ים המלח לא לבד. בכל רחבי העולם מתייבשים מקווי מים באזורים מדבריים, בעיקר עקב פעילות האדם. איך אפשר לעצור את המגמה?

באזורים הצחיחים בכל היבשות בעולם מפוזרות ימות מלח – מקווי מים שמכילים ריכוז מלחים גבוה במיוחד, כגון ים המלח בישראל. למקווי המים הללו יש תרומה רבה לאקולוגיה ולכלכלה, ומיוחסות להם גם סגולות בריאותיות. על כן מטריד לגלות שהם הולכים ונעלמים. באופן לא מפתיע, מחקר חדש מטיל את עיקר האשמה עלינו, בני האדם.

ימות המלח מציעות סביבה ייחודית, שהמיחזור והאגירה של חומרי המזון בה נעשים ביעילות רבה יותר לעומת מקורות מים זורמים. הסביבה האקולוגית שנוצרת עשירה לא פעם בדגה ובבעלי חיים הניזונים מהדגים, בעיקר ציפורים נודדות שמצטיידות באנרגיה למסען הארוך, וכן חרקים וחסילוני מים מלוחים. רבים מהאגמים הללו הוגדרו שמורות טבע, ובכלל זה אגמי בוגוריה (Bogoria) ונקורו (Nakuru) בקניה שמושכים אליהם להקות ענקיות של פלמינגו, או אגם אורמיה (Urmia) באירן.

סביב רבים ממקווי המים הללו התפתחו תעשיות נופש, כריית מחצבים ודיג. במקביל, ימות מלח מסוגלות לחסום סופות אבק, וכך מגינות על בריאות התושבים החיים לצידן ומפחיתות את הסכנה ללקות באסתמה, בזיהומי ריאות ובמחלות אחרות של דרכי הנשימה, ואף מונעות נזקים לגידולים חקלאיים. בקליפורניה, לדוגמה, מתמודדים כיום עם השלכות ההתייבשות של אגם אוונס (Owens), שבעקבות היעלמותו הוצאות בריאות בעיר לוס אנג'לס צפויות להגיע עד כדי 3.6 מיליארד דולר ב-25 השנים הקרובות.

קו החוף של האגם ביוטה בצילום לוויין מ-2015 וסביבו (בלבן) קו החוף המשוער אם כל המים הזורמים לאגם היו מגיעים אליו | מקור: מאמר המחקר
קו החוף של האגם ביוטה בצילום לוויין מ-2015 וסביבו (בלבן) קו החוף המשוער אם כל המים הזורמים לאגם היו מגיעים אליו | מקור: מאמר המחקר

במאמר בכתב העת Nature Geoscience מזהירים חוקרים מיוטה וממונטנה בארצות הברית שימות המלח בכל רחבי העולם מתייבשות ונעלמות בקצב מדאיג. הטענה עצמה אינה חדשה, אך עד כה לא היו ראיות אמינות שיסבירו את הגורמים להתייבשות.

החוקרים בחרו להשתמש באגם המלח הגדול ביוטה כמקרה מבחן. כדי לזהות את המקור להתייבשות האגם, הם העריכו את זרימת המים אל האגם וממנו במשך 170 השנים האחרונות, מאז הגיעו לאזור המתיישבים הראשונים בשנת 1847.

מהבחינה הכמותית עולה שלא חל שינוי משמעותי בזרימת המים מההרים בתקופת המדידה. אולם בני האדם הסיטו את הזרימה הטבעית, כך שהמים לא הגיעו לאגם אלא נוצלו לצורכי חקלאות (63 אחוז מאובדן המים באגם) ותעשייה (24 אחוז). 13 האחוזים הנותרים אבדו בתהליכים טבעיים, כגון התאדות. עקב הידלדלות זרימת המים אליו, שטח האגם ונפחו הצטמצמו בחצי לאורך התקופה.

לשמר או לשקם?

כשהוכח שהסטת מים לשימוש האדם היא הגורם העיקרי להתייבשות אגם המלח הגדול ביוטה, אפשר לחשוב גם על פתרונות יעילים שיעצרו את המגמה או אף יהפכו אותה. כצעד ראשון יש להפחית את צריכת מי האגם והמים הזורמים אליו. לאחר מכן, קיימות שתי גישות לשימור ימות מלח: הגנה על הקיים או הצפה מחודשת.

הגישה הראשונה נוסתה בימת אראל (Aral) במרכז אסיה. העיקרון הוא לשמר את מה שנשאר מהאגם לאחר שחלקו התייבש, ולצמצם את הנזק העתידי. מאחר שמים מתאדים מפני השטח של האגם, אובדן המים בהתאדות פוחת ככל שהאגם עמוק יותר ושטחו קטן יותר.

בשנת 2005 נבנתה בימה תעלת ניקוז באורך של 13 קילומטר ובעלות של 106 מיליון דולר, שהסיטה את מי האגם לשטח של כחמישה אחוזים משטחו המקורי. הפעולה ייצבה את האגם, שימרה את תעשיית הדיג, גם אם בהיקף מצומצם, והגנה על מינים בסכנת הכחדה. החיסרון העיקרי בייבוש חלק ניכר מהאגם, לצד העלות הגבוהה, הוא שבעיית סופות החול מהאזור היבש התגברה.

הגישה השנייה מנסה להחזיר את הגלגל לאחור ולשמר את הימות כפי שהיו טרם נזקי ההתייבשות, או לפחות לשפר את מצבן על ידי הזרמת מים ממאגרים סמוכים. דוגמה לתוכנית כזאת היא פרויקט תעלת הימים, שאמור להוביל מים מצפון ים סוף לים המלח. ביוטה נעשה ניסיון, בהיקף קטן, להסיט מים מנהר קולורדו לאגם המלח הגדול, אך הצלחת המהלך הייתה מוגבלת לכל היותר. החיסרון הבולט של מיזמים כאלה הוא העלות הגבוהה של חפירת התעלה, הנזק שעלול להיגרם למקור המים התורם וההשפעות האקולוגיות על האדם שמקבל את התרומה.

נראה שאין פתרון אחיד לכל ימות המלח בעולם. המדע יכול לאבחן את מקור הבעיה, אך בחירת הפתרון תלויה במטרות השימור. אם המטרה היא הפחתת סופות החול, למשל, יידרשו פעולות שונות מאשר במקרה של ניסיון לשמר את המערכת האקולוגית של האגם.