת נוקבת על ברית המועצות וכתב בין השאר כי המשטר במדינה מבוסס על שקרים ועל דיכוי של חופש הביטוי. הוא לא חסך ביקורת גם ממדינות המערב, שלדבריו מציבות את הרווח הכלכלי לפני זכויות האדם בסדר העדיפויות שלהן. 

באותה שנה הוענק לסחרוב פרס נובל לשלום "על פעילותו למען זכויות האדם בברית המועצות, למען פירוק נשק גרעיני ולמען שיתוף פעולה בין כל העמים". הרשויות בברית המועצות סירבו לאפשר לו לצאת לאוסלו לקבל את הפרס. בונר נסעה במקומו לטקס, הקריאה את ההרצאה שכתב וסיימה בהקראת שמותיהם של 126 אסירים פוליטיים שהוא ביקש לשחררם. 

אהבה סביב פעילות למען זכויות האדם. סחרוב ורעייתו השנייה, ילנה בונר, במוסקבה | צילום: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY
אהבה סביב פעילות למען זכויות האדם. סחרוב ורעייתו השנייה, ילנה בונר, במוסקבה | צילום: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY

מגלות לחירות

סחרוב היה נתון במשך שנים במעקב צמוד של הקג"ב, וככל שהתגברה פעילותו גברו גם הקולות בארגון ובמערכת הפוליטית שביקשו לפעול נגדו ביד חזקה. הוא סיפק להם את התירוץ לכך בראשית 1980, כשהתראיין לרשת ABC האמריקאית ומתח ביקורת על הפלישה של ברית המועצות לאפגניסטן. כמה ימים לאחר מכן עצרו אותו סוכני קג"ב בדרכו לעבודה במכון לפיזיקה, ותוך כמה שעות כבר מצאו את עצמם הוא ואשתו על מטוס בדרכם לגורקי (כיום ניז'ני נובגורוד), עיר שהכניסה אליה נאסרה על אזרחי חוץ. הם שהו שם בגלות כפויה, ותחת מעקב צמוד של הקג"ב, ואף על פי כן המשיכו בפעילותם הפוליטית. סחרוב שבת רעב פעמיים במחאה על סירוב הרשויות לאפשר לבונר לטוס לניתוח לב בארצות הברית, ולבסוף אישרו לה את הנסיעה, לא לפני שאשפזו אותו והאכילו אותו בכפייה. 

הריאיון שהצית את הסערה – קטע מדבריו של סחרוב לרשת ABC, שהובילו להגלייתו (ברוסית):
 

במרץ 1985 עלה לשלטון בברית המועצות  מיכאיל גורבצ'וב, שתמך בהתקרבות למערב. כעבור שנה וחצי הוא אִפשר לסחרוב לסיים את גלותו ולחזור למוסקבה. סחרוב המשיך לפעול נגד נשק גרעיני, למען שחרור אסירים פוליטיים וכן למען זכותם של מדענים לצאת מברית המועצות, ולמען אסירי ציון יהודים. ב-1988 בוטל האיסור על צאתו מברית המועצות, והוא ביקר במדינות רבות, ובהן ארצות הברית, בריטניה ויפן. גם בריאותו הלקויה לא האטה את קצב עבודתו ופעילותו, ובמרץ 1989 הוא נבחר לקונגרס צירי העם, שהוקם ברוסיה במסגרת השינויים הפוליטיים במעצמה המתפוררת. 

ניצחון למאבק. סחרוב נושא דברים במסיבת עיתונאים מאולתרת ברדתו מהרכבת במוסקבה עם שובו מהגלות | צילום: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY
ניצחון למאבק. סחרוב נושא דברים במסיבת עיתונאים מאולתרת ברדתו מהרכבת במוסקבה עם שובו מהגלות | צילום: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY

ב-14 בדצמבר 1989 שב סחרוב לביתו מעוד יום פעילות בקונגרס ושכב לנוח מעט לפני שיקום להכין את הנאום שהיה עליו לשאת למחרת. אך אז נכנע ליבו לעומס, והוא מת מהפרעת קצב. שמו הנוצח בכל רחבי העולם, מכיכר סחרוב בלוס אנג'לס עד גינות סחרוב בכניסה לירושלים, ממרכז סחרוב במוסקבה ועד האסטרואיד סחרוב אי שם בין מסלוליהם של מאדים וצדק. הפרלמנט האירופי מעניק על שמו את פרס סחרוב לזכויות אדם, והאגודה האמריקאית לפיזיקה הקדישה לו את פרס סחרוב שהיא מעניקה למדענים הפועלים למען זכויות אדם, הנצחה נאה למי שזכה לכינוי "המצפון של האנושות".