מאה שנה להצגת הבכורה של המחזה R.U.R של קרל צ'אפק, שהביא לעולם את המושג רובוט

https://davidson-firefly.weizmann.ac.il/

השנה היא 1920, אירופה מתאוששת מנזקי המלחמה הגדולה – זאת שתהפוך כעבור 20 שנה למלחמת העולם הראשונה כשתגיע מלחמה נוראה ממנה. תחילת שנות ה-20 היא תקופה של פריחה תרבותית ושל שגשוג, אך גם של חששות. המלחמה חשפה את כוחה ההרסני של הטכנולוגיה המודרנית, כשדור שלם של צעירים נקטל בירי מקלעים ופגזים ובשאיפת גזים רעילים. האמונה בכוחם המשחרר של המדע והטכנולוגיה החלה להיסדק.

על הרקע הזה כתב בשנה זו המחזאי הצ'כי קרל צ'אפק (Čapek) את המחזה R.U.R, שהציג לעולם חזון של עוצמה והרס. איתו נולדה מילה חדשה שקשה היום לתאר את העולם בלעדיה: "רובוט".

דמויות הרובוטים בצד ימין של הבמה במחזה | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
המחזה שהביא לעולם מונח חדש. דמויות הרובוטים בצד ימין של הבמה במחזה | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל 

גולם מכני

שנים רבות לפני שנולדה המילה לתאר אותם, רובוטים הקסימו את בני האדם ובה בעת הפחידו אותם. כבר ביוון העתיקה תיאר הומרוס ביצירתו "האיליאדה" איך יצר אל האש והנפחות, הֵפַייְסְטוֹס, אוטומטונים תלת-רגליים שישרתו את האלים. מאז ועד ימינו מלוות את האנושות אגדות על מכונות ויצורים כמו-אנושיים מעשה ידי אדם. פעמים רבות הסיפור משמש לקח ומשל על היוהרה האנושית ויומרתם של בני האדם המתערבים בבריאה. על כן היצור מורד בסופו של דבר בבוראו, או שמא מתקלקל ויוצא משליטה עד שיוצרו נאלץ להשמיד אותו – או נכשל בכך ומושמד בעצמו.

אחד הקדם-רובוטים המפורסמים ביותר הוא הגולם היהודי. בגירסה המוכרת ביותר של היצור המלאכותי הזה, סיפור הגולם מפראג, מסופר שרבי יהודה ליווא, המהר"ל, הפיח חיים בגוש חומר דמוי אדם כדי שיגן על הקהילה היהודית בפראג מפוגרומים ומהתנכלות של שכניהם הגויים. מסופר כי לקראת כניסת השבת נהג הרב להוציא מהגולם את רוח החיים שנפח בו, אך באחד השבועות הוא שכח לעשות את זה, והגולם יצא מהבית, חילל את השבת והתעמת עם גויים. לפי האגדה, הרב השתלט לבסוף על הגולם בפתח בית הכנסת, מחק את האות הראשונה מהמילה "אמת" שהייתה חקוקה על מצחו, והגולם התפורר ומת.

פסלון ניאו-קוביסטי של הקדם-רובוט היהודי | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
הגולם מפראג, פסלון ניאו-קוביסטי של הקדם-רובוט היהודי | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

גרסאות אחרות של יצורים קדם-רובוטיים רווחו גם בתרבות המערב והעניקו בין השאר השראה לספר "פרנקנשטיין" (1818) מאת מרי שלי, שנחשב לאחד ממבשרי ספרות האימה והמדע הבדיוני. גיבור הספר הוא סטודנט צעיר ושאפתן בשם ויקטור פרנקנשטיין, שמגלה דרך להפיח חיים ביצור מבעית שיצר מאיברי אדם שחוברו לגוף אחד. היצור, הטוב ביסודו, נתקל שוב ושוב ביחס של בוז והשפלה מצד כל בני האדם שנקרים בדרכו, שכן הם חשים כלפיו פחד הנובע מבורות ודעות קדומות. כשפרנקנשטיין מסרב ליצור למען היצור בת זוג מפלצתית כמותו, היצור פותח במסע של הרג ונקמה.

גרסת הקולנוע הראשונה של פרנקנשטיין, בריטניה, 1910 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
יצור מבעית מחלקי גופות של אדם. גרסת הקולנוע הראשונה של פרנקנשטיין, בריטניה, 1910 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

הרובוטים האוניברסליים של רוסום

המיתוסים האלה היו גם מקורות ההשראה למחזהו של צ'אפק R.U.R, או בשמו המלא "הרובוטים האוניברסליים של רוסום" (Rossumovi Univerzální Roboti). עלילת המחזה מתרחשת אי שם בעתיד, בשנת 2000 הרחוקה. ההצגה מתרחשת במפעל של חברה בשם רוסום שמייצרת רובוטים – יצורים מלאכותיים שמסוגלים לחשוב ולהרגיש ונועדו לשרת את האנושות בתור עבדים נטולי זכויות. אך הרובוטים מורדים, משמידים את האנושות ולומדים איך להתרבות וכך להפוך לגזע שליט חדש.

הרובוטים של צ'אפק הם מה שהיום אנחנו מכנים אנדרואידים – יצורים מלאכותיים דמויי-אנוש שיוצרו מרקמה אורגנית. על פי המחזה, ב-1932 גילה ביולוג בשם רוסום חומר דמוי פרוטופלזמה – תרכובת החומרים האורגניים המצויים בתאים של כל היצורים החיים – אך ניתן לעיצוב. הוא מנסה ליצור מהחומר כלב ואדם, כדי להוכיח שאין אלוהים, אך נכשל. המצב מסתבך כשאחיינו הצעיר והחמדן מגיע לביקור, כולא את דודו במעבדה ובונה מפעל לייצור המוני של רובוטים-עבדים.

העבדות היא מרכיב מהותי בדמות הרובוט עוד מימי האוטומטונים של הפייסטוס, שכן הרובוטים הם מכונות דמויות אדם שנוצרו כדי לשרת, אך לא פעם שואפות גם הן לחירות ולהגשמה עצמית. ואכן את המילה roboti גזר צ'אפק, בהשראת רעיון של אחיו המשורר, יוסף, מהמילה הצ'כית Robota, שפירושה עבודה כפויה שצמיתים נדרשו לעשות למען אדוניהם. המילה הזאת נגזרה בתורה מהמילה Rab – עבד.

קרל צ'אפק בשנות ה-30 לחייו | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
לא ניסה לחזות את העתיד, אלא למתוח ביקורת על המצב החברתי בימיו. קרל צ'אפק בשנות ה-30 לחייו | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

המחזה נפתח בסיור שעורכת אישה מכובדת בשם הלנה גלורי במפעל הרובוטים. במהלך הביקור היא מגלה למלוויה שהיא עומדת בראש ארגון "הליגה האנושית", שפועל למען שחרור הרובוטים, ודורשת שישלמו לרובוטים שכר כדי שיוכלו לקנות דברים שהם אוהבים. כשמבהירים לה שהרובוטים לא אוהבים דבר, היא משתכנעת שאין טעם במעשי הליגה, אבל ממשיכה לטעון שלרובוטים יש נשמה. במהלך הביקור מנכ"ל החברה דומין מתאהב בה ודוחק בה להתארס לו.

חלפו עשר שנים, ובשנת 2010 הלנה ודומין הם זוג נשוי. בעשורים שחלפו מאז פיתוח הרובוטים התרחשו תהליכים מדאיגים מאוד: המשק העולמי פיתח תלות עמוקה ברובוטים, שהוזילו את עלויות הייצור ב-80 אחוז. במקביל הילודה האנושית פחתה מאוד. כעת הגיעו הדברים לידי משבר, והרובוטים מורדים באדוניהם והולכים ומתקרבים לשערי המפעל. הלנה שורפת בסתר את הנוסחה לייצור רובוטים שפיתח רוסום עשרות שנים קודם לכן וגוזרת בכך מוות על המין הרובוטי, שלא יוכל ליצור לעצמו צאצאים רובוטיים חדשים. הרובוטים פורצים למפעל ורוצחים את כולם פרט למהנדס הראשי אלקוויסט (Alquist), שאותו הם מכבדים היות שגם הוא עובד עבודת כפיים כמותם.

חלפו עוד כמה שנים והאנושות כולה הושמדה, פרט לאלקוויסט שמנסה ללא הועיל לשחזר את נוסחת הייצור. אך כל הביולוגים והכימאים מתו ואיתם אבד הידע הנחוץ להצלת עתידם של הרובוטים. הכול נראה אבוד, והממשלה הרובוטית שולחת אל אלקוויסט את הרובוט פרימוס והרובוטית הלנה, כדי שיבתר אותם וינסה לפענח על ידי כך את הנוסחה האבודה. אך הפלא ופלא, שני הרובוטים מתאהבים, אלקוויסט מבין שהם אדם וחווה החדשים, ומעניק להם את העולם. האהבה מנצחת.

סצנת הסיום של המערכה השלישית במחזה | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
הרובוטים פורצים אל המפעל. סצנת הסיום של המערכה השלישית במחזה | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

רובוט נולד

הצגת הבכורה בתיאטרון הלאומי של פראג ב-25 בינואר 1921 זכתה להצלחה אדירה. תוך שנתיים תורגם המחזה ל-25 שפות, וב-1930 הוצג גם בתיאטרון האוהל בתל אביב, בתרגומו של אברהם שלונסקי. על חשיבותו מעידה גם העובדה ש-R.U.R היה יצירת המדע הבדיוני הראשונה שעובדה לטלוויזיה, בגרסה מקוצרת שהקרין שירות השידור הבריטי BBC כבר בשנת 1938.

מעבר לעצם יצירת המילה רובוט, המחזה עיצב במידה רבה את תפיסת הרובוטים בתרבות, כמקור סכנה והרס וכגולם שקם על יוצרו, אך גם כקורבן של דיכוי וניצול. הדים לכך אפשר למצוא בין השאר בסרט "בלייד ראנר", שבוחן את שאלת אנושיותם של רפליקנטים – אנדרואידים שיוצרו לבצע עבודות נחותות במקום בני האדם. לקראת סוף שנות ה-30 נוצר מודל חלופי של רובוטים, כשסופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב מרד בתפיסה של צ'אפק וממשיכי דרכו וכתב סיפורים על רובוטים שהם מכונות טובות הכפופות לתכנות שהוטבע בהם ומחייב אותם לשרת את בני האדם ולא לפגוע בהם.

כרזה של המחזה שעלה בניו-יורק בשנות ה-30 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
מימין: כריכת המחזה (עיצוב: יוסף צ'אפק) שראה אור ב-1920, משמאל: כרזה של המחזה שעלה בניו-יורק בשנות ה-30 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

צ'אפק חזר לנושא התבונה הלא אנושית בשנת 1936, בספרו הסאטירי "המלחמה בסלמנדרות" שיצא נגד הקולוניאליזם, הפשיזם והגזענות. זה קרה פחות משלוש שנים לפני שארצו צ'כוסלובקיה נפלה קורבן לפשיזם ולשאיפות ההשתלטות של גרמניה הנאצית. הסלמנדרות התבוניות שלו היו במידה רבה משל לנאצים – יצורים פרימיטיביים שלמדו לדבר בשפת בני אנוש, לעבוד ולהשתמש בנשק, התרבו במהירות והחלו לתבוע לעצמם "שטחי מחיה" על חשבון בני האדם.

רובוטים בימינו הם כמובן דבר רחוק מאוד מהאנדרואידים בעלי הנשמה של צ'אפק. כשאנחנו מדברים על רובוט כיום, אנו חושבים על מכונה שתוכנתה לבצע רצף של פקודות למילוי מטלה שבני האדם סולדים ממנה – למשל עבודה בפס ייצור או שאיבת אבק בבית. איש אינו חושש ברצינות שהרומבה הביתית שלו תמרוד ותנסה להתנקש בחייו. אבל יש לזכור שצ'אפק לא ביקש לחזות את העתיד, אלא לבקר את החברה של ימיו ואת המעמדות ויחסי הכוח המפלגים אותה. בכך הוא נשאר רלוונטי גם בימינו.

https://davidson-firefly.weizmann.ac.il/