האם האנושות מתקדמת ממהפכה למהפכה, או שמא היא שוקעת מדור לדור? האופן שבו אנחנו רואים את ההיסטוריה משתנה מדור לדור, ומשנה את תפיסת העבר, ההווה והעתיד

את תולדות האדם נהוג לראות כרצף של התפתחות המשתרע מתקופת האבן ועד ימינו. יש שרואים בו סיפור של טיפוס מתמשך במדרגות המיומנות והמורכבות, דרך החקלאות, הכתב, העיור, התיעוש והמדע. אחרים מביטים בנוסטלגיה אל מאות אלפי שנים של קיום אנושי פשוט, שהפך מסובך מאוד בעשרת אלפי השנים האחרונות.

במשך רוב תקופת קיומו של המין שלנו, הומו ספיינס, אורח החיים שלו נותר ללא שינוי משמעותי. כיום אנו קוראים לו על שם דרכי השגת המזון ששימשו אז את בני האדם – אורח חיים של "לקטים-ציידים". רק לפני כעשרת אלפים שנה החלו קבוצות אנושיות לחיות ביישובי קבע, ומשלב זה והלאה התפתחו כמעט כהרף עין – יחסית למשך קיומנו כמין – כל המהפכות הבאות שעיצבו את פני האנושות. בתוך כמה אלפי שנים התפתחה החקלאות; הערים הראשונות והכתב נולדו לפני כחמשת אלפים שנה; ובל נשכח את שתי המהפכות האחרונות עד כה: המהפכה המדעית שהחלה רק לפני קצת פחות מ-500 שנה, והמהפכה התעשייתית של המאה ה-19.

איור של מפעלים במהפכה התעשייתית | קרדיט: Dusan Pavlic, Shutterstock
המהפכות שעיצבו את פני האנושות התרחשו בתקופה קצרה. המהפכה התעשייתית | קרדיט: Dusan Pavlic, Shutterstock

מבעד למראת הזמן

לצד השינויים באורח החיים של בני האדם, ההיסטוריה מלמדת אותנו גם על הדרכים שבהן האנושות הביטה בעבר של עצמה. הן משתקפות בין השאר דרך התפתחות המחשבה הארכיאולוגית והאנתרופולוגית, שכן הארכיאולוגיה במהותה היא תחום מחקר שמבקש לצייר תמונה של קיום אנושי קדום, כפי שהיה בזמן ובמרחב מסוימים, על סמך עקבות פעולותיו של האדם ששרדו את שיני הזמן.

בעולם העתיק, עד לפני כאלפיים שנה לא הייתה לבני האדם הבנה של רצף הזמן ושל משמעות השרידים הקדומים שבהם נתקלו. ההתייחסות לעבר הייתה דתית ומיתית באופיה, ואם כבר אספו עתיקות זה נעשה לשם הקוריוז או משום שייחסו לפריטים כוח מאגי. ביוון העתיקה וברומא התפתח עם הזמן העיסוק בהיסטוריה של העמים, אם כי לא השתמשו עדיין במסגרות זמן או בתיאור של חברות אנושיות כפי שהיסטוריונים עושים כיום. עתיקות זוהו כשרידים מהעבר, אך ללא קשר שיטתי לתרבויות קדומות.

הגישה הזאת לא השתנתה הרבה עד ימי הביניים. התפיסה העקרונית, במיוחד בעולם הנוצרי, הייתה שהעולם הוא צעיר ובני האדם החיים בו מידרדרים מדור לדור מאז הגירוש מגן העדן. הנתיב שבו פוסעת האנושות נתפס אם כן כדרך מתפתלת היורדת ממקורו של האדם בגן העדן אל חיי חטא ההולכים וגוברים בחלוף הדורות.

ניצני השינוי בהבנה של בני האדם את תהליכי התפתחותם הורגשו בתקופת הרנסנס במעבר מימי הביניים לעת החדשה, ראשית באיטליה ובהמשך בכל רחבי אירופה. בשנים האלה החל איסוף רחב היקף של עתיקות לקישוט, בעיקר מתרבויות יוון ורומא העתיקות שנחשבו אות ומופת לתפארת העבר. המנהג הזה העשיר לא רק אוספים פרטיים אלא גם הוביל להתפתחות ההבנה של רצפי התקופות ושל ערך הידע שאפשר להפיק מחפצים עתיקים.

במאות ה-17 וה-18 חלו התפתחויות מרחיקות לכת בחקר הגיאולוגיה והביולוגיה, שהובילו להבנה שמוצא האדם שונה מהתיאור במיתוס התנ"כי הדתי, ושמשך תקופת קיומם של האדם ושל העולם כולו ארוך לאין שיעור ממה שהאמינו עד אז. בשלב הזה גם החלה להתפתח עבודת שדה שיטתית שנועדה ללמוד על בני אדם שחיו בתקופות קדומות, ואיתה צמחה הבנה ראשונית של היחס בין ממצאים ארכיאולוגיים לתרבויות קדומות. במאה ה-19 כבר הונחו היסודות האיתנים למחקר הארכיאולוגי. דרכו יכולנו לראות לא רק את אבני הדרך בהתפתחות החברה האנושית, אלא גם את השינויים שחלו באופן שבו החברה עצמה הביטה בהתפתחותה בעבר.

חפירות ארכיאולוגיות חושפות עתיקות | קרדיט: matrioshka, Shutterstock
עבודת שדה שיטתית כדי ללמוד על בני אדם שחיו בתקופות קדומות. חפירות ארכיאולוגיות חושפות עתיקות | קרדיט: matrioshka, Shutterstock

קבוצות קטנות של נוודים

במשך רוב רובן של מאתיים אלף השנים האחרונות, אנחנו – הומו ספיינס – חיינו בקבוצות של לקטים-ציידים. אורח החיים הזה מתאפיין בהסתמכות על מקורות מזון מהסביבה, שאפשר ללקט, לצוד, לקטוף, לדוג וכו'. הקבוצות שפעלו ביחד היו קטנות, בהתאם לכושר הנשיאה של השטח, ומנו 30-15 אנשים, רובם בני אותה משפחה. מעל רמת הלהקה הזאת, הקבוצות ניהלו קשרים שוטפים עם קבוצות שכנות.

כל קבוצה נהגה לנדוד בתוך תחומי הטריטוריה שלה. אתרי המגורים הזמניים שימשו את חבריה למשך כמה שבועות, או כמה חודשים לכל היותר, והמעבר ביניהם הוכתב על ידי האיזון בין צרכי הקבוצה לבין הדרכים הנחוצות להשגתם: נדודים בעקבות מקורות מים, בעקבות עונות ציד, התרחקות למרחק של גבעה אחת מהאשפה הביתית שהצטברה, תגובה לשינויי העונות וכדומה.

אחד המאפיינים של חברות הלקטים-ציידים בולט במיוחד בהשוואה לאורח החיים המודרני: בחברות כאלה לא נהגו לצבור מזון, היה מעט מאוד רכוש, ולא היה ריבוד חברתי. כלומר, לא היו מעמדות קבועים, אלא התפקידים חולקו בהתאם לכישורים וליכולות ולפי המשימה שעל הפרק.

אין בכך כדי לומר שבמשך כל הזמן הזה התקיים אורח חיים אחיד ולא משתנה: במרוצת הזמן חלו שינויים באופן שבו בני האדם ייצרו כלים, צדו, עיבדו מזון למאכל, בנו מעונות וייצרו אמנות. השינוי המשמעותי והמהותי באמת באורח החיים הזה בא עם המעבר ליישובי קבע, שרוב חברי הקבוצה נשארו בהם במשך כל ימות השנה.

השינוי הזה קרה במועדים שונים ברחבי העולם. במזרח התיכון הוא החל בתקופה הנטופית, לפני 11.7-15 אלף שנה. בהמשך, בתקופה הניאוליתית (עד האלף החמישי לפני הספירה במזרח התיכון), החלו בני האדם לביית צמחים ובעלי חיים ולעסוק בחקלאות. השלב הזה, שמכונה המהפכה החקלאית, חולל שינוי חסר תקדים באופן השגת המזון – לראשונה, כלכלת הקיום עברה להתבסס על מזון שבני אדם ייצרו בעצמם. במרוצת הזמן עברו רוב רובן של הקהילות האנושיות לייצור חקלאי, ולקטים-ציידים נותרו רק באזורי שוליים רחוקים.

ישוב חקלאי קדום | קרדיט: Dk Images / Science Photo Library
המהפכה החקלאית חוללה שינוי חסר תקדים באופן השגת מזון. ישוב חקלאי קדום | קרדיט: Dk Images / Science Photo Library

הפרא הרגיל והפרא האציל

במאה השנים האחרונות התגבשו שתי השקפות עיקריות על חייהם של הלקטים-ציידים, ושתיהן מבוססות על השוואה לאורח החיים של החברה החקלאית שבאה בעקבותיהם או החברה המודרנית של ימינו. לקטים-ציידים, שאין להם השפעה על מקורות המזון שלהם, נתפסו כמי שתלויים לגמרי בחסדי שמיים ובאיתני הטבע, לעומת החקלאים שמייצרים לעצמם את המזון שלהם. אורח החיים של לקטים-ציידים כלל מגורים ארעיים, מעט מאוד רכוש, חיים בחבורות קטנות בעלות מבנה חברתי פשוט, ומרווחי ההולדה של נשים אצלם הגיעו בממוצע לפעם בארבע שנים. החקלאים, לעומתם, חיו בכפרי קבע, בבתים עם רכוש נצבר. הם היו חלק ממבנה חברתי מרובד ומורכב ואורח החיים שלהם אִפשר לנשים ללדת כל שנתיים בלבד בממוצע.

מנקודת המבט הזאת, חייהם של הלקטים-ציידים תוארו כחיים אכזריים, קשים וקצרים. בסיסה של "גישת הפרא" טמון בדעה המקובלת שרווחה במאה ה-19 ובשליש הראשון של המאה ה-20, שלפיה ה"פראים" הללו הם נחותים לעומת האוכלוסייה האנושית הלבנה שחיה חיים מודרניים.

הצטברות של מידע אנתרופולוגי, שנתמך בגילויים ממחקרים שנעשו באתרי חפירות של חברות לקטים-ציידים פרהיסטוריות, הובילה לציור תמונה שונה מאוד מזאת של הפרא הפרמיטיבי. התברר שלקטים-ציידים הקדישו מעט מאוד שעות ביממה לעבודה, ודי היה בהן כדי לספק את כל צרכיהם התזונתיים. כך נותר להם זמן רב לפעילות חברתית והם נהנו מקשרים בין-אישיים חזקים, עם מעט מאוד סכסוכים אלימים. ככלל הם נהנו מבריאות טובה ופעילותם הייתה מתונה.

חייהם של חקלאים לא היו טובים יותר. הם נדרשו לעבוד שעות רבות בכל יום, ובניגוד למה ששיערו בעבר הם אפילו לא נהנו מביטחון תזונתי שעלה על זה של לקטים-ציידים. לא רק שגם הם היו תלויים מאוד במזג האוויר, אלא שפרנסתם הושפעה גם מגורמים הפכפכים נוספים, כמו מצב הכלכלה. שעות העבודה הרבות, בפעילות שאינה אידיאלית לגוף האנושי, גרמו פציעות וחבלות, ואילו החיים ביישובי קבע לצד חיות משק נושאות נגיפים וחיידקים הגדילו מאוד את תפוצת המחלות ואף הובילו לעיתים למגפות. אלימות, אישית וקבוצתית, נכחה מאוד בחייהם. אולי דווקא הם היו אלה שחיו חיים אכזריים וקשים?

וכך, באמצע המאה ה-20, במקביל להתפתחות התפיסה האקולוגית, התפתחה ההשקפה על לקטים-ציידים כמי שחיים בהרמוניה עם סביבתם ועם עצמם, בניגוד לאדם המודרני. שורשי ההשקפה הזאת טמונים כבר בתנועה הרומנטית של המאה ה-18, ובנאורות. הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו ואחרים התייחסו אל הלקט-צייד כאל מי שלא הושחת בידי הציוויליזציה המערבית. לפיכך, לאותו "פרא אציל" יוחסו תכונות של תמימות, חוכמה טבעית, נדיבות וכנות. הוא לא משקר, הוא נרתע ממותרות, פועל בחוסר אנוכיות וחי בהרמוניה עם הטבע.

ישוב של ציידים-לקטים בנהר טננה באלסקה, לפני כ-14 אלף שנה | איור: John Sibbick / Science Photo Library
הקדישו מעט מאוד משעות היממה לעבודה. ישוב של ציידים-לקטים בנהר טננה באלסקה, לפני כ-14 אלף שנה | איור: John Sibbick / Science Photo Library

השעיית השיפוטיות

שתי התפיסות הללו על החברות האנושיות הטרום-חקלאיות ממשיכות גם כעת לעצב את המחשבה שלנו על המין האנושי. את הדיהן רואים בתפיסות אידיאיות על עבר אוטופי שבו בני האדם לא זיהמו את סביבתם, בגישות לודיטיות שדוחות את הטכנולוגיה והמדע, וגם להפך – בנהייה אחרי הקידמה.

ייתכן שזה כך מכיוון שאנחנו נוטים לייחס ממד שיפוטי למושג "התפתחות" ולקשר אותו לשיפור או להיפוכו. למעשה, ההגדרה הבסיסית של התפתחות היא שזהו "תהליך של שינוי שמתרחש לאורך זמן" – לא יותר ולא פחות. אין להתפתחות המין האנושי כיוון מוגדר מראש ואין ערובות שרמת המורכבות העולה תלווה בהכרח בשיפור מבחינת הפרט, הקהילה והסביבה.

חישבו על בריאות הפרט. מנקודת מבט אחת נראה שלקטים-ציידים עסקו בפעילות יומיומית שהתאימה היטב לגוף האנושי כפי שעיצבה אותו האבולוציה. לעומת זאת, חקלאים ופועלי ייצור עוסקים בפעילות מאומצת ומונוטונית במשך שעות ארוכות ואילו עובדי מקצועות הצווארון הלבן מנהלים אורח חיים ישבני – שני סוגי פעולות שפוגעות בבריאות.

החיים בקבוצות נוודים קטנות גם סיפקו פחות הזדמנויות לחלות לעומת חיי קבע שחושפים את בני האדם לשפכים ולהצטברויות של פסולת ביתית וציבורית. החיים בקבוצות הולכות וגדלות סיפקו לכל אדם יותר הזדמנויות לבוא במגע עם אנשים חולים ולהידבק מהם, והחקלאות הוסיפה לקלחת חיים במחיצת יונקים מבויתים, שמהם יכולות לעבור מחלות לבני האדם.

התזונה של לקטים-ציידים אף הייתה מגוונת מאוד, עונתית ודרשה עיבוד מועט בלבד, כמעט ללא פגיעה בערכם התזונתי של חומרי הגלם. המעבר לחקלאות צמצם מאוד את מגוון המקורות למזון ויצר תזונה מונוטונית. במאות השנים האחרונות, עם התרחבות המסחר הבינלאומי והתפוקה החקלאית, עלה מאוד מבחר המצרכים הזמינים לנו וקל יותר להשיג אותם. בשנים האחרונות גם הולך וגובר חלקם של המזונות המעובדים מאוד בתזונה המערבית. במקביל עולה השכיחות של השמנת יתר, הקשורה להתפרצות מחלות כגון סוכרת.

מערבולת מידע | קרדיט: Mike Agliolo / Science Photo Library
התקשורת הגלובלית של ימינו מאפשרת יצירת קשרים רבים וגישה קלה למידע. מערבולת מידע | קרדיט: Mike Agliolo / Science Photo Library

ולבסוף, החיים בקהילה קטנה ולא מעמדית, המבוססת על קשרים הדוקים בין כל חבריה, פינו את מקומם לקבוצות גדלות והולכות ולמערכות חברתיות מרובדות. איתן גבר גם העומס התפיסתי שנדרש מהומו ספיינס לניהול מערכות הקשרים המסועפות שלו. כולנו מתמודדים כבר אלפי שנים עם הצפה של גירויי-על שלקטים-ציידים לא חוו מעולם – החל במראה של תפוח אדום ומתוק, וכלה בניהול מידע על אלפי אנשים וחיים במסגרות חברתיות קשיחות.

תיאור קשה? אולי, אבל זה רק חלק מהתמונה. כי ההתפתחויות הובילו לא רק לפגיעה בבריאותו הפיזית והנפשית של האדם אלא גם לשיפורים משמעותיים בהם, בייחוד במאתיים השנים האחרונות. הרפואה המודרנית הביאה למשל לצמצום דרסטי בתמותת אימהות במהלך ההיריון והלידה ואף הפחיתו את תמותת התינוקות והפעוטות לשיעור אפסי.

הומו ספיינס המודרני אומנם חי בלחץ פיזי ונפשי כמעט בלתי פוסק, אך גם נהנה מהיתרונות העצומים של האנטיביוטיקה, הדיאליזה, האינקובטורים, קוצבי הלב, החיסונים, מכונות ההנשמה, טיפולי הפוריות, הכימותרפיה והאינסולין. לתינוקת שנולדה לפני 50 אלף שנים היה סיכוי הרבה יותר נמוך להגיע לבגרות מאשר תינוקת שנולדה אתמול. אם הגיעה לגיל הפריון היה לה גם סיכון גבוה משמעותית למות בלידה, ופחות סיכוי ליהנות מבריאות טובה עד גיל שיבה וזיקנה.

עוד הבדל משמעותי מאוד הוא התקשורת ותפוצת המידע. גם כאן השיפוט עלול להיות בעייתי. עובדתית, לאדם בחברה קטנה ולא אוריינית, שפרוסה על פני אזור גדול וקשריה עם חברות אחרות , היו מצומצמים מאוד, היו הרבה פחות קשרים ממה שמאפשרת התקשורת הגלובלית של ימינו. לי יש ברגע זה גישה קלה ליצירות של יוהן סבסטיאן באך, וינסנט ון-גוך, קייטי פרי, טרי אוקומוטו, סופיה קופולה, עבדולראזק גורנה ואורסולה לה-גווין – עושר שלא היה זמין עד לתקופה המודרנית. אך היבט אחר של התקשורת העולמית הוא העובדה שאני יכולה להשוות את כל מה שאכתוב, אצייר, אנגן, אכייר וארקוד אל יצירותיהם של המוכשרים ביותר מבין מיליארדים, ולכן יש חשש שרמת שביעות הרצון העצמית שלי מהישגי הממוצעים תהיה נמוכה. אז זו לא התקדמות ולא נסיגה – זו התפתחות.

ציור קיר של מודל שגוי של התפתחות המין האנושי | קרדיט: robypangy, Shutterstock
יש הרואים את מהלך ההתפתחות האנושית כסיפור של טיפוס מתמשך במדרגות המיומנות והמורכבות. ציור קיר של מודל שגוי של התפתחות המין האנושי | קרדיט: robypangy, Shutterstock

שינוי, פשוט שינוי

מאז שיש בידינו תיעוד של בני האדם שמביטים בעצמם ובדרך שעשתה האנושות עד אליהם, ההתבוננות שלנו במהלך ההתפתחות האנושית הייתה כרוכה תמיד במידה מסוימת של שיפוטיות. יש שמתייחסים למהלך ההתפתחות האנושית כאל טיפוס מתמשך במדרגות לעבר הפסגה. אחרים רואים באותו תהליך הידרדרות מחיים פשוטים שהלמו את מהותנו הביולוגית, לעולם מסובך ולא טבעי.

באופן כמה שפחות שיפוטי, אפשר לומר שההתפתחות המשמעותית ביותר של האנושות הייתה המעבר מהסתמכות על משאבי הסביבה לפיתוח פעיל של משאבי קיום. עד לשלב הזה, גודלה של קהילה אנושית הוגבל על ידי כושר הנשיאה של השטח שבו היא חיה. החקלאות הגדילה את כמות המזון הזמין וכך אפשרה לכלכל אוכלוסייה גדולה יותר. מאחורי ההתפתחות הזאת לא הייתה כל כוונת-על, והיא לא נועדה להוביל את האנושות לעידן חדש או להרחיק אותה מקיומה הטבעי. היא גם לא הייתה מחויבת המציאות – כפי שממחישים כל אותם קבוצות, שבטים ועמים ששימרו את אורח החיים של לקטים-ציידים ממש עד שהמגע עם העולם המודרני הפגיש אותם עם רעיון החקלאות.

ההתפתחות של המין האנושי מלקטים-ציידים ועד חברת ההמונים הגלובלית היא שינוי שהתרחש לאורך זמן, ללא מטרה מוגדרת, כוונה מסודרת או תכנון לטווח ארוך. תוצאותיה שינו לא רק את פניה של האנושות, אלא גם את כדור הארץ עצמו. והעתיד? אין לדעת אם יהיה טוב יותר או רע יותר, אך דבר אחד בטוח – אנו נוסיף להתפתח ולהשתנות.