למרות התקציב הגבוה – מערכת החינוך הישראלית כושלת וחייבת להמציא את עצמה מחדש. הדרך לא קשורה לעוד כסף או עוד רפורמות

מדינת ישראל משקיעה כ-20 אחוז מתקציבה הבסיסי בחינוך, ובכלל זה ההשכלה הגבוהה. ההשקעה הזו שנייה רק לתחום הביטחון, העומד על כ-24.5 אחוז מתקציב המדינה, ובכלל זה כל מה שקרוי ביטחון פנים וסדר ציבורי. לעומת זאת, ההשקעה בענפי המשק – תעשייה, חקלאות, תיירות, תקשורת, כלכלה וכדומה – עומדת על פחות משני אחוז.

לכאורה, התקציב משדר את המסר הבא: מדינת ישראל שמה את החינוך בראש מעייניה, ומשקיעה בו בהתאם. בפועל, הישגי התלמידים בישראל הם מהנמוכים במדינות המפותחות, רמת הפערים בין תלמידים במדינה היא מהגבוהות בקרב המדינות מתפתחות, שיעור הנכשלים בישראל גבוה פי שניים מהשיעור החציוני הבינלאומי. במילים פשוטות, המערכת הממשלתית-אזרחית המתוקצבת ביותר במדינה נכשלת בתפקידה כישלון חרוץ. סיבות ותירוצים למצב הזה יש למכביר, אבל בשורה התחתונה, לו היה מדובר במפעל היינו דורשים כבר מזמן לסגור את שעריו.

מצד שני, למרות ההשקעה הממשלתית הנמוכה להחריד בכלל ענפי המשק, בישראל יש מספר עובדי ההייטק הגדול בעולם ביחס לאוכלוסייה, לצד אקזיטים שמתחרים באיכותם ובכמותם רק עם ארצות הברית, והישגים מרשימים במדדי חדשנות, יזמות ויצירתיות בינלאומיים. אלה הובילו ליצירת המותג המוכר "אומת הסטארט-אפ", שנוצר לפני כעשור (2009) במטרה לתאר כיצד ישראל, מדינה צעירה, קטנה, דלת משאבים שנמצאת במאבק קיומי מתמיד, הצליחה להגיע לשגשוג כלכלי שהוביל לכך שבמועד יצירת המותג, מספר החברות הישראליות שנסחרו בנאסד"ק היה גבוה באופן משמעותי מכל מדינה אחרת מחוץ לארצות הברית. גם לתופעה הזאת קיימים הסברים, אך הליבה שלהם זהה: הנכס המשמעותי ביותר שיש למדינת ישראל הוא ההון האנושי שלה. לאור הנתונים לעיל, ברור שכל זה קורה למרות מערכת החינוך הישראלית, לא בזכותה.

ירידה ברמת ההון האנושי

אולם לא לעולם חוסן. כבר ב-2016 הזהירה הרשות לחדשנות כי המחסור בכוח אדם מקצועי ויצירתי מהווה חסם משמעותי ליכולתן של חברות ההייטק והסטארט-אפ הישראליות להמשיך ולצמוח. בו בזמן מדדים גלובליים מובילים מראים שישראל נחלשת כמובילת חדשנות בזירה הבינלאומית לעומת מדינות אחרות. שני נתונים מדאיגים נוספים הם הירידה המשמעותית במספר הסטודנטים למדעים באקדמיה בעשור האחרון, וחמור מכך – סגירת מסלולי הכשרת המורים למדעים בכמה מכללות עקב הירידה הדרסטית במספר הבוחרים ללמוד את מקצוע הוראת המדעים. ההשלכות של זה יורגשו לא רק בהישגי המדע והטכנולוגיה, אלא ברמה הכללית של ההון האנושי של מדינת ישראל בעתיד הנראה לעין.

בין הישגיה המדשדשים של מערכת החינוך הישראלית לבין הישגי היזמות והחדשנות של ישראל, פעורה תהום. מכיוון שכסף אינו הבעיה של מערכת החינוך, הבעיה היא מבנית ומקצועית. בפשטות, את הפער הזה צריך לצמצם באמצעות חשיבה מהפכנית ושאפתנית, מהסוג הסטארט-אפיסטי, שתמקד את הכסף שכבר מושקע בשלושה ערוצים משולבים ומשלימים.

מקצוע, לא תחביב

המוקד ראשון הוא המורים. חינוך הוא מקצוע, לא תחביב או בייביסיטר. כל עוד המערכת מאפשרת לכל דכפין "להעביר שיעורים", גם אם אינו מבין דבר בתחום שעליו ללמד ולא עבר הכשרה כלשהי, לא ישתנה דבר. לא צריך לשפר את מעמד המורה, אלא להגדיר וליצור אותו מחדש כמקצוע נחשק ויוקרתי. מגיע לנו ולילדינו לדרוש את "הטובים להוראה", אנשי מקצוע שהתקבלו לאחר תהליכי מיון וסינון קפדניים, שהוכשרו ברמה גבוהה ובאמצעות קריטריונים ברורים של מקצוענות ומצוינות. תנאי העבודה – הפיזיים והכלכליים גם יחד – חייבים להיות בהתאם.

המוקד שני הוא התכנים. המדע והטכנולוגיה הם הבסיס לצמיחת התעשייה, הכלכלה, החקלאות, התחבורה, התקשורת – ולמעשה כל תחומי החיים שלנו. הם הכוח המניע של כל חברה מתקדמת המבקשת להמשיך ולהיות חברה יזמית, חדשנית ומובילה. ללא הבנה בסיסית במדע וטכנולוגיה, תהליכי קבלת החלטות ופתרון בעיות של כל אחד מאיתנו מתבססים על אינטואיציה במקרה הטוב ושרלטנות במקרה הרע. כל עוד אפשר לצלוח את מערכת החינוך בלי לדעת דבר משמעותי על העולם שבו אנו חיים ויחסי הגומלין שלנו איתו, הפערים בחברה הישראלית ילכו ויעמיקו, ואיתם התסכול. חינוך מדעי-טכנולוגי לכל חייב לעמוד במרכז המערכת.

המוקד השלישי הוא התהליכים. החינוך המדעי-טכנולוגי אינו יכול להסתפק ברכישת מושגים ומתודולוגיות, אינו יכול להיות מנותק מחיי היומיום וגם אינו יכול לעסוק בהסללה מקצועית גרידא, מתקדמת ככל שתהיה. עליו לעסוק באתגרים שאנו ניצבים בפניהם כחברה, לחבר אותם ישירות למדע ולטכנולוגיה העומדים בבסיסם, לבחון דרכי התמודדות ופתרונות אפשריים ולא להירתע מדיון במשמעויות היומיומיות שיש להם על כל אחד מאיתנו. החינוך המדעי-טכנולוגי כולו חייב להיבנות על תהליכי למידה סקרניים, פעילים וגמישים, שאינם חוששים להטיל ספק, להתמודד עם אי-ודאות, להיכשל ולהצליח כאחד, ויודעים לעבוד בשיתופי פעולה חדשניים ובני קיימא.

לקראת סיומו של העשור השני במאה ה-21, מערכת החינוך הישראלית לא זקוקה לעוד כסף או עוד רפורמות. היא צריכה להמציא את עצמה מחדש.