קריקטורה קומית באתר פופולרי עוררה דיון רציני וחשוב על מגרעות השיטה הדוחפת מדענים לפרסם עוד ועוד מאמרים

קריקטורה קומית שפורסמה לאחרונה בקומיקס הרשת XKCD הפכה ויראלית והציתה מחדש דיון מתמשך על טיבו של המאמר המדעי. תחת הכותרת "סוגי מאמרים מדעיים" הציג המאייר, רנדל מונרו (Munroe), תריסר משפטי מפתח שסיכמו באופן משעשע את תוכנם של מאמרים טיפוסיים. לדוגמה: "תראו איזה דבר משונה אחד מאיתנו ראה כשיצא לטייל ברחוב"; "הצלחנו ליצור חומר אקזוטי חדש, אז שִלחו לנו מייל אם אתם צריכים אותו"; "מחשבות על המדע הרע שעושים כל השאר מלבדנו"; או "אנחנו 500 מדענים וזה מה שעשינו בעשר השנים האחרונות".

הקריקטורה | מקור: xkcd.com
הקריקטורה | מקור: xkcd.com

מעבר לתוכן המשעשע עצמו, יוצר הקריקטורה נגע באחת מנקודות התורפה הכואבות ביותר של המדע בימינו: הפער בין כמות המאמרים המדעיים שמתפרסמים לבין איכותם, והמירוץ המתמשך של חוקרים אחרי פרסום עוד ועוד מאמרים לצורך קידום הקריירה שלהם.

הלחץ לפרסם

בכתבה שפורסמה בירחון האמריקאי "אטלנטיק" התייחסו הכותבים בכובד ראש לבעיה העיקרית שהומחשה בקריקטורה. מדענים נמדדים כיום בעיקר על פי כמות הפרסומים שהם מכניסים לכתבי עת מדעיים. המאמרים שיפרסמו ישפיעו על סיכוייהם לקבל משרה במוסדות אקדמיים, יכתיבו את קצב התקדמותם לקבלת קביעות או מעמד פרופסור במוסד שבו הם נמצאים, וישליכו אפילו על סיכוייהם לקבל מענקי מחקר.

מוסדות המחקר משתמשים בנוסחאות מורכבות לחישוב איכותם של כל מדענית ומדען, על סמך מספר הפרסומים שלהם, מדד איכות כתבי העת שבהם מאמריהם פורסמו, מספר הציטוטים של כל מאמר בידי חוקרים אחרים, ומדדים דומים נוספים. לכן מדענים בכל תחומי המחקר נמצאים בלחץ בלתי פוסק לפרסם עוד ועוד מאמרים. התופעה משמעותית עד כדי כך שהיא זכתה לשם חיבה: "פרסם או היעלם" (Publish or Perish).

המצב הזה הביא בעשרות השנים האחרונות לזינוק עצום בכמות המאמרים המדעיים המתפרסמים ובמספר כתבי העת הקיימים בכל תחומי המחקר. לדוגמה, מחקר אחד מצא שבשנת 1950 היו כ-60 אלף כתבי עת מדעיים בעולם, לעומת כמיליון כתבי עת בשנת 2000. אין פלא שהעלייה בכמות המאמרים המפורסמים הביאה גם לירידה באיכותם הממוצעת: כשמדען כותב חמישה-שישה מאמרים קטנים במקביל בכל זמן נתון, סביר להניח שרמת החדשנות, הדיוק והתרומה לידע המדעי של כל אחד מהם נמוכה בהרבה לעומת מצב שבו המדען משקיע את כל מרצו במאמר אחד משמעותי.

בנוסף, המדענים נאלצים להשקיע זמן רב במעקב אחרי שפע המאמרים המתפרסמים בתחום המחקר שלהם. רבים מהם גם משקיעים זמן רב במתן ביקורת לפני פרסום למאמרים של חוקרים אחרים (ביקורת עמיתים), בדרך כלל בהתנדבות ועל חשבון הזמן שיכלו להקדיש למחקרים של עצמם.

ביקורת עמיתים טובה משליכה אפילו על קבלת תקציבי מחקר | איור: Cartoon Resource, Shutterstock
ביקורת עמיתים טובה משליכה אפילו על קבלת תקציבי מחקר | איור: Cartoon Resource, Shutterstock

היסטוריה קצרה של המאמר המדעי

הבה נחזור כמה צעדים אחורה ונבחן איך נולד המצב הזה. המאמר המדעי אינו דרך חדשה, כמובן, לפרסום ממצאים מחקריים. מאמרים מודפסים החלו להופיע בד בבד עם תחילת המהפכה המדעית בשלהי המאה ה-16. עד אז נהגו להפיץ ממצאים במכתבים אישיים, הרצאות במוסדות אקדמיים או בספרים. המאמרים הקצרים אפשרו לפרסם באופן פשוט את ממצאי המחקר ולהגיע לקהל רב במהירות.

המאמרים בתחילת הדרך היו קצרים יותר מהמקובל כיום, ובדרך כלל פנו גם אל מחוץ לקהילה המדעית, לקהל הרחב, לפחות בקבוצות המשכילות. הסיבה העיקרית לכך היא שבאותה תקופה, המדע המודרני עצמו, שהיה עדיין בחיתוליו, היה הרבה יותר כללי והרבה פחות ממוקד מכפי שהוא כיום. רוב המדענים היו רב-תחומיים, כלומר היו בקיאים לעומק בכמה תחומי מחקר במקביל, ובמקרים רבים גם בלי ההבחנה הנהוגה כיום בין מדעים מדויקים למדעי הרוח והפילוסופיה. באותה תקופה גם לא היה עומס רב של מונחים ומושגים מדעיים, לעומת המצב כיום שבו לכל תחום מחקר יש טרמינולוגיה ספציפית מאוד שאינה מוכרת למי שלא למדו את התחום לעומקו.

הנורמות האלה שרדו שנים רבות, ואפשר למצוא אותן אפילו במאמר פורץ הדרך של ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק משנת 1953, שהציג לעולם את מבנה ה-DNA. אורכו של המאמר הוא עמוד אחד בלבד. הוא כתוב בשפה פשוטה ואפשר להבין אותו די בקלות גם אם אינכם מומחים בביולוגיה מולקולרית. יש במאמר איור אחד בלבד של מבנה הסליל הכפול של ה-DNA, ובסך הכול מופיעים בו חמישה מראי מקום.

ווטסון וקריק | איור: Harald Ritsch / Science Photo Library
פריצת דרך של עמוד אחד. ווטסון וקריק | איור: Harald Ritsch / Science Photo Library

המאמר הזה עיצב את ההבנה שלנו על האופן בו המידע הגנטי של כל היצורים החיים נשמר ומועתק, ופרץ את הדרך לתגליות מדעיות רבות בתחומי הגנטיקה והתורשה. אומנם הוא הציג מודל מדעי, ולא תיאר מחקר אמפירי, אך עדיין מדהים לראות את ההבדלים באורך ובפשטות שלו לעומת כמעט כל מאמר מדעי אחר המפורסם כיום, בחלוף כמעט שבעים שנה.

הבדל נוסף שבולט לעין הוא מבנה המאמר. מאמרם של ווטסון וקריק נכתב כטקסט רציף אחד, בלי החלוקה המקובלת כיום לפרקים: תקציר, הקדמה, רקע תיאורטי, שיטת מחקר, ממצאים, דיון ומסקנות. מכאן אפשר לעמוד על בעיה נוספת הקיימת בכתיבה המדעית כיום: המאמרים מציגים את השיטה המדעית בצורה דוגמטית ואחידה, שבה מחקר מתחיל תמיד בשאלת מחקר שממנה נגזרת השערה, וממשיך לתכנון של ניסוי או של כלי מחקרי אחר, איסוף התוצאות, ניתוחן והסקת מסקנות שמאששות את ההשערה או מפריכות אותה.

אך מדע אמיתי לא מתנהל תמיד בצורה כה אלגנטית, ולרוב מדובר בתהליך מורכב, מסובך ומבולבל. לא תמיד המחקר מתחיל עם שאלה ממוקדת והשערה מנוסחת היטב. לפעמים המדענים נתקלים במקרה בתופעה מעניינת ומתייצבים לחקור אותה. פעמים רבות הם נדרשים לעשות ניסויים רבים ולהשתמש במגוון רב של שיטות וכלים, שלא תמיד מוכיחים את עצמם, עד שנמצאים הכלים המתאימים ביותר.

המאמר המדעי, על פרקיו הסדורים, מציג תמונה נקייה אך לרוב שגויה של תהליך המחקר המדעי. מדענים מודעים לכך היטב, אך קוראים אחרים עלולים לקבל ממנו רושם מוטעה על השיטה המדעית ועל טבעו של המדע.

איור מהמאה ה-15 | איור: Sheila Terry / Science Photo Library
המחקר המדעי תמיד היה מבולגן. איור מהמאה ה-15 | איור: Sheila Terry / Science Photo Library

המשחרים לטרף

בעיה נוספת הקשורה לצורך של המדענים לפרסם כמה שיותר מאמרים היא צמיחתם של כתבי עת חמסניים (Predatory journals). כתבי עת כאלה מציגים כלפי חוץ חזות של כתבי עת רציניים בעלי סטנדרטים מדעיים, אך בפועל פועלים מתוך מטרות רווח כלכלי בלבד, ללא שום התחשבות באמינות המדעית או באיכות המאמרים המתפרסמים בהם. מדענים שמחפשים כתב עת שיסכים לפרסם מאמר שלהם מוכנים לא פעם לשלם סכומי כסף גבוהים, כך שלמוציאים לאור יש עניין כלכלי ברור לצוד כמה שיותר מאמרים ולפרסם אותם. מצד שני, אין להם שום עניין בתהליכים שדורשים מהם השקעת משאבים, כגון תהליך תקין של ביקורת עמיתים, שכתוב ועריכה. 

מדענים מוצפים כל הזמן בהצעות מכתבי עת חמסניים שכאלה, שמזמינים אותם לפרסם את מחקריהם אצלם. לפעמים המדענים אינם מודעים לכך שמדובר בכתב עת בעייתי שאינו נאמן לכללי האתיקה המדעית.

התופעה הזאת מעוררת גם תנועת נגד של מדענים שפועלים לחשוף את השיטה החמסנית ולהציג את כתבי העת האלה במערומיהם. יש בשנים האחרונות דוגמאות רבות למדענים שפרסמו מאמרים בדיוניים לחלוטין בכתבי עת חמסניים, רק כדי לחשוף עד כמה התחום פרוץ ומסוכן. יש ביניהם דוגמאות משעשעות ביותר, כמו מאמר מפוברק שטען כי פוליטיקאים מהימין נוהגים לנגב את ישבנם ביד שמאל ולהיפך, או המאמר המורכב רק מחזרות על המשפט "הוציאו אותי מרשימת התפוצה שלכם" לאורך כמה עמודים, כולל תרשימים מפורטים ומגוחכים, והתקבל לפרסום באחד מכתבי העת החמסניים.

כמובן לא כל כתבי העת למטרות רווח הם חמסנים. אחד מכתבי העת המדעיים המובילים בעולם, PLOS Biology, שנחשב אמין מאוד והמאמרים בו עוברים תהליך מדוקדק של ביקורת עמיתים, בנוי במודל כלכלי מסחרי מבוסס-רווח. בנוסף, חלק מכתבי העת הגובים תשלום ממחברי המאמרים מתפרסמים בגישה חופשית (Open Access), מתוך מטרה לאפשר לכל אדם גישה לתוכן שלהם, בלי להגביל את הגישה רק למנויים ולמוסדות מחקר. כך המדע יכול להיות נגיש וזמין לכולם.

מסלול המכשולים בדרך למאמר | איור: ניק קים
מסלול המכשולים בדרך למאמר | איור: ניק קים

למרות זאת חשוב להדגיש שרוב המאמרים המתפרסמים בכתבי העת המדעיים המקובלים עומדים בדרישות המחמירות ביותר של ביקורת עמיתים. חלק ניכר מהמאמרים שנשלחים אליהם נדחים או נדרשים לעבור שלל תיקונים ושינויים עד שהם יוצאים לאור. ומעל לכiל, למרות כל מגבלותיו של המאמר המדעי, לא קיימת שיטה יעילה ומקובלת יותר לפרסום ממצאי מחקרים.