חייהן של שתי ילדות משתלבים בחייו המשפחתיים הסוערים של מדען גאון. הסיפור זכה בציון לשבח בתחרות "עת המדע, עט למדע", 2020, ומפורסם כעת אחרי עריכה


אני מתעוררת בחדר גדול, עטופה בשמיכה רכה וחמה, ולמרות שהבית שקט לגמרי אני יודעת בוודאות שכבר בוקר. אני מפנה את הראש אל החלון, ומשהו ניגר מתוכו – משהו שאני לא יודעת להשוות לשום דבר שאני מכירה היום, ולא בדיוק מצליחה לשחזר אותו בזיכרוני, אבל אני יודעת שהוא שם, והוא זורם ומתנגן וצוהל. ודלת החדר נפתחת בחריקה, וריח לבנדר ממלא את החדר ונוסך בי שלווה.

***

מילבה הסבירה לי מה זה אור כשיוּלקָה ואני היינו בנות שש, ויולקה מצאה נוצה גדולה של חסידה ליד הבית הגדול שלנו בסרביה. יולקה אמרה שהנוצה לבנה כמעט כולה אבל הקצה שלה שחור, וגם הרשתה לי להחזיק אותה ולמשש אותה, והיא היתה נוקשה ומשיית גם יחד. כשחזרנו הביתה בערב יולקה רצה להראות אותה למילבה. מילבה היתה החברה הכי טובה של אמא, ובימים ההם חשבתי שאין שום דבר שהיא לא יודעת.

מילבה התפעלה מאוד מהנוצה ואמרה ליולקה שהיא רוצה להראות לה משהו יפה. היא הלכה למטבח עם יולקה ואני השתרכתי אחריהן. במטבח, מילבה כיבתה את אור החשמל והדליקה נר, ואמרה ליולקה להסתכל בנר דרך הנוצה. דממה של כמה שניות השתררה, ואחריה יולקה פלטה אנחת התפעלות.

"יוּ, דודה מילבה, זה כל כך יפה! כמו קשת בענן! זורקה, זורקה, כשמסתכלים על הנר דרך הנוצה רואים פתאום המון להבות בכל הצבעים! איך זה קורה, דודה מילבה? זה כמו קסם!"

מילבה צחקה ואמרה שכשנגדל היא תסביר לנו.

כל הערב יולקה שיחקה בנוצה שלה והתבוננה דרכה בכל מיני דברים – בהתחלה היא הסבירה לי מה היא רואה, אבל מהר מאוד איבדתי עניין, והרי בין כה וכה לא יכולתי להבין. ובלילה, כשהבית היה שקט ורדום, קמתי מהמיטה, גיששתי אחר הנוצה של יולקה וקרעתי אותה לחתיכות.

בבוקר יולקה גילתה מה עוללתי ופרצה בבכי. אמא כעסה וצעקה עלי, ונבהלתי מהבכי ומהצעקות ומזה שלא לגמרי הבנתי למה עשיתי את מה שעשיתי. הסתגרתי בחדר ובכיתי.

אני זוכרת שהייתי סגורה בחדר שעות ארוכות, אבל בפועל ודאי לא עברה יותר מחצי שעה עד שמילבה נקשה על הדלת ונכנסה.

"אפשר לשבת לידך, זורקה?"

שתקתי.

"לא היית צריכה לקרוע ליולקה את הנוצה היפה שלה".

"אני יודעת".

"אבל אני יכולה להבין שאת מתוסכלת כשהיא מספרת לך כמה יפה האור ואת לא יכולה לראות אותו. היא לא עושה את זה כדי להכאיב לך, את יודעת".

שתקתי.

"את יודעת, זורקה, אני למדתי הרבה על האור כשהייתי צעירה. אני יכולה לספר לך הרבה דברים יפים עליו, דברים שאפשר להבין במחשבה, גם בלי לראות".

מילבה רכנה אל מתחת למיטה ושלפה משם את נרתיק הכינור שלי. היא הניחה את הכינור בחיקי והובילה את האצבעות הממאנות שלי אל אחד המיתרים.

"תפרטי?"

ניגבתי את האף בשרוול ופרטתי.

"עכשיו שימי לב: אני אמתח קצת את המיתר ותפרטי שוב, בסדר?"

פרטתי שוב, וכמובן, הצליל היה גבוה יותר.

"אני יודעת את זה, דודה מילבה. כשהמיתר מתוח הצליל גבוה יותר".

"נכון! אותו מיתר יכול להשמיע צלילים בגבהים שונים, תלוי כמה מותחים אותו. ככה זה גם עם האור. האור של הנר מורכב מהמון צלילים בכל מיני גבהים. כשמסתכלים בנר דרך הנוצה, האור נפרד לצלילים השונים, הגבוהים והנמוכים. ככל שהצליל של האור נמוך יותר, הוא יותר קר ויותר אדום. וככל שהוא גבוה יותר, הוא יותר חם ויותר כחול".

"אני יודעת מה זה אדום", אמרתי. "לפני שאמא הביאה אותי מבית היתומים, כשעוד ראיתי, חליתי בשָנִית. אמא אמרה שהייתי מכוסה כולי בפריחה אדומה ושהלחיים שלי היו כמו תפוחים בשלים. היא חיכתה שאבריא כדי שלא אדביק את יולקה. יולקה היא הבת האמיתית של אמא, את יודעת? אותה לא הביאו מבית היתומים".

"אני יודעת", אמרה מילבה, וקולה נשמע כאילו הגיע מרחוק מאוד.

"אני חושבת שאני זוכרת אור, אבל אמא אומרת שרק נדמה לי..." נאנחתי.

 "בין כה וכה את רוב האור אי אפשר לראות", נחפזה מילבה לומר. "יש לאור צלילים שהם כל כך גבוהים או כל כך נמוכים, עד שאי אפשר לקלוט אותם. זה אור בלתי נראה".

"ואף אחד לא יכול לראות אותו?"

"אף אחד".

"גם לא יולקה?"

מילבה צחקה ושוב נשמעה קרובה. "גם לא יולקה".

***

בלילה השתוללה סופת רעמים בחוץ ואני התגעגעתי ליולקה. המיטות שלנו היו באותו חדר, וכשהיה סוער בחוץ אהבתי לזחול מתחת לשמיכה שלה ולהצטנף לצידה, כי פחדתי מהרעמים ורציתי שהיא תגיד לי מתי הם עומדים להגיע. יולקה לא פחדה מרעמים – היא פחדה מהחושך, ככה שתמיד נראיתי לה אמיצה מאוד, למרות שזו לא חוכמה לא לפחד ממשהו שאי אפשר להבין.

הלכתי למיטה שלה, יחפה, ונענעתי אותה.

"יולקה".

"מה את רוצה?"

"אני מפחדת מהרעם..."

יולקה שתקה ואני חיכיתי, רועדת מקור, מציפייה ומאשמה. לבסוף היא נטלה את ידי בידה ושמעתי אותה מפנה לי מקום לצידה. היא הייתה ונשארה הנפש הנדיבה ביותר שהכרתי. התכרבלתי לצידה בעיניים פקוחות ומדי פעם היא לחשה "ברק", ואז הייתי נדרכת כולי וסופרת בלב כמה שניות עוברות עד שהרעם היה מגיע ומתגלגל וממלא אותי ברטט מענג של פחד מהול בתחושת ביטחון.

"יולקה".

"מה?"

"תודה שאת מספרת לי על הצבעים והדברים שאת רואה".

"זה פשוט יפה כל כך, ואני רוצה שתראי גם".

"ספרי לי על הברק, טוב?"

"טוב", אמרה יולקה בפעם האלף ואחת. "הוא גדול ולבן או צהוב כזה ומסנוור. וכשהוא מגיע אז לרגע אחד אין חושך ואני יכולה לראות את התמונות שעל הקיר".

"ספרי לי איך זה כשמשהו צהוב, יולקה..."

"צהוב... צהוב זה כמו לימון. זה כמו השמש, כמו האש באח. זה מחמם ומאיר ואפרוחי".

"מילבה אמרה לי שחם זה כחול".

"אני חושבת שדברים כחולים הם קרים".

לא רציתי להתווכח איתה, לא עכשיו. אולי כחול הוא חם וקר גם יחד.

למחרת שאלתי את מילבה. היא צחקה ואמרה שהיא מעולם לא חשבה על זה, ושבאמת בדרך כלל אנשים חושבים שכחול הוא צבע קר. אבל כשמדובר באור – לאור כחול יש יותר אנרגיה מאשר לאור אדום.

"את יודעת, זורקה, זו תגלית חדשה מאוד. עד לפני כמה שנים לא ידעו שהאנרגיה של אור קשורה לצבע שלו. יוהנצל החכם והנפלא שלי גילה את זה לפני כמה שנים. הוא הבין שלמרות שהאור מתנהג כמו גל, כלומר כמו המיתרים בכינור שלך, הוא גם יכול להתנהג כמו זרם של חלקיקים – המון טיפות קטנטנות, והאנרגיה של כל אחת מהטיפות תלויה בצבע שלה. פרופסור אחד מגרמניה כמעט גילה את זה בעצמו – הוא חישב וחישב כל מיני דברים וכמעט הגיע למסקנה הזאת, אבל הוא חשב שזו רק תחבולה מתמטית. אבל ליוהנצל לא אכפת ממה שמקובל לחשוב. הוא נתן לרעיונות הטהורים להנחות אותו, ולמד להטות אוזן למתמטיקה ולהאמין לה, ליופי שמתנגן בה".

***

בחורף של השנה הבאה מילבה באה לבקר שוב. יולקה ואני רצנו לקבל את פניה, אבל היא היתה עייפה מדי לדבר, או לחבק, או לשחק איתנו. היא נכנסה הביתה בגרירת רגליים, ואמא באה ולקחה את המזוודה שלה וביקשה מאיתנו לא להפריע לה, כי היא צריכה לנוח מהדרך. בערב הן ישבו ליד האש ודיברו, ויולקה ואני העמדנו פנים שאנחנו משחקות בחדר הסמוך כדי לשמוע על מה הן מדברות. מילבה סיפרה לאמא שאלברט עומד לקבל סוף סוף משרה באוניברסיטת ציריך.

"הגיע הזמן שאנשים יכירו בהישגים שלו, אחרי כל השנים שהוא תקוע במשרד הפטנטים", היא אמרה, וקולה היה אדום ויגע. "אני שמחה בשבילו".

אמא שתקה, ואחרי כמה רגעים מילבה המשיכה.

"אני אומרת לך, הלנה, הוא עומד להיות המדען הכי מפורסם בכל אירופה. בכל העולם! הממסד פשוט עדיין לא מפנים את המהפכות שלו. התמזל מזלי להיות נשואה למישהו כל כך מבריק, אבל אני קצת מתגעגעת לימים שהוא שיתף אותי יותר בעבודה שלו. הוא תמיד היה מדלג על חלק מהחישובים ומגיע לתוצאות מגוחכות ולא מצליח למצוא את הטעות שלו, ואז הוא היה קורא לי לבדוק לו", היא אמרה, ובקולה חלף חיוך מרפרף שנגוז כמעט מיד. "אז היום אני בעיקר בבית. אבל ככה זה בחיים, את יודעת. אחד מקבל את הפנינה ואחד מקבל את הקופסה".

"את יודעת על מה הוא עובד עכשיו?"

"הוא מנסה להכליל את תורת היחסות שלו. סיפרתי לך עליה? הוא אמר שאין דבר כזה זמן מוחלט או מרחב מוחלט, והדבר הקבוע היחיד הוא מהירות האור", אמרה מילבה, ואני זקפתי את אוזניי בתשומת לב.

"מה זאת אומרת?" שאלה אמא בנימוס.

"עד לאחרונה חשבו שיש חומר מיוחד שהאור נע יחסית אליו – אֶתֶר –  וחשבו שאם תנסי למדוד את מהירות האור, התוצאה שתקבלי תהיה תלויה במהירות שלך יחסית לאתר. אבל לא הצליחו למצוא את האתר הזה בשום ניסוי, ואלברט לא מאמין בדברים שאי אפשר למדוד בניסוי. הוא טוען שהאור לא נע יחסית לאתר אלא יחסית לצופה, ושהזמן והמרחב נמתחים או מתכווצים, כביכול כדי לאפשר למהירות האור להישאר קבועה עבור כל צופה. אבל התיאוריה הזאת מתייחסת רק למהירות קבועה, ואלברט מנסה להכליל אותה עכשיו למהירות מואצת, בעזרת ניסוח חדש של עקרונות הכבידה. זה מורכב מאוד מבחינה מתמטית".

הדברים האלו היו מסובכים מדי בשבילי כשהייתי בת שבע, אבל הם הילכו עלי קסם. יכולתי להקשיב כל היום למילבה מסבירה דברים על האור, והתאמצתי להבין, להיאחז במילים שאני לפחות יכולה לתפוס. אבל יולקה פחות התעניינה בפיזיקה.

"אני חושבת", היא לחשה לי, "שהאלברט הזה הוא פשוט פוץ אחד גדול".

הסכמתי איתה. "את יודעת, אני לא חושבת שהיא באמת שמחה שהוא בעלה. היא בכלל אוהבת מישהו אחר, קוראים לו יוהנצל. היא אמרה לי בעצמה פעם".

"אני בטוחה שאלברט הוא הכי משעמם בעולם. הוא בטח רק יושב כל היום עם העיתון שלו וצועק על כולם שיהיו בשקט. 'היי, ילדים! אני פה קורא את העיתון הזה, אל תפריעו!'" צייצה יולקה, ושארית השיחה נבלעה בצחקוקים כבושים.

***

בשנים הבאות מילבה הגיעה רק לביקורים קצרים וחטופים,  כשנסעה לבקר את הוריה בנובי-סאד. בשנים האלו נולד לה ולאלברט עוד ילד, והם עברו לפראג, ואחר כך חזרו לשווייץ, ושוב עקרו – הפעם לברלין. היא עדכנה את אמא בכל הטלטולים האלו במכתבים ששלחה כל הזמן, ואף על פי שלא הרשו לי וליולקה לדעת מה נכתב בהם, יולקה ראתה את ארשת פניה של אמא כשהייתה קוראת אותם וכאשר כתבה בחזרה, ואמרה שאמא תמיד נראתה מודאגת ועצובה. וכאשר מילבה הגיעה בכל זאת, היא כמעט לא הייתה צוחקת או מספרת לנו סיפורים. לעיתים הייתי מצליחה לשכנע אותה לספר לי קצת על אותן תגליות מסחררות, על האור שיכול להיות כמה דברים בבת אחת ועל הזמן והמרחב שנמתחים ומתכווצים כמו גומיות. אבל רוב הזמן היא היתה יושבת בכורסה שמול האח בשתיקה, ואני הייתי מתכרבלת בחיקה, שואפת את ריחה ומאזינה לנשימה החמימה והעמוקה שלה.

אבל ביקור אחד אני זוכרת היטב. זה היה בקיץ שבו פרצה המלחמה הגדולה, אחרי שעזבנו את סרביה ועברנו ללוזאן. אני זוכרת שיולקה ואני חזרנו הביתה אחרי הצהריים, מוקדם מהרגיל. ברגע שנכנסתי פנימה פניתי ליולקה ושאלתי, "ידעת שמילבה אמורה לבוא היום?"

"לא, איך את יודעת שהיא באה?"

השאלה בלבלה אותי לרגע. איך באמת אני יודעת? הבית היה מלא בנוכחותה, והייתי זקוקה לרגע כדי להבין מדוע זה אינו ברור מאליו ליולקה.

"הבושם שלה. את לא מריחה?"

יולקה רחרחה במאמץ. "אולי, לא יודעת. בואי נרוץ להגיד לה שלום!"

תפסתי בשרוולה ועצרתי אותה.

"רגע, יולקה, אני לא בטוחה שכדאי לרוץ, תקשיבי לאיך שהיא נשמעת".

יולקה עצרה לרגע והקשיבה. "היא באמת נשמעת נסערת, את צודקת, בואי נלך לחדר".

 

התגנבנו חרש לחדרנו, שהיה צמוד לחדר האורחים. אני מיהרתי לעבר הקיר, הצמדתי את האוזן שלי אליו וסימנתי ליולקה להצטרף אלי.

יולקה היססה. "אני, אני לא יודעת אם מותר לנו להקשיב..." התחילה לומר, אבל היסיתי אותה בנפנוף יד. לא חשבתי באותו רגע אם מה שאני עושה מותר או אסור, אלא פשוט הייתי חייבת לדעת מה קרה למילבה. האזנתי בכל כוחי.

"...אז לא יכולתי להישאר שם יותר, הלנה", אמרה מילבה, שנשמעה כאילו בכתה לפני כן. "אפילו לא יום אחד נוסף! את יודעת שכבר ביולי ברחתי מהדירה שלנו עם הילדים לבית של קלרה ופריץ הבר. אני אוהבת מאוד את קלרה – לפעמים נדמה לי שהיא האדם היחיד שמבין אותי באמת – אבל פריץ..." לרגע השתררה שתיקה. "הוא מעורר בי צמרמורת, את יודעת. ובאמת ניסיתי להגיע להסכם עם אלברט, אבל למה אפשר לצפות כשמחרחר המלחמה הזה הוא המתווך! הנה, תשמעי את ההסכם שהם אילצו אותי לחתום עליו".

מילבה השתתקה לרגע, ושמעתי רשרוש קלוש של נייר.

"תקשיבי, הלנה, מה הוא כותב לי. 'את תימנעי מכל קשר אישי איתי כל עוד הוא אינו הכרחי בהחלט... לא תצפי ממני לשום קשר אינטימי ולא תתקרבי אלי בשום דרך, תחדלי מלדבר איתי אם אבקש זאת...' – וזה ממשיך וממשיך, כאילו אני אישה זרה, כאילו אני לא האמא של הילדים שלו. מה יכולתי לעשות? לקחתי את הילדים וחזרנו לציריך וזהו זה".

"אני לא מבינה..." אמרה אמא. "חשבתי שהמעבר לברלין יעשה לכם טוב, אלברט קיבל משרה מכובדת באקדמיה הפרוסית –"

"משרה! כן, הוא קיבל משרה". הבכי, שנעלם מזמן, התחלף בזעם יוקד. "מה היה לנו רע בציריך? הוא מסתובב לו שם עם כל האנשים החשובים האלו, עם פלנק ונרנסט ומי עוד, ושוכח אותנו. כשהיינו בפראג טֵטֵה היה כל הזמן חולה, אבל אלברט רק ישב בחדר שלו עם הרשימות שלו. הוא חושב רק על העבודה שלו. אני מוכרחה להודות, למרות הבושה, שמבחינתו אנחנו תמיד היינו במקום השני. אולי אפילו פחות מזה..." ושוב קולה של מילבה נסדק, והרגשתי כיצד בכיה מרטיט את הקיר, מבעיר את האוזן שלי באש כחולה.

שמעתי את אמא ממלמלת משהו, ומילבה המשיכה. "את הכול הוא לקח ממני. את המדע, את העתיד, את האושר שלי. את הכול נתתי לו ולא קיבלתי דבר בתמורה, מלבד השפלה וריחוק ושנאה ובדידות, בדידות שלא נגמרת! כל העבודה הקשה שלי ירדה לטמיון כי רק הֵר אלברט איינשטיין קיים בעולם. על מה לא ויתרתי למענו? על מה? אני לא אסלח לו, לעולם לא אסלח! הוא לקח את החיים שלי. הוא לקח ממני את ליזרל, התינוקת שלי..." ושוב השתנקות, ויפחות עזות, וצער שאין לו סוף.

"מי זאת ליזרל?" לחשה יולקה מאחורי כתפי ושוב רק סימנתי לה להיות בשקט. אמא דיברה כעת בתקיפות.

"מיצה, שקט! ליזרל איננה! היא איננה וזה סוף הסיפור".

"היא איננה..." חזרה אחריה מילבה כהד. "איננה".

יולקה משכה אותי מהקיר. הפעם לא התנגדתי.

***

בלילה התגנבתי למיטה של יולקה.

"אני חושבת שליזרל היא הבת של מילבה", אמרתי.

"למילבה אין בת", אמרה יולקה. "יש לה שני בנים. פגשנו אותם כשהם באו לנובי-סאד, זוכרת? הנס וטטה הקטן".

"אולי מאז נולדה לה תינוקת. זה יכול להיות. ואלברט לקח לה אותה ועכשיו היא איתו בברלין".

"אולי נשאל את אמא?"

"לא, לא – אמא כעסה על מילבה כשהיא הזכירה את ליזרל. אולי – אולי אלברט איים עליה שאם תזכיר אותה הוא יעשה לה משהו. הוא שונא אותה. ואני שונאת אותו. חבל שהיא התחתנה איתו בכלל".

"אולי הם יכולים להתגרש. ואז היא תוכל להתחתן עם יוהנצל שסיפרת לי עליו".

"מה זאת אומרת להתגרש?"

"אני לא יודעת בדיוק", אמרה יולקה. "זה כמו שאנשים יכולים להתחתן, אז הם יכולים גם להפסיק להתחתן. משהו כזה. נכון לוטי קרנר שגרה בבית ממול עם אמא שלה? אז היא סיפרה לי שאבא שלה לא מת. הוא חי אבל הוא התגרש. והוא גר בווינה והוא מנצח של תזמורת".

"נו, איזה שטויות", התקוממתי. "לוטי התינוקת הזאת פשוט רוצה שיהיה לה אבא, אז היא ממציאה לעצמה אבא שהוא מנצח תזמורת".

"אני מאמינה לה", אמרה יולקה בפשטות שהרגיזה אותי.

"אז אני לא מאמינה", אמרתי. "כל כך ברור שזאת המצאה. היא בטח יושבת לה בלילות ומדמיינת איך האבא הנהדר שלה יבוא יום אחד וייקח אותה לארמון שלו ויהיה לה אבא אמיתי. היא כזאת בכיינית".

יולקה התחילה לענות אבל עצרה. כתמיד, היא הבינה אותי טוב יותר משהבנתי את עצמי.

***

החודשים חלפו, ולא פעם מצאתי את עצמי חושבת על ליזרל. מדוע אלברט גזל אותה ממילבה והשאיר את הנס וטטה איתה? ומה עובר עליה שם, בבית בברלין, כלואה הרחק ממילבה, עם אבא מנוכר כל כך? ומדוע אמא אסרה על מילבה לדבר עליה? הכול היה כל כך מסתורי. הרגשתי שטמון שם סוד גדול. בכל פעם שחשבתי על ליזרל, מחשבותיי נדדו אל מילבה, ואל הבכי שלה שהרטיט את הקירות בבית, מלא זעם ובדידות ואובדן.

המחשבות הבשילו לכדי מעשה רק באוקטובר 1915. נסענו עם אמא ואבא לבקר את מילבה בציריך ולעזור לה לטפל בטטה, שסבל מכאב אוזניים חזק. אני זוכרת את הבית של מילבה, שהיה מלא בריח דחוס של תרופות וחומרי ניקוי. אי אפשר היה לשחק שם באמת, וגם לא יכולתי להסתובב בחופשיות כי הנס וטטה השאירו צעצועים מפוזרים בכל מקום והייתי נתקלת בהם כל הזמן. ומילבה היתה שם, שותקת וכבדה כענן גשם צופן רעם. ניסיתי לדבר איתה, לבקש ממנה לספר לי שוב דברים מעניינים על האור, כמו פעם, אבל היא כל הזמן היתה עייפה. יולקה ואני השתדלנו לעזור כמיטב יכולתנו – לשמור על השקט ולסייע בעבודות הבית, אבל העצב ששרר שם דבק בקירות וברהיטים, ורבץ גם עלינו.

באחד הימים, כשנכנסתי לחדר האורחים מילבה הייתה שם, על הספה. נתקפתי פתאום כמיהה עזה לשבת שוב לצידה, להתכרבל בחיקה כמו פעם, לשמוע אותה מדברת או שרה בקולה הנמוך והחם ומספרת לי דברים מופלאים. ובלי לחשוב יותר מדי התיישבתי קרוב קרוב אליה והשענתי עליה את ראשי.

אני לא חושבת שאוכל לשכוח את התגובה שלה כל חיי. היא כנראה הייתה רדומה ולא ראתה אותי מתקרבת. וברגע שנשענתי עליה היא זינקה ממקומה, קשיחה ומצליפה כמיתר קרוע, וצעקה עלי בקול פרוע, מחריד.

"מה זה, זורקה! מה זו ההתנהגות הזו? רדי ממני, רדי! מה את חושבת לעצמך, את לא רואה שאת כבר כבדה מדי בשבילי? את לא רואה?! לכי מפה!" וכשנרתעתי וכשלתי לאחור, היא פרצה בבכי שניסר בחדר והלם באוזניי.

אני לא זוכרת בדיוק מה קרה אחר כך. אני יודעת שרצתי, ונתקלתי בכיסא והתהפכתי, ויולקה רצה אלי מהחדר הסמוך ועזרה לי לקום. אני מניחה שבאותו רגע נבהלתי מהתגובה הפתאומית והפראית של מילבה, אני מניחה גם שהתביישתי  בגולמנות שלי. אבל הפחד והמבוכה – דרכם להתקהות. ובאמת כל פעם שאני נזכרת ברגע הזה אני לא מרגישה בושה, פחד או אכזבה. אני חשה רק אימה משתקת. כאילו כשנשענתי על מילבה, פערתי בה בלי משים פצע ששיסע את כל כולה, וההתפרצות שלה לא היתה צעקה של כעס או של תוכחה, למרות המילים הבוערות והדוקרות. זו הייתה זעקה שהכאב ניגר ממנה בנחילים, וידעתי במלוא החריפות שאני חסרת אונים, חסרת ישע לחלוטין מול הכאב הזה.

***

יולקה הסתייגה מהרעיון שלי בהתחלה, אבל אני חושבת שהדחיפות וההתלהבות שלי השפיעו עליה. עד מהרה הפכנו שותפות לקשר. החלטנו שניסע יחד לבית של אלברט בברלין, נמצא את ליזרל ונחזיר אותה למילבה. אני לא בדיוק זוכרת מה הביא אותי לחשוב שהתוכנית המטורפת הזאת אפשרית. אני רק יודעת שהזעקה של מילבה המשיכה לזרום בעורקיי, ושרציתי כל כך להשקיט אותה. דמיינתי את עצמי מגיעה לציריך, ליזרל ישנה בחיקי, ומילבה פותחת את הדלת וקוראת "ליזרל שלי! זורקה, שדה משחת שכמוך! כמה אני אוהבת אותך!", ועוטפת אותי ואותה בחיבוקים. אני זוכרת כיצד שכבתי במיטתי בלילה, צליל קולה ותחושת החום של זרועותיה חולפים בדמיוני והדמעות שוטפות את פניי, ממוססות את הזעקה של מילבה לטיפות כחולות.

ראשית היה עלינו לברר איפה אלברט גר. ידענו שהוא גר בברלין, אבל מעולם לא היינו שם. יולקה חיטטה במכתבים שהוא שלח להנס וגילתה את הכתובת: ויטלבאכרשטראסה 13. מעולם לא נסענו מחוץ לעיר קודם לכן, בוודאי שלא נסיעה ארוכה כל כך, ואולי משום כך תוכניותנו התמקדו בעיקר בהגעה לשם. לא ממש תכננו מה נעשה כשנגיע, כאילו חשבנו שאם רק נעבור את המשוכה הזאת, כל השאר יסתדר מאליו. לקחנו את לוח הזמנים של הרכבות והלכנו יחד לספרייה העירונית, לחפש מפה גדולה של ברלין.

"בברלין נצטרך לעלות על הרכבת התחתית ולרדת בתחנת הוהנצולרנפלאץ", אמרה יולקה.  "משם צריך ללכת עד זקסישַשטראסה, ואז לפנות ימינה וללכת עוד קצת ואז שמאלה לוויטלבאכרשטראסה. הבעיה העיקרית היא איך להגיע לברלין, זו נסיעה שנמשכת כמעט יום שלם, אמא ואבא לא ירשו לנו לנסוע סתם כך לבדנו".

"חשבתי על זה", אמרתי. "ממילא בסוף השבוע הם מתכננים לחזור ללוזאן. נגיד לאמא שאנחנו רוצות לחזור לפני כן בעצמנו, אבל במקום ללוזאן ניסע צפונה לברלין".

"אין סיכוי, הם בחיים לא ירשו לנו להיות לבד בבית".

"אוף, אני לא יודעת. אז נגיד שאנחנו נהיה אצל לוטי קרנר. היא לא כתבה לך שאמא שלה נסעה מחוץ לעיר? הלוואי שאמא שלנו היתה יותר כמו אמא שלה, היא מרשה לה להישאר לבד בבית כמה שהיא רוצה, והיא יודעת לבשל ודברים כאלה".

בסופו של דבר החלטנו לשתף את לוטי במזימה. התקשרנו אליה מסניף הדואר והיא התגייסה לעניין בהתלהבות. קבענו שביום הנסיעה שלנו היא תברר מתי מגיעה הרכבת מציריך, וקצת אחרי זה תשלח לאמא מברק שאומר שהגענו בשלום. מציריך נחזור כבר ישירות ללוזאן, ואם אמא תתקשר היא תמציא תירוץ כלשהו למה אנחנו לא בבית. אני זוכרת שהרגשתי נכלמת מעט על שקראתי לה תינוקת בעבר, כי בלעדיה ייתכן שהיינו מתייאשות ומוותרות. ההתרגשות בעבעה בתוכי, וכמעט לא יכולתי להתרכז כשיולקה מדדה את המרחקים שנצטרך לעבור על המפה וביקשה ממני לחשב את המרחק שנצטרך ללכת מהתחנה. כדי להרגיע את עצמי, שיננתי את המסלול. יולקה אמרה שאין צורך, כי יש שלטים ברחובות, אבל אמרתי לה שלא כדאי להסתכן. ומלבד זאת, בכל פעם שחזרתי על המסלול בראשי, הרגשתי שאנחנו כבר שם, ושהכול באמת, באמת בסדר.

***

ביום המבצע ירד גשם שוטף. התיישבנו בקרון שלנו, יולקה ליד החלון ואני לידה. שתינו היינו מתוחות מאוד וביקשתי ממנה שתספר לי מה היא רואה מהחלון. היא התמידה בכך זמן מה עד שהשתתקה. הגשם הלם בחלונות ורעמים התגלגלו.

"זוכרת איך היית פוחדת מהרעמים, זורקה?"

"כן", חייכתי. "הייתי מבקשת ממך לספר לי איך זה כשיש ברק".

יולקה צחקה, ואז פלטה קריאת התפעלות. "וואו, בדיוק דיברנו על ברקים – ושני ברקים היכו ממש באותו רגע, אחד בהמשך הדרך ואחד מאחורינו!"

"את יודעת, מילבה אמרה לי שאין דבר כזה, 'בו זמנית'".

"מה זאת אומרת? שניהם פגעו בו זמנית, ראיתי!"

"כן, אני לא לגמרי מבינה את זה, אבל היא הסבירה לי – את רואה את שני הברקים באותו רגע כי האור של שניהם מגיע אלייך באותו זמן. אבל אם היית נוסעת ברכבת לכיוון ההפוך, היית רואה את הברק שמאחורינו קודם, כי האור שלו היה צריך לעבור דרך קצרה יותר עד שיגיע אלייך".

"אה... אז זה פשוט אומר שרק מי שלא נוסע ברכבת יכול לדעת אם הם פגעו באותו רגע, לא?"

"זהו, זה מה שאני לא מבינה. מילבה אומרת שאין שום עדיפות לאף צופה. היא אומרת, שאם מישהו נוסע ברכבת ואני עומדת בתחנה לצד המסילה, אז נכון שמבחינתי אני עומדת במקום וזה שברכבת מתרחק ממני, אבל מבחינת הנוסע – אני זו שמתרחקת ממנו יחד עם התחנה והכול, והוא זה שעומד במקום... וככה, אם מי שנוסע ברכבת אומר שהברקים פגעו באותו רגע בשני הצדדים, הוא צודק. ואם מישהו נוסע בכיוון הנגדי, או אפילו עומד בחוץ, ואומר שהם לא פגעו באותו רגע, גם הוא צודק".

"זה נשמע לי מוזר מאוד. אי אפשר ששני אנשים יגידו דברים הפוכים ושניהם יהיו צודקים".

"אני לא יודעת. מילבה אומרת שהעולם מוזר יותר ממה שאנחנו חושבים, ושלפעמים צריך לסמוך על המתמטיקה כדי להבין אותו באמת".

***

להוהנצולרנפלאץ הגענו בשלום, ומשם התחלנו ללכת לפי הכיוונים ששיננתי. אבל כשהגענו לזקסישה יולקה היססה.

"אוי, אני רואה שהם עושים עבודות ברחוב. הם הורידו את השלטים".

"זה בסדר", אמרתי, "אני סופרת את הצעדים, אני זוכרת – 300 מטר. זה בערך 500 צעדים".

אחרי מאתיים ומשהו צעדים יולקה משכה לי ביד. "יש פה פנייה שמאלה, אני חושבת שאנחנו צריכות לפנות כאן".

"אבל עברנו רק 223 צעדים", אמרתי.

"כן, אבל הפנייה הזאת נראית לי נכונה... אולי לא ספרת טוב?"

אבל כנראה כן ספרתי טוב, כי עד מהרה הלכנו לאיבוד. היינו מבוהלות, לחוצות ורטובות, והגרביים שלי התמלאו מים קפואים. רעדנו מקור וגילינו שאנחנו הולכות במעגלים. כעסתי על יולקה, אבל לא רציתי לריב כאן, באמצע העיר הזרה והרועשת הזאת.

כנראה נראינו אבודות מאוד, כי לפתע פתאום שמעתי קול בריטון מתנגן ורך פונה אלינו. "שלום לכן, פראוליינץ, האם אתן זקוקות לעזרה?"

"כן", מיהרה יולקה לענות. "בבקשה, בבקשה כן. אנחנו צריכות להגיע לוויטלבאכרשטראסה והלכנו לאיבוד..."

"יש לכן מזל, אם כך!" הוא צהל. "אני הולך לשם בעצמי. בואו!" הזר בעל הקול המתנגן שילב את זרועו בזרועי והתחיל ללכת, כשהוא מתאים את צעדיו לצעדיי. כשהגענו לרחוב, הוא נעצר ופנה אלינו.

"אם אינכן ממהרות, אולי תרצו לבוא לביתי, להתייבש ולשתות כוס תה לפני שתמשיכו בדרככן?"

ידעתי שזמננו דוחק, אבל יולקה היתה אומללה ומתוחה והסכימה מיד. למרות כל האזהרות להישמר מפני זרים, הזר הזה נסך בנו תחושת ביטחון ושלווה.

כשנכנסנו, עמד בדירה ריח קל של טבק ושל דיו.

"הנה, רק אסלק את הניירות מעל הכיסאות האלו ואשפות את הקומקום. תוכלו להסיר את הגרביים ולהניח אותם להתייבש מול האח".

יולקה צחקקה ולחשה לי, "לו אין בעיה. הוא נועל נעליים בלי גרביים!"

הזר התיישב מולנו ונאנק. יולקה שאלה אם הכל בסדר.

"כן, כן, אני מבקש את סליחתכן. אני סובל מאוד מכאבי בטן, ולאחרונה אני גם עובד קשה ואני עייף מאוד. אבל נעים לעשות אתנחתא קצרה. נעים לשמוע שוב קולות של ילדים בבית".

"יש לך ילדים, אדוני?" שאלתי.

הוא שתק לרגע. "יש לי, אבל הם אינם כאן. ואני מתגעגע אליהם מאוד מאוד".

"הם הלכו למלחמה?" שאלה יולקה.

"לא – לא, תודה לאל הטוב! הם עדיין קטנים ואני מקווה מאוד שגם כשיגדלו הם לא יטלו חלק באיוולת הזאת! אבל הם רחוקים ממני. אשתי – היא לקחה אותם ונסעה לציריך". הוא נעמד והתחיל להתהלך בחדר ולדבר כמעט לעצמו, כאילו לא היינו שם. "אני שולח מכתבים, והם לא תמיד עונים. היא מסיתה אותם נגדי, ואיני יכול לעשות דבר. ואני מתגעגע, לא יכול לשאת את הגעגועים! אני לא מצליח לעבוד, התיאוריה שלי הגיעה למבוי סתום, אינני ישן, והכול בגלל האישה הזאת. היא חמדנית ונכלולית, וגם מאוד קנאית, מה שלא מפתיע, כשהיא  כל כך מכוערת!"

התנשמתי, והרגשתי את יולקה קופאת לצידי – היא הבינה מה קורה הרבה יותר מהר ממני. ראשי הסתחרר מתחושת המזל הטוב שהפגיש אותנו עם בן ברית, אדם מבוגר ונדיב שיוכל להושיט לנו עזרה. "היא לקחה לך את הילדים..? בדיוק בגלל סיפור כזה הגענו לכאן! אולי נוכל לעזור זה לזה!"

הזר התנער, כאילו נזכר מחדש שאנחנו יושבות בחדר ומאזינות להתפרצות שלו. "הה...? למה את מתכוונת, פראוליין?"

יולקה משכה בשרוולי אבל אני לא השגחתי בה.

"אנחנו כאן כי ברחוב הזה ממש גר מישהו שחטף מאשתו את התינוקת שלה, והיא כלואה כאן ואמא שלה אומללה ומתגעגעת, ואנחנו באנו להחזיר אותה!"

יולקה ניסתה נואשות לסגת מהמערכה, והתחילה להסביר שאנחנו ממהרות וצריכות ללכת.

"מה איתך, יולקה? האיש הזה יכול לעזור לנו, נכון? נכון, הֶר – מה שמך, אדוני?"

"איינשטיין. אלברט איינשטיין", אמר. "אבל אינני מכיר אף אדם שגר כאן עם תינוקת – מה קרה, יקירתי?" הוא קרא, כנראה מכיוון שראה את האימה לופתת אותי.

לא הצלחתי להוציא מילה. התחוור לי שבלא יודעין נכנסנו היישר לגוב האריות. שהאדם הנעים ורך הדיבור שלפנינו אינו אלא אלברט איינשטיין האכזר, האנוכי, שריסק את מילבה שלנו ושבר את ליבה לרסיסים.

"אתה... אתה אלברט? אלברט של מילבה?"

"מה... מי אתן?" קולו הרך נעשה צורמני, כמעט תוקפני. "מניין אתן מכירות את מילבה? מה אתן עושות כאן?"

יולקה התעשתה ראשונה. "אני יולקה. יולקה סאביץ'. וזו אחותי זורקה".

אלברט התיישב בחבטה כבדה על כסאו.

"סאביץ'. אז אתן הבנות של הלנה".

"כן", אמרה יולקה.

"ואת", הוא פנה אלי, ולפתע פתאום קולו התמלא כמיהה וערגה. "את זורקה".

"כן", אמרתי. "אבל... אבל אני לא מאמינה שאתה מספר לנו שקרים כאלה! אשתך לקחה ממך את הילדים? הרי היא ברחה ממך! היא נסה על נפשה משום שהתרחקת ממנה והשפלת אותה!"

"אני התרחקתי ממנה?" הוא קרא. "היא זו שהתרחקה ממני! היא זו שנסוגה לאחור לתוך דיכאון וזעם ומרירות. מה יכולתי לעשות מלבד למצוא מפלט בעבודתי?! מה יכולתי לעשות?"

ראשי היה סחרחר. ידעתי שאלברט לא משקר, שמעתי את זה בצליל קולו, בכאב שניגר ממנו, כמו הכאב שניגר ממילבה לפני ימים ספורים. אבל לא ייתכן ששניהם דוברי אמת. ניסיתי לאסוף את מחשבותיי. הרגשתי שאני טובעת בים של אי ודאות ובלבול.

"ומה עם ליזרל? אתה לקחת אותה ממנה!"

אלברט נאלם דום. כשדיבר שוב, קולו היה סדוק. "מה... מה את יודעת על ליזרל?"

"כלום, רק שמילבה אמרה שאתה לקחת אותה ממנה. אתה לקחת ממנה את התינוקת שלה ועכשיו אתה בטח מחביא אותה כאן, מחביא ומשקר לנו!"

יולקה נגעה בזרועי, והפעם נגיעה רכה, כאומרת לי לעצור לרגע ולהאזין.

קולו של אלברט היה כבוי, אדום מרוב צער.

"כן", הוא אמר. "כן. במובן מסוים לקחתי ממנה את ליזרל שלה. שלנו. אבל לא במובן שאת חושבת, ילדה יקרה. אני איבדתי אותה – ממש כמו שדוקסרל איבדה אותה".

"דוקסרל? מי זו דוקסרל?"

"כוונתי למילבה", אמר אלברט. "בימים הרחוקים ההם, כשהיינו צעירים ומאוהבים, קראנו זה לזו בכינויי חיבה. אני קראתי לה דוקסרל. היא קראה לי יוהנצל".

אחוזת תדהמה משתקת המשכתי להאזין לו – לאדם הזה, ליצור הבלתי מתקבל על הדעת הזה. היצור שהוא אלברט הנוראי ויוהנצל המתוק גם יחד.

"הייתה לנו תינוקת. ליזרל. תינוקת שלמדה לבכות ואינני יודע אם אי פעם למדה לצחוק. אני חושב עליה כל כך הרבה. היא – היא צריכה להיות בערך בגילך עכשיו, זורקה. ומיצה צודקת, זו אשמתי שהיא איננה. אבל אני מתגעגע אליה לא פחות".

"מה... מה קרה לה?"

"רציתי לגדל אותה, להכיר אותה. באמת רציתי. אבל זה לא היה מקובל, כי... מכל מיני סיבות. אני לא יכול להסביר. זה היה כורח המציאות..."

"אני באמת לא מבינה", אמרתי. "מילבה אמרה לי שליוהנצל – לך – לא היה אכפת ממה שמקובל, ממה שאנשים אומרים. שנתת ליופי ולרעיונות הטהורים להנחות אותך, שלמדת להאזין למתמטיקה המתנגנת ולהאמין לה. ואז אתה נכנע ככה למציאות ונוטש את הילדה שלך?"

"כן". אלברט נשמע רחוק כל כך, כמו מילבה. "כך באמת הייתי. אני לא יודע איך איבדתי ככה את דרכי, כמו חיפושית עיוורת. ואני מוכרח למצוא את הדרך חזרה".

לא מצאתי בתוכי כוחות לכעוס עליו. השנאה שבערה בי כל הזמן הזה אוכלה וכבתה. לא יכולתי לאהוב אותו, או לסלוח לו, אבל עכשיו, כשנגלתה לי נקודת התצפית שלו, ידעתי שגם לשנוא אותו כבר לא אוכל.

***

אלברט שאל אותי אם נרצה שילווה אותנו בחזרה לתחנת הרכבת התחתית. הסכמתי – היה לי מוזר ונעים שהוא פונה דווקא אלי אף שיולקה איתי. אבל כשנטל את זרועי כדי להוליך אותי, נרתעתי ממגעו. הסברתי שיולקה תעזור לי, והוא מלמל התנצלות חפוזה. ואף על פי כן, בדחף של רגע, כשהיינו בתחנה והרכבת עמדה להגיע, הושטתי לו את ידי לפרידה. הוא אחז בה בשתי ידיו, עטף אותה ברכות, כמו גמר אומר לשמור עליה, לשמור עלי, לגרום לרגע הזה להתארך עד אינסוף.

"תודה על הליווי... אני מקווה שיסתדר לך העניין עם התיאוריה", אמרתי.

"אה כן, זה יסתדר, אני בטוח", השיב. אחרי היסוס קל הוא המשיך. "זורקה – רציתי להגיד, כלומר, לבקש ממך... שאם במקרה תמצאי את ליזרל – תוכלי להסביר לה? כלומר, לא להסביר, פשוט לספר..."

הושטתי את ידי השנייה ועטפתי את ידיו המתגעגעות, האדומות.

"אספר לה", אמרתי.

***

ברכבת ללוזאן השענתי את ראשי על יולקה ובכיתי, דמעות כחולות וחמות.

"אל תבכי, זורקה. אני יודעת שלא הצלחנו, אבל לפחות ניסינו..."

"לא, יולקה, אני לא בוכה על זה שלא הצלחנו. אני בוכה בגלל ליזרל. אני חושבת עליה, אבודה בארץ רחוקה, כשהיא חושבת שאולי ההורים שלה מתים או שונאים אותה, ולא יודעת שיש לה אבא ואמא אמיתיים, ששניהם מתגעגעים ואוהבים ורוצים לחבק אותה, להחזיק לה את היד, כמו שאלברט החזיק את היד שלי בתחנה".

יולקה כרכה את זרועה סביבי, כשהרעמים מתגלגלים סביבנו, ואני נאחזתי בה, ביולקה שלי, שהייתה ונשארה הדבר הקבוע היחיד בעולם חסר פשר, והנחתי לה לקחת אותי הביתה.

***

ביום אביבי אחרי המלחמה באנו לבקר את מילבה בציריך. היא סיפרה לי שאסטרונום אנגלי יצא למסע חקר באי פרינסיפה במטרה לצלם את ליקוי החמה כדי לבחון את תורת היחסות הכללית. התיאוריה פורסמה בסופו של דבר בנובמבר 1915, שבועות ספורים לאחר המסע הסודי שלנו, שעליו מילבה כמובן לא ידעה דבר.

"אלברט אמר ששדה כבידה גדול מכופף את קרני האור, וגם חישב את זווית הכיפוף של אור כוכבים שחולף ליד השמש. אבל אי אפשר לראות את אור הכוכבים כשהשמש זורחת, כי האור שלה חזק מדי. לכן אדון אדינגטון נסע לפרינסיפה, כדי לצלם את השמש ואת הכוכבים שלידה בזמן שהירח מכסה אותה ולא רואים אותה, וכך יהיה אפשר לראות את הכוכבים סביבה ולבדוק אם התיאוריה של אלברט נכונה".

ואני ישבתי לצידה, על הספה בציריך, והאזנתי לה, שומעת איך כאשר היא חוזרת ומדברת על האור ועל המדע שכל כך אהבה, מתגנב בחזרה לקולה אותו צליל כחול וחם מימי ילדותי, זורם ומתנגן וצוהל – אבל דהוי מעט, כמו עטוף בשמיכה עבה. השענתי את ראשי על הספה, הכי קרוב שאפשר למילבה בלי לגעת בה. הרהרתי באדינגטון, המביט בתקווה אל מבעד לעננים, ונשמתי לתוכי את ריח הבושם של מילבה, את אותו ניחוח לבנדר ספוג אור וגעגוע. וידעתי, ידיעה צלולה כנקישה על גביע זכוכית, שלעיתים, אם ברצוננו לראות, עלינו לעצום את עינינו.