כתבי עת חמסניים ומפעלים לזיוף נתונים מנצלים את מערכת התמריצים האקדמית ומאיימים על איכות המדע

מדענים מתמודדים ללא הרף עם לחץ בלתי פוסק לפרסם בכתבי עת מדעיים נחשבים, שמפעילים הליך קפדני של שיפוט עמיתים. התמריצים לפרסם נועדו ביסודם למטרה חשובה, בדמותם של גילויים חשובים ומועילים, אך ללחץ הזה יש גם השלכות בעייתיות שפוגמות באיכות המחקר והעיסוק המדעי כולו. בין החשובות שבהן נמצאת ההתפתחות של שתי תעשיות, שמאיימות, כל אחת בדרכה, על מוסד שיפוט העמיתים ועל כן על איכות הפרסומים המדעיים – כתבי עת חמסניים, ומפעלים לייצור נתונים בדויים.

כמעט כל כתבי העת הנחשבים, בכל תחומי המדע, מקיימים תהליך שגור של "שיפוט עמיתים" או "ביקורת עמיתים", כחלק בלתי נפרד ממנגנון הקבלה של מאמר לפרסום, כדי לוודא את מהימנותו של המחקר ואת איכותו. כשמאמר מגיע למערכת כתב העת, העורכת או העורך מעבירים אותו לעיונם של מומחים בתחום, שבוחנים את כתב היד באופן מדוקדק, שופטים את טיבו, מעירים עליו הערות, ומעבירים את המלצותיהם למערכת. בהתאם להמלצות האלה מתקבלת ההחלטה אם לקבל את כתב היד לפרסום, ואם כן – אילו תיקונים יש לדרוש מהכותבים לפני הפרסום. 

רוב המאמרים המדעיים המתקבלים לפרסום בכתבי עת איכותיים מתפרסמים רק אחרי תיקונים רבים שנעשו בהם על פי דרישות העורכים והשופטים. פעמים רבות נדרש תהליך חוזר ונשנה של שיפוט עמיתים כזה.

מדען אוסף נתונים מחקריים במעבדה | צילום אילוסטרציה:  SmartPhotoLab, Shutterstock
פרסום מחקרים היא כמעט הדרך היחידה להתקדם באקדמיה. מדען אוסף נתונים מחקריים במעבדה | צילום אילוסטרציה:  SmartPhotoLab, Shutterstock

משוכה גבוהה בדרך להצלחה

מדענים בכל התחומים מתמודדים עם לחץ כבד לפרסם עוד ועוד מאמרים, במיוחד בכתבי עת נחשבים, שמפעילים מנגנון שיפוט והערכה כמו שתואר למעלה. הלחץ הזה קשה במיוחד, כי פרסומים כאלה הם כמעט הדרך היחידה להשיג משרות, קידום וקביעות באוניברסיטאות, ולא פעם גם בבתי חולים ובמוסדות מחקר אחרים. רקורד פרסומים טוב נדרש גם כדי לקבל תקציבי מחקר מקרנות ממשלתיות ואחרות, הזמנות לכנסים חשובים ועוד.

אף שמדענים נדרשים למלא משימות רבות נוספות, בהם הוראה ומילוי תפקידים מנהלתיים במוסדות האקדמיים, הישגיהם בתחומים האלה שווים הרבה פעמים כקליפת השום כשמגיעה השעה לשקול את מועמדותם למשרה, לקידום או לקבלת פרס נחשב. הדבר העיקרי שנבדק הוא מספר הפרסומים שלהם ואיכותם, וכן דעת עמיתיהם על איכות המחקרים שלהם.

אבל פרסום מדעי, במיוחד בכתבי עת נחשבים, הוא משימה לא פשוטה. על המדענים להציג מחקרים שיש בהם נתונים מעניינים וחדשניים, או פיתוח תיאורטי שלא עלה קודם לכן בדעתם של אחרים. הישגים כאלה אינם עניין של מה בכך, ודאי בסביבה רוויה ותחרותית. הצורך הכמעט קיומי של מדענים לשרוד בסביבה התחרותית והתובענית הזאת, בצד התמריצים החיוביים של השגת קידום, קביעות וכדומה, אכן עשויים לא פעם להוביל להתקדמות ולעבודה מדעית חשובה ופורצת דרך.

אולם הצורך לפרסם כדי להשיג את אותם טובין אקדמיים, בדמות משרות, מענקים וכדומה, יוצר גם תמריצים שליליים לפרסם כמעט בכל מחיר. מוסדות מחקר אף מחזקים לפעמים את התמריץ הזה כשהם מתנים מענקים וקידום במספר הפרסומים של המדענים, במקום באיכותם. נטען למשל שרופאים בחלק ממחוזות סין נדרשים להציג שלושה פרסומים מדעיים שבהם הם הופיעו בתור המחבר הראשון של המאמר, אחרת לא יוכלו לקבל קידום לדרגת רופא ראשי. במדינות אחרות, למשל דרום אפריקה, חוקרים זכאים לתגמול כספי על כל פרסום. בסביבה הארגונית הזאת, אין פלא שהתפתחו שתי תעשיות: האחת שמספקת במות לפרסום ושנייה שמייצרת תוכן למלא אותן.

מדענית נאבקת בנתונים | צילום אילוסטרציה: WAYHOME studio, Shutterstock
הדרישה לפרסום מאמרים יוצרת לחץ לפרסם כמעט בכל מחיר. מדענית נאבקת בנתונים | צילום אילוסטרציה: WAYHOME studio, Shutterstock

כתבי עת חמסניים

את המושג "כתבי עת חמסניים" (במקור Predatory publishing או  Predatory journals) טבע בשנת 2009 הפרופסור למידענות ג'פרי ביל (Beall) מאוניברסיטת קולורדו, כדי לתאר תופעה מתרחבת של כתבי עת שמתחזים לכתבי עת מדעיים לגיטימיים, אך תהליכי העריכה והשיפוט שלהם פגומים. למעשה, הם עוטים כסות של כתבי עת מדעיים, למטרת רווח.

לא תמיד קל לזהות כתב עת כזה, שכן הם מתחבאים מאחורי שמות טיפוסיים שאינם נבדלים מהותית מאלה של כתבי עת מדעיים לגיטימיים, ומסתירים את אופיים ואת מהותם. אך בבחינה מדוקדקת יותר בולטים לעין כמה סימנים מחשידים: הפרסום בהם לא כולל הליך שיפוט ברור, הם  מבטיחים פרסום מהיר וקל, שמות העורכים שלהם בדרך כלל אינם גלויים, הם מפעילים שיטות שיווק אגרסיביות, השקיפות היא מהם והלאה – והם  גובים כסף תמורת הפרסום בהם.

לא תמיד קל לזהות כתב עת חמסני וניטש ויכוח איך להגדיר אותם, מכיוון שהם פועלים במגוון דרכים. לפני כשנתיים התכנסה קבוצה של חוקרים ונציגים של הוצאות לאור מרכזיות מתחום המדע מתריסר מדינות, כדי לנסח הגדרה לכתב עת חמסני, ההגדרה שניסחו אינה מקובלת על כל קהילת המדענים, אבל היא מאפיינת היטב את התופעה:

"כתבי עת ומוציאים לאור חמסניים הם ישויות שנותנים קדימות לאינטרס הפרטי שלהן על חשבון למדנות ומתאפיינות במידע שגוי או מטעה, סטיות מנהלי העריכה והפרסום המיטביים, היעדר שקיפות ו/או שימוש בשיטות שידול תוקפניות וחסרות הבחנה".

כתבי העת הללו מתאפיינים בתהליכי שיפוט בעייתים, ולא פעם לא ברור אם המאמרים עברו שיפוט עמיתים כלשהו, שכן מדיניות הפרסומים שלהם אינה שקופה. דבר בולט נוסף בכתבי העת הלו היא הדרך שבה הם משווקים את עצמם. חוקרים רבים מספרים שתיבות הדוא"ל שלהם מוצפות פניות מכתבי עת כאלה, המבטיחים פרסום מהיר. לשם השוואה, כתבי עת נחשבים ממעטים מאוד לפנות ביוזמתם לחוקרים בבקשה שיפרסמו בהם. כמו כן, לא פעם כתבי עת חמסנים מבטיחים פרסום תמורת תשלום.

מסדר זיהוי מפרך

לא תמיד קל להבחין בין כתב עת חמסני לכתב עת ראוי והגון. אין רשימות רשמיות של כתבי עת חמסניים, וגם ההגדרה שלהם חמקמקה. מעבר לכך שאין עליה הסכמה מלאה, הרבה פעמים נחוצה חקירה מקיפה כדי לזהות אם יש לכתב עת מאפיינים של חמסנות. יש מקרים שבהם כתבי עת לגיטימיים משתמשים בדרכי פעולה דומות לאלה שמשמשות גם את מתחריהם החמסניים. למשל, חלק מכתבי העת הנחשבים גובים תשלום על הפרסום בהם.

שנית, העובדה שמאמר פורסם בכתב עת חמסני לא אומרת בהכרח שרמתו ירודה או שהוא אינו עומד בדרישות האתיקה המדעית. חלק מהמאמרים שנשלחים אליהם יכלו להתפרסם גם בכתבי עת מדעיים לגיטימיים. הבעיה בכתבי העת האלה היא שהם לא מפעילים תהליך שיפוט קפדני שיבטיח ויקדם את איכות הפרסומים המדעיים שמופיעים בהם, או שקשה לדעת אם המאמרים שמתפרסמים בהם עברו שיפוט רציני. לכן אי אפשר לבטוח במה שהתפרסם בהם.

בדרך כלל אוניברסיטאות וחוקרים יודעים להבחין בין כתב עת חמסני לכתב עת לגיטימי, אבל לא תמיד מצליחים, וגם לא לכולם אכפת. יש חוקרים שאולי מתבלבלים, או שהם פחות בררנים מאחרים. בנוסף, הפיתוי לפרסם מהר וללא מכשולים רבים משמש תמריץ חזק, בעיקר לחוקרים ממדינות וממוסדות שפחות מקפידים על רמת מחקר גבוהה, או שנותנים תמריצים חזקים לפרסום.

מכאן נובע שהבעיה המרכזית בכתבי עת חמסניים איננה בהכרח בעיה של רמאות במדע – אם כי אין ספק שגם התופעה הזאת קיימת – אלא של מדע לא טוב ונטול מנגנוני בדיקה וסינון שנועדו להבטיח את איכותו. מוסד שיפוט העמיתים המדעי נועד לשפר את איכות הפרסומים המדעיים, ולאפשר לנו לזהות פרסומים איכותיים, אך כתבי עת חמסניים מקשים עלינו לעשות את ההבחנה החיונית הזאת, שכן תהליך השיפוט שלהם סמוי מהעין, ופעמים רבות גם מרושל, אם הוא קיים בכלל. 

חוסר היכולת להבדיל בין מאמרים שעברו שיפוט קפדני לאלה שלא עברו שיפוט כזה מציבה את עולם המדע בפני בעיה רצינית. בהיעדר "רשימה שחורה" של כתבי עת חמסניים שאין לייחס לממצאים המופיעים בהם תוקף מדעי מספק, מחקרים שפורסמו בהם עלולים להיכלל בניתוחי-על (מטא-אנליזה) של נתונים ממקורות מגוונים. כך, המסקנות של ניתוחי-העל הללו עלולות להיות מוטות ולא אמינות.

קיים לפיכך צורך דחוף להתמודד עם הבעיה שיוצרים כתבי עת חמסניים. לשם כך נחוצים מנגנונים שיאפשרו להבחין בין כתבי עת שמקיימים שיפוט עמיתים רציני לבין אלה שלא, או לחלופין שינוי מהותי במבנה התמריצים במדע, ואף פיתוח מנגנונים אחרים שיבטיחו את איכותם של פרסומים מדעיים.

מדפים של כתבי עת מדעיים בספריה | צילום אילוסטרציה:  Sergei25, Shutterstock
לא תמיד פשוט להבדיל בין כתב עת לגיטימי לכתב עת חמסני. מדפים של כתבי עת מדעיים בספריה | צילום אילוסטרציה:  Sergei25, Shutterstock

מפעלים לייצור נתונים בדויים

הדחף להשיג משרות, מענקים ופרסים, שממנו נובע הלחץ לפרסם מאמרים, מביא את המדע ואת הפועלים בו להישגים חסרי תקדים, כמובן לצד הסקרנות המדעית והרצון לחשוף את צפונות הטבע. אבל אותו לחץ גם מדרבן לפעמים מדענים לפעול בדרכים לא ישרות.

רמאות במדע איננה תופעה חדשה. ידועה למשל פרשת הפיזיקאי הגרמני יאן הנדריק שון (Schön), שבסוף שנות ה-90 ובתחילת האלף הנוכחי בדה תצפיות באופן שיטתי. בתום חקירה, 26 מאמרים ששון היה מעורב בכתיבתם נמחקו מכתבי עת חשובים – ביניהם Science ו-Nature.

מקרה מפורסם נוסף הוא של הרופא הבריטי אנדרו וייקפילד (Wakefield), שבשנת 1998 התפרסם בכתב העת הרפואי הנחשב The Lancet מאמר שלו שהצביע על קשר שקיים כביכול בין החיסון המשולש לאוטיזם. בדיעבד התברר שווייקפילד היטה את הנתונים ונהג בצורה לא מקצועית ולא אתית, ועל כן כתב העת ביטל את פרסום המאמר ומווייקפילד נשלל הרישיון לעסוק ברפואה בארצו. אולם הנזק כבר נעשה והמאמר אומץ בחום על ידי חלקים ניכרים מתנועת מתנגדי החיסונים בעולם.

אלו רק שניים מתוך אלפי מקרים של רמאות במדע. בארצות הברית, כשנחשפת הונאה במחקרים שמימן המימשל הפדרלי, מדובר בעבירה פלילית. העונשים עליה נעים בין שלילת האפשרות לקבל מענקי מחקר לתקופה מסוימת ועד מאסר במקרים נדירים. בשנת 2006, לדוגמה, נגזר עונש מאסר של שנה על החוקר אריק פולמן (Poehlman) , אחרי שהתגלה שהוא זייף נתונים במחקר שעסק בהשמנת יתר אצל נשים בגיל המעבר ושיקר על כך בחקירה.

אנדרו וייקפילד בכינוס של מתנגדי חיסונים בפולין | צילום: Bladość, Wikipedia
המאמר בוטל ורשיון הרפואה נשלל ממנו. אנדרו וייקפילד בכינוס של מתנגדי חיסונים בפולין | צילום: Bladość, Wikipedia

בשנים האחרונות התופעה של בדיית נתונים קפצה מדרגה והשתכללה. כעת היא אינה מוגבלת  למדען יחיד הבודה תצפיות, אלא קיימים "מפעלים" לייצור נתונים בדויים לחלוטין המסופקים למדענים על פי דרישה ובתשלום.

על פי בדיקה שערך כתב העת Nature, מינואר 2020 ועד אפריל 2021 משכו כתבי עת מדעיים קרוב ל-370 מאמרים שהופקו בעזרת מפעלים כאלה, ו-700 נוספים נמצאים כעת בבדיקה. החשד כלפי המאמרים הללו התעורר עקב כשלים כגון מִחזור של גרפים, דיווחים שקריים על ריצוף גנטי, או סירוב לספק נתונים נוספים, לצד מאפיינים מחשידים כמו שימוש בכתובות דוא"ל לא מוסדיות וכתיבה באנגלית רצוצה. כל אלו מעלים את החשד שהמאמר נוצר במפעל לייצור מאמרים, אבל נדרשת חקירה מאומצת כדי לברר אם אכן מדובר בבדיה.

לא קל לחשוף בדיה במאמרים. אחרי הכול עורכי כתבי העת עוברים על מאמרים רבים, ובמבט ראשון קשה לפעמים לזהות פגמים. חלק מסוגי הזיוף קשה לזהות גם בשיפוט עמיתים קפדני, משום שהמדענים שהתבקשו לשפוט את המאמר אינם מיומנים בהכרח בזיהוי נתונים בדויים, ומאחר שהשופטים תלויים במידע שסיפקו החוקרים עצמם על ממצאיהם, בטיוטת המאמר או בנפרד.

המפעלים הללו עושים מאמץ מכוון לטשטש את הזיוף, ולא פעם מצליחים בכך. קיימים בעולם כמה מומחים בזיהוי נתונים מדעיים בדויים, אבל בדרך כלל הם אינם חברים במערכות של כתבי העת. עקב העלייה בהיקף הפעילות של המפעלים הללו החלו חלק מכתבי העת להעסיק מומחים כאלה בתשלום.

מאמר מדעי על צג המחשב, ולפניו רישומים ושרבוטים | צילום אילוסטרציה:  WhiteLife, Shutterstock
השופטים תלויים בנתונים ובמידע הנלווה שמספקים החוקרים עצמם. מאמר מדעי על צג המחשב, ולפניו רישומים ושרבוטים | צילום אילוסטרציה:  WhiteLife, Shutterstock

דרוש: טיפול שורש

אם כן, מפעלי המאמרים פועלים להכשיל את תהליך שיפוט העמיתים על ידי ניצול מגבלותיו. הטיפול בבעיה שהם יוצרים הוא מסובך. שיקולים של פרטיות, הפרדה בין המערכות של כתבי עת שונים וזהירות מוצדקת מפגיעה בשמם הטוב של חוקרים חפים מפשע, מקשים על חקירת חשדות לזיוף נתונים. אולם כתבי העת פועלים במרץ לצמצם את היקף התופעה. מעבר לגיוס מומחים לזיהוי זיופים, פועלים כעת לפתח כלים טכנולוגיים שיעזרו בזיהוי תוצרים של מפעלים כאלה, וכן להגביר את הענישה וההרתעה. צעד נוסף מתבקש, אך מורכב הרבה יותר, יהיה לשנות את מערך התמריצים שמדרבן מדענים מסוימים לפנות מלכתחילה לעזרתם של גורמים מפוקפקים.

המדע מתקדם לא רק בזכות סקרנות בריאה של מדענים, אלא גם עקב קיומו של מערך תמריצים מורכב והנהייה של מדענים אחריהם. כיוון שרוב התמריצים ניתנים על בסיס פרסומים מדעיים, הם דוחקים לפעמים מדענים לפרסם בכל מחיר – ויש מי שמנצלים את זה לעשיית רווחים.

בנסיבות האלה, כתבי עת חמסניים ומפעלים לייצור נתונים משגשגים. לשתי התופעות הללו השלכות הרסניות על עולם המדע ועל מוסד שיפוט העמיתים, שממלא תפקיד כל כך מרכזי בהגנה על איכות המדע העכשווי. נחוצה לפיכך פעילות חובקת עולם לצמצום התופעות הללו. ממשלות, מוסדות אקדמיים, הוצאות לאור ומערכות כתבי עת כבר פועלים במרץ למען המטרה הזאת, אך קשה עדיין להעריך באיזו מידה המאמצים האלה צפויים לשאת פרי.

 

ד"ר ארנון קרן הוא מרצה בכיר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה ומתמחה באפיסטמולוגיה חברתית ובביואתיקה. מחקרו העכשווי עוסק בעיקר בתפקיד של אמון, סמכות אפיסטמית, וספקנות ביחס לעדויות במדע, ובמקום שלהם בהפצת ידע באופן כללי.
ד"ר אוֹרי לב הוא מרצה בכיר במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר, שמתמחה בביואתיקה ובפילוסופיה פוליטית. מחקריו עוסקים בשאלת מעמדם המוסרי של שיפורים רפואיים, בדילמת השימוש הכפול במדע ובאוטונומיה והשלכותיה על מחקרים קליניים.