כמה טי-רקס היו? מכת הארבה בישראל, האוצרות הגנטיים שיש באדמה ופסיפס האפילפסיה, המחקרים האחרונים

רוצים לקבל את חדשות המדע ישירות לנייד?
הצטרפו למהנשמדע בוואטסאפ או בטלגרם

מה חדש?

  • כמה טי-רקס היו?

  • הארבה בישראל

  • אוצרות גנטיים באדמת המערה

  • לשבת על כס המלוכה

  • פסיפס האפילפסיה

כמה טי-רקס היו?

תהליך ההתאבנות של חיות קדומות הוא מורכב ביותר, ומתרחש רק בתנאים ייחודיים שלא קיימים ברוב המקומות. הסיכוי שעצמותיה של חיה כלשהי יתאבנו וישרדו מיליוני שנים הוא קטן, והסיכוי שחוקרי מאובנים יימצאו את השרידים הללו קטן אף יותר. על כן קשה מאוד להעריך עד כמה נפוצים או נדירים היו בעלי חיים שאנו מוצאים את מאובניהם. 

במחקר חדש, חוקרים מארה"ב ניסו בכל זאת להעריך כמה דינוזאורים מהמין טירנוזאורוס רקס חיו אי פעם. הם נעזרו לשם כך במודל מתמטי המשמש לחקר מספרם של בעלי חיים, ומבוסס על ממצאים שנאספו על בעלי חיים מודרניים. אחת ההנחות היא שמספר הפריטים במין מסוים יורד ככל שבעל החיים גדול יותר. החוקרים חישבו שבכל רגע נתון התהלכו על פני האדמה כ-20 אלף טי-רקסים בממוצע, ולכל אורך מיליוני שנות קיומם היו כ-2.5 מיליארדי טי-רקסים. בהתחשב בכך שעד כה נמצאו רק 32 מאובני של הדינוזאורים הענקיים הללו, אפשר להבין עד כמה קטן הסיכוי למצוא שרידים של מין מסוים, וסביר להניח שאת רוב המינים לא נגלה לעולם, שכן הם לא התאבנו. לקריאה בהרחבה (באנגלית)

הארבה בישראל

ארבה הם מיני חגבים שמסוגלים לעבור שינוי מופע, ומחרקים יחידאים להפוך ללהקות ענקיות שעפות יחד ומחסלות כמויות עצומות של צמחים. מה שגורם לשינוי המופע הוא צפיפות האוכלוסייה. הפרטים שהגיעו לישראל בימים האחרונים הם של ארבה המדבר (Schistocerca gregaria). "אלה שאריות של נחיל גדול שהיה בסעודיה והתפזר בכל האזור עקב הרוחות הדרומיות. רק חלק זעיר מהפרטים הגיעו אלינו", מסביר ד"ר יואב מוטרו, האחראי על מלחמה בארבה במשרד החקלאות. הסבירות שהארבה הזה יתפשט בארץ נמוכה מאוד: הנקבות זקוקות לקרקע חולית לחה כדי להטיל את הביצים, ובעונה הזו קרקעות כאלה יש כמעט רק באזורים חקלאיים מושקים בערבה. "אנו עוקבים אחר המצב שם ובכל הארץ, ואם תהיה סכנה לחקלאות נרסס נגד הארבה", מציין מוטרו. אף על פי שפרטים בודדים או קבוצות קטנות הגיעו לכל רחבי הארץ, אין מה לדאוג מהם. לידיעה המלאה עם תמונות

​ארבה המדבר Schistocerca gregaria , קרדיט: shutterstock
ארבה המדבר Schistocerca gregaria , קרדיט: shutterstock

אוצרות גנטיים באדמת המערה

טכנולוגיה גנטית פורצת דרך מאפשרת להפיק DNA של אנשים קדומים - מבלי צורך במאובנים. בעשור האחרון הצליחו חוקרים להפיק DNA ממאובנים בני עשרות אלפי שנים של קרובי משפחתינו הניאנדרטלים והדניסובים, ולמדו מהם רבות על האנשים הקדומים. אך המאובנים שבידינו הם מועטים למדי, ויש אתרים בהם נמצאו חפצים רבים המעידים על נוכחות של בני אדם ללא כל עצמות. כעת בפעם הראשונה הצליחו חוקרים להפיק DNA שמקורו בגרעין התא של ניאנדרטלים ודניסובים מדגימות קרקע שנאספו ממערות באסיה ובאירופה. בעזרת המידע החדש הם הראו שהניאנדרטלים התפשטו ביבשות אלו לפני כ-135 אלף שנים, ו-30 אלף שנה לאחר מכן אוכלוסייה ניאנדרטלית נוספת, עם גנים שונים במקצת, התפשטה שוב באותם אזורים והחליפה את הקבוצות הקודמות. החשיבות העיקרית של המחקר היא כהוכחה לכך שאפשר להפיק DNA גרעיני מהאדמה. "עכשיו אנחנו יכולים לחקור את ה-DNA מהרבה יותר אוכלוסיות אנושיות, ומהרבה יותר מקומות, משאי פעם חשבנו", אמר מאתיס מאייר, החוקר הבכיר החתום על המאמר. לקריאה בהרחבה (באנגלית)

הכניסה למערכת דניסובה בסיביר | צילום: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY
הכניסה למערכת דניסובה בסיביר | צילום: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY

לשבת על כס המלוכה

מה הייתם מוכנים לעשות כדי לשבת על כס המלוכה? מתברר שנמלים מהמין Harpegnathos saltator שחיות בהודו מוכנות לעשות הרבה. המלכה היא הנמלה היחידה בקן שמתרבה. כאשר היא מתה, חלק גדול מהנמלים הפועלות מגישות את מועמדותן לתפקיד הנמלה המתרבה החדשה. הן פותחות בטורניר קרבות, מקטינות את מוחן לשני שליש מגודלו המקורי ומגדילות את שחלותיהן. המנצחות בטורניר זוכות להפוך למתרבות החדשות, והמפסידות חוזרות להיות פועלות.
לנמלה המתרבה אין צורך בשימוש מלוא מוחה, מאחר שתפקידה העיקרי הוא להעמיד צאצאים והפועלות דואגות לכל צרכיה. תפקידן של הפועלות, לעומת זאת, כולל ציד והגנה על הקן. מחקר חדש מראה שנמלים שהפסידו בטורניר וחוזרות להיות פועלות משתנות בחזרה: שחלותיהן ומוחן שבים לגודלם המקורי. לקריאה בהרחבה (אנגלית)  
 
פסיפס האפילפסיה

כרומוזומי המין של גברים הם XY, לעומת XX אצל נשים. מאחר שכרומוזום Y קטן יותר, כאשר נוצר פגם באחד הגנים בכרומוזום X, גברים ייפגעו ממנו יותר, שכן אין להם עותק נוסף של הגן שיכול לפצות על הפגום. לכלל הזה יש יוצא דופן בולט – תסמונת גנטית נדירה בשם PCDH19, שכוללת פגיעה קשה בכישורי החשיבה ואפילפסיה. הגן הקשור לתסמונת מצוי בכרומוזום X, אך התסמונת פוגעת קשה בנשים, ולא פוגעת כלל בגברים. חוקרים מארה"ב גילו מנגנון שפותר חלקית את התעלומה. הם מצאו שהגן הפגום אחראי על יצירת חלבון שמאפשר יצירת צמתים עצביים (סינפסות) במוח. כששתי סינפסות מכילות את החלבון, הן מסוגלות להיקשר זו לזו, וגם כשהוא חסר בשתיהן. אבל אם הוא קיים רק באחת מהן חלבון, לא תיווצר סינפסה והמוח ייפגע. החוקרים משערים כי הסיבה שהתסמונת פוגעת רק בנשים היא שמתרחש אצלן תהליך שמנטרל ("משתיק") אחד מכרומוזומי ה-X, במה שמכונה גם פסיפס גנטי: בכל תא מושתק באקראי כרומוזום X אחד, ולכן החלבון נוצר רק בחלק מהתאים ולא נוצר באחרים - וכך כנראה נוצרת הפגיעה. לקריאה בהרחבה (באנגלית) 

ילום של כרומוזום X ו-Y באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים, מקור: science photo library
צילום של כרומוזום X ו-Y באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים, מקור: science photo library