בבואם להסביר את התופעה הפיזיקלית המופלאה של האור, נזקקו הציירים הקדומים לסמלים פשוטים שיוכלו לתאר אותו

האדם הקדמון, בדיוק כמונו, נזקק לסמלים כדי להסביר לעצמו את עולמו. בהיעדר מכשירי מדידה ושיטות מחקר, הוא תפס את האור בשתי דרכים: בחוש הראייה ובתור רעיון. בימי קדם, מתקופת האבן המוקדמת, דרך תרבויות מסופוטמיה והפרעונים ועד המהפכה הקופרניקאית, הייתה למקורות האור: השמש, הירח והאש, משמעות עצומה. הם אלה שהכתיבו את סדר יומו, אורח חייו ותרבותו של האדם. היום אנו יודעים שהירח אינו מקור של אור בפני עצמו, אבל כך הוא נתפס בימי קדם. אנשי העבר תפסו את גרמי השמיים באופן שונה מאוד מאיתנו.

"יש לי הוכחה לכך שבציור אין אור: אם מכניסים ציור לתוך ארון – רואים שהוא לא מאיר", אמר הצייר פסח סלבוסקי ז"ל במפגש שיח אמנים שנכחתי בו. תוכלו לעשות ניסוי ולקחת ציור או תמונה מודפסת שמצויר בהם אור, להיכנס לארון ולראות אם הם באמת פולטים אור. האור שאנחנו רואים בציור איננו מאיר באמת, אלא סימן של אור. זהו תיאור של אור באמצעים ציוריים.

חזרה להתחלה: לפני קצת פחות מ-40 אלף שנה, בתקופת האבן המאוחרת (התקופה הפלאוליתית העליונה), האדם הקדמון צייר ציורים על קירות מערות ועל סלעים. זו היתה ראשית השפה הכתובה, ראשית הזיכרון הקולקטיבי המוטבע בחומר. אף שהכתב עצמו התפתח רק בסביבות שנת 4000 לפנה"ס, כבר בשלב המוקדם הזה הופיעו סימנים בעלי אופי דומה במערות שונות באירופה. האדם הקדמון ניסה לתאר ולהבין תופעות כמו השמש שמאירה מעליו, ניסיון שביטא את השאיפה לתפוס, להקיף להסביר ולהזכיר לעצמו את התופעה באמצעות שפה מוטבעת שטרם נולדה.

התנאים במערות הקשו לא מעט על הציירים הקדומים. הם עבדו לאור אש מרצדת בתוך חלל חשוך, משטח הציור היה בדרך כלל מעוקל ולפעמים הם נדרשו לעבוד במקומות גבוהים. האמנים שציירו בתוך המערות רשמו את החיה מזיכרונם שעות רבות, או אולי ימים, אחרי שראו אותה. למרות זאת, הציורים במערת שובה (Chauvet) בצרפת, המצוירים בפחם שחור ובגירוד קיר הגבס הלבן והרך של המערה, מדויקים להפליא.

אין עדיין הסבר מניח את הדעת איך אמן קדום הצליח לצייר את בעלי החיים באופן ריאליסטי ורגיש כל כך. ראו את הציור מכמיר הלב של רגע קסום שבו עדר פרים מתקבץ לרחרח בעדינות חיה קטנה ומתוקה בעלת זוג קרניים (קרנף תינוק?) המזדקפת לעומתם בסקרנות דומה.

ציור של פרים, קרנפים, וחיה קטנה מסתורית | Philippe Psaila, Science Photo Library
סקרנות הדדית במערת שובה בסביבות 30 אלף לפנה"ס. ציור של פרים, קרנפים, וחיה קטנה מסתורית | Philippe Psaila, Science Photo Library

הפשטה של אור

יחד עם הצורך לתיאור ריאליסטי, כלומר, חיקוי מדויק של המציאות, כפי שמראים הציורים במערה, התקיים מאז ומתמיד הצורך האנושי לתת לדברים משמעות וסמלים. האמנים הקדמונים שציירו בתקופת האבן במערת אלטמירה בספרד ניסו להגיע לנשמת החיה וללכוד ולתפוס את השלד הרוחני שלה. ובתוך כך ציירו את החיה בקווים פשוטים.

ציור של ביזון במערת אלטימרה | Javier Trueba, MSF, Science Photo Library
לתפוס את המהות. ציור של ביזון במערת אלטימרה | Javier Trueba, MSF, Science Photo Library

גם אמנים מודרניים עסקו בהפשטה, בציור של דבר בקווים פשוטים. ביניהם היה פבלו רואיס אי פיקאסו. בעוד שבשחר ההיסטוריה האדם פיתח את השפה הציורית מצורות פשוטות לעבר ציורים משוכללים (ואחר כך שוב לסמלים פשוטים כמו אותיות ואייקונים) הרי שבמאה ה-20 עשה פיקאסו את השינוי בכיוון ההפוך. הוא החל בציור מפורט ואז לקח את האובייקט והחל מפשט את קוויו. הוא ניקה מהדמות את כל הקווים המיותרים כדי להגיע לתמצית שלה, וכך להפוך אותה לסמל, לסימן.

דוגמה להליך הפשטה כזה אפשר למצוא בליטוגרפיות של שוורים מ-1946, שבהן פירק פיקאסו את דמות השור ברמות שונות של הפשטה ופשטות כדי לחפש את תמציתה. הוא ניסה להגיע למהות של ציור השור, לתמצית של החיה, בדיוק כפי שעשו זאת האמנים הקדמונים במערת אלטמירה. יש הטוענים שאחרי ביקורו במערה הוא אמר, "לא המצאנו כלום", אך סביר יותר להניח שזו אגדה שנולדה על רקע הדמיון בין ציורי הפרים במערת אלטמירה לציוריו של פיקאסו.

פבלו פיקאסו, השור, 1945 | flickr, Vahe Martirosyan
רמות שונות של הפשטה ופשטות, בחיפוש אחר התמצית. פבלו פיקאסו, השור, 1945 | flickr, Vahe Martirosyan

בדומה לפרים, אנחנו יכולים לפרש את הסימנים העגולים שמופיעים בציורי מערות וסלעים כסמלים של השמש המאירה. צורתו של הסמל העגול היא הפשטה של מראה השמש. הסמל של השמש, מסמן את מה שכל כך קשה לצייר – האור עצמו. לכן, נדמה שהאור החל את קיומו בשפה הציורית כסמל של השמש.

השמש בציורי מערה של בני צ'ומש בקליפורניה | flickr, Doc Searls
הסמל של השמש מסמן את מה שכל כך קשה לצייר – האור עצמו. השמש בציורי מערה של בני צ'ומש בקליפורניה | flickr, Doc Searls

סגידה לשמש

לעומת הקשר המעורפל בין הסימנים העגולים בציורי הסלעים והמערות לבין השמש, בעת העתיקה הסימנים המתארים את השמש והאור הופכים ברורים יותר. במזרח התיכון, אזור שהשמש קופחת בו בקיץ ארוך, צמחו מיתולוגיות רבות שבמרכזן אל שמייצג את השמש, כמו שפש או שפשו בכנען (1500 לפנה"ס) או האל שנקרא שמש במסופוטמיה. במצרים העתיקה (2400 לפנה"ס), מופיע אל השמש רע כדמות עם גוף אדם וראש של בז ומעליו עיגול המסמל את השמש. העיגול מעל ראש הציפור הוא מעין כתר על ראשו של שליט, סמל המעיד על כוח שלטונו האלוהי.

בשרפרף המוצג במוזיאון הלובר בפריז רואים את השמש העגולה מעל האל רע, וממנה יוצאות קרניים צבעוניות של אור המגיעות אל גברת טפרט (Lady Taperet). אומנם אי אפשר לייחס זאת לידע מדעי מוקדם של הפרעונים על האופי הפיזיקלי האמיתי של האור, אבל מעניין שהאור מתואר כאן, מתואר גם כחלקיקים צבעוניים עם צבעים נפרדים וגם כחלקיקים נושאי צורה של גל. 

אסטלת הקבורה של טפרט | ויקיפדיה, Ismoon
מעל האל רע רואים שמש עגולה, וממנה יוצאות קרניים צבעוניות של אור. אסטלת הקבורה של טפרט | ויקיפדיה, Ismoon

בציורים ובתבליטים השמש של רע סומנה בדיסקה מלאה שיוצאים ממנה סימנים של אור. ואילו בכתב, רע סומן גם כעין: "העין של רע". יש קשר הדוק בין שלושת הסמלים: השמש שממנה בוקע האור, האור עצמו והעין הקולטת אותו. כל אחד מהם מייצג חלק אחר של תופעת האור. ללא איבר הראייה שלנו, כל ייצוגי העולם בתרבות ובשפה שלנו היו שונים מאוד. לולא היו לנו עיניים, גם הכתבה הזו לא הייתה קיימת בתור כתב שאנו קוראים בעינינו.

תופעה פיזיקלית אחרת הקשורה באור היא ההילה: עיגול של אור שמופיע סביב הירח בלילות שרב או בעננות גבוהה. זוהי תופעת טבע שנגרמת עקב שבירת האור באטמוספרה, אך עבור אנשים בימי קדם ההילה הפכה למושג דתי שנותר בשפה העכשווית. בנצרות, הקדושים צוירו עם הילה עגולה של אור מאחורי ראשם, המייצגת את קדושתם. וכך העיגול שסימל את השמש וניצב במצרים הקדומה מעל ראשו של האל רע, הפך לעיגול ההילה של קדושי הנצרות.

הילת הירח (מימין) והילת קדוש בפסיפס מבזיליקת סן ויטלה בעיר רוונה, איטליה |Babak Tafreshi, Science Photo Library; ויקיפדיה, Hohum
הילה היא תופעת טבע, אך עבור אנשים בימי קדם היא הפכה למושג דתי. הילת הירח (מימין) והילת קדוש בפסיפס מבזיליקת סן ויטלה בעיר רוונה, איטליה |Babak Tafreshi, Science Photo Library; ויקיפדיה, Hohum 

אם כן, בבואם לייצג את התופעה המופלאה של האור, תיארו אותו האמנים הקדומים בתור סימן עגול שמסמל את השמש, והשמש עצמה מסמלת את האל או האלוהות. ברבות השנים האור עבר לייצג באמנות גם דברים אחרים, כגון חוכמה, יופי וטוב. עם הזמן, האור הפך לא פעם בעצמו לנושא עבודת האמנות, כשהיצירה כולה מכוונת כדי לתאר ולדבר על מושג האור עצמו. גם באמצעים ובאופן שבו מתואר האור תחול התפתחות גדולה. על כך בכתבה הבאה.

הכותב הוא אמן וצייר, בוגר תוכנית ההמשך לאמנות, המדרשה, בית ברל.