לימודים נעשים כל הזמן ובמסגרות שונות. מחקר חדש מגלה תהליך לימודי מקרי שמתרחש בזמן משחק ילדים

נתחיל בגילוי נאות: אני אמא שהיא גם מורה למתמטיקה, שזה אומר שסיבוב להשלמת קניית מצרכים בסופר עם הילדים הופך לשיעור בהמרת יחידות מידה ולדיון בשאלה אם אפס הוא מספר זוגי. גם בן זוגי חובב חידות מתמטיות, וכך כל פעילות משפחתית היא זמן שבו אנחנו בוחנים חוקים ופותרים בעיות מתמטיות. אפילו טיול משפחתי לאפולוניה אחר הצהריים הופך לחקר מדעי.

בספרות המחקרית העוסקת בחינוך מדעי, הזדמנויות ספונטניות ללמידה כמו אלה נקראות עיסוק מזדמן במדע (SSE, ראשי תיבות של Serendipitous Science Engagement). הכוונה היא למעורבות חופשית בלמידה, לפי בחירת הלומד, בסביבה שלא מוגדרת כסביבת למידה מלכתחילה. לדוגמה, ילדים שמגיעים אל גן השעשועים השכונתי לאחר יום גשום שמים לב לחשופיות שזוחלות בו, והם מבררים יחד עם המבוגר שמלווה אותם מדוע החשופיות יצאו לאחר הגשם - אלה לימודים שנעשים במקום ובזמן שלא תוכננו מראש.

החיים שמחוץ בית הספר מזמנים הזדמנויות דומות רבות. ד"ר דנה ודר-וייס, מהמחלקה לחינוך בפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, עסקה בעניין הזה במאמר שהתפרסם בכתב העת Journal of Research in Science Teaching. ד"ר ודר-וייס בחנה את תפקיד ההורים במצבים שבהם קיימת הזדמנות ספונטנית ללמידה מדעית. היא עשתה את זה באמצעות ניתוח חקר מקרה של אתנוגרפיה עצמית, כלומר היא עצמה השתתפה בו, שבמהלכו שלושה ילדים משתפים אותה במציאת המוני חרקים כתומים על עץ ההדר בגינה האחורית של ביתה.

ניתוח השיח של הילדים ושלה עצמה מלמד את ודר-וייס על סוג המעורבות של הילדים בעשייה המדעית. היא בחנה את השפה שבה הילדים השתמשו, וגילתה שהילדים היו מעורבים בחמישה "משחקים" שונים: חקר מדעי, חיפוש המטמון, תעוזה, טיפול ופליאה.

המשחקים שנצפו במקרה זה אינם קבועים אלא משתנים בהתאם לילדים המשתתפים ולנושאי החקר שלהם. גם הסדר שבו המשחקים מופיעים אינו קבוע, ויותר מכך, הילדים משחקים במקביל ולא מתמקדים באחד בכל פעם.

ילדים חוקרים את החרקים
לימוד מדעים יכול להתרחש מחוץ לכיתה. בתמונה: שניים משלושת הילדים שהשתתפו בתהליך הלימודי שתואר במאמר. צילום: ד"ר דנה ודר-וייס

חמישה משחקים לימודיים

החקר התחיל כשהילדים קראו לאמם לצאת מהר החוצה לגינה כי "יש פה מיליון חרקים כאלה. פה, פה, שם, שם!". ד"ר ודר וייס הצטרפה אל הילדים כשצפו בתופעות, ואז הציעה להם: "אולי אפשר להתבונן בהם תחת זכוכית מגדלת". הם שאלו שאלות כמו "מה ההבדל בין האדומים לשחורים?", שיערו: "אולי אלה בוגרים יותר", בחנו: "אנחנו יכולים באמת ללמוד אותם ככה!" והסבירו: "הנקודות השחורות לא נעלמות, זה רק שכל הגוף הופך לשחור".

כבר עם תחילת תהליך החקר הילדים עסוקים בפעילויות הדומות למשחק חפש את המטמון – זהו המשחק השני, שבו הם צריכים למצוא עוד חרקים זהים. הם מחפשים אותם במקומות נוספים בגינה, מעבירים את החיפוש לאינטרנט ומשנים את קנה המידה שלו להתבוננות מעמיקה יותר ביצורים שכבר נאספו לקופסת נעליים. אפשר להתבונן במעורבות זאת כמעורבות הקשורה גם בחקר המדעי, אך הילדים ממשיכים בחיפוש במטרה אחת שהיא איסוף של עוד ועוד חרקים, ולאו דווקא להבין מה הם אוספים.

המשחק השלישי הוא משחק התעוזה. במשחק זה הילדים בוחנים את האומץ שלהם וחווים את ריגוש של אתגר ושל סכנה. לאורך כל האירוע עמית (שם בדוי) עסוק בהתמודדות עם הפחד שהוא חש מנגיעה בחרקים: "אני לא רוצה לגעת בשחור, זה מפחיד". הוא מאתגר את שני הילדים האחרים ומעודד אותם לגעת בהם, וכל הזמן דן בשאלה אם חרקים אלה מסוכנים ואם הם יכולים לעוף.

במשחק הרביעי הילדים עסוקים בלטפל בחרקים. הם מגלים אכפתיות. שחר, שהוא המשתתף העיקרי במשחק זה, מבצע משימות שמטרתן לדאוג לחרקים. יחד עם יואב ועמית הוא מכין קופסה מלאה בעלים ובפירות עם חורים במכסה, שלתוכה הוא אוסף את היצורים הקטנים, שומר עליהם ומנהל משא ומתן לגבי התנאים האידיאליים עבורם.

המשחק החמישי והאחרון הוא משחק הפליאה. במשחק זה המשתתפים עוסקים בפעילויות שמטרתן היא להתפעל, להתלהב ולהתרגש מהחרקים ולכן במהלכו נשמעו צחוק וקריאות תדהמה "יו", "מגניב" ו"וואו". הילדים מתייחסים לכמות החרקים, להתנהגותם, לגודלם ולאסתטיקה שלהם.

ילדים לומדים עם מבוגרים תומכים

חמשת המשחקים שלובים זה בזה בדרכים שונות. לפעמים הילדים משחקים יחד באותו המשחק, לפעמים הם משחקים מקבילים כלומר כל אחד עסוק במשחק אחר, ולפעמים הם משחקים בכמה משחקים בו זמנית כשמשחק אחד צומח מהמשחק האחר. כל אחד מהמשחקים לגיטימי באותה המידה, ואף אחד אינו מנסה לכפות את המשחק שלו על האחרים.

אבל יש עוד חלק במשוואה הזו - ד"ר ודר-וייס, אמם של שניים מהילדים, שלהשתתפותה בתהליך יש תפקיד במעורבותם של הצעירים במשחקים השונים. היא בעיקר מדגימה לילדים איזה סוג פעילות היא מציעה לעסוק בו. מיד עם גילוי החרקים היא שואלת "מה זה?", ומציינת שכדאי להגדיר אותם בצורה מסודרת. היא חושבת שזה פשפש, אבל כשהיא פונה אל הילדים היא מציגה זאת כתהייה ולא כקביעה: "זה נראה כמו סוג של פשפש", כלומר מראה לילדים שהסקת המסקנות שלהם צריכה להיות זהירה ולא נחרצת עד לאישורן הסופי.

ד"ר ודר-וייס תומכת בהשתתפותם של הילדים במשחק החקר המדעי בכך שהיא עוזרת להם למצוא כלים ומכשירים שישמשו אותם לאיסוף החרקים ולהתבוננות בהם. בהתחלה הילדים אינם משתפים פעולה, אבל לאחר ההכוונה שקיבלו הם מרחיבים את טווח הפעילויות שלהם.

הפשפשים שהתחילו את משחק החקר המדעי
חקר הפשפשים נעשה בעזרת אמם של שני ילדים שעזרה למקד את העיסוק שלהם במשחקים ולהפוך אותם לבעלי ערך לימודי. צילום: ד"ר דנה ודר-וייס

לימודים בלי תכנון מוקדם

המחקר של ד"ר ודר-וייס מראה כיצד אירוע לא מתוכנן הופך ללמידה באמצעות חקר מדעי. הילדים השתתפו במשחקים בלי הגבלת זמן, ואף אחד מהם, כולל האם, לא כפה על האחר להשתתף במשחק כלשהו. ההורה מדגים לילדים מהי פעילות מדעית וכיצד היא נעשית – איסוף נתונים, הסקת מסקנות וכדומה.

ההשתתפות במשחקים והעזרה מהאם שהייתה נוכחת אפשרו לילדים לעבור עצמאית ממשחק אחד לאחר. המעורבות שלהם בלמידת החרק גרמה להם ליישם את השיטה המדעית שבה שואלים שאלות, מעלים השערות, מתעדים נתונים ומציגים טיעונים. המיומנויות האלה חשובות בלמידת מדעים, וכשהילדים ילמדו נושאים כאלה בעתיד הם ישתמשו בהן.

בסביבות למידה אחרות, פורמליות (כמו כיתה) או בלתי פורמליות (למשל מוזיאון), הזמן המוקצב לפעילות מוגבל, ולכן לילדים יש פחות אפשרויות לעסוק במשחקים המקבילים למשחק החקר המדעי. העיסוק המזדמן במדע ייחודי בכך שהוא מאפשר משחקים מרובים, שמתפתחים זה מזה או שאפשר לשחק בהם במקביל. כך, משחק החקר המדעי מתפתח, משתכלל ומתרחב.