גובה הצמרות לא ממש משנה לג'ירפות, וגם לא התחרות על לב הנקבות. אז למה התפתח מבנה הגוף המשונה שלהן? אולי פשוט כדי להתקרר

מדוע לזברה פסים? איזה יתרון נותן החדק לפיל? על שאלות כאלה מדענים מנסיים לענות באמצעות תיאוריות אבולוציוניות. תורת האבולוציה של דרווין טוענת שתהליך ההתאמה של יצורים חיים לסביבתם אינו פוסק לעולם. המנוע העיקרי המניע את התהליך הוא הברירה הטבעית, שבה תכונות תורשתיות שמעניקות לפרט יתרון הישרדותי בסביבה שבה הוא חי יעברו לדור הבא ויתפשטו באוכלוסייה.

אחד היצורים המרתקים מבחינת ההתפתחות האבולוציונית הוא הג'ירפה, אותו יצור ארוך רגליים וצוואר שמגיע לפעמים עד לגובה של חמישה מטרים. אבל מה גרם לצווארה הארוך של הג'ירפה להתפתח?

בעבר רווחה הסברה שהג'ירפות ארוכות הצוואר נהנו מיתרון הישרדותי על פני אחיותיהן הנמוכות מהן, שכן הן הגיעו בקלות לעלים בצמרות העצים, במקום שאוכלי עשב אחרים לא יכלו להגיע אליו. אולם התיאוריה הזאת בעייתית. ראשית, לא כל הג'ירפות גבוהות באותה מידה, ונקבות או פרטים צעירים אינם מגיעים לצמרות העצים, אך לא נראה שהם סובלים מחיסרון משמעותי. שנית, חוקרים מצאו כי מבחינה אבולוציונית, בזמן שחלף מאז הופעת האב הקדמון והנמוך של הג'ירפה עד ימינו, לא היו מספיק תקופות של מחסור במזון שיעודדו את התפתחות הצוואר הארוך.

תיאוריה אחרת טענה שצוואר ארוך וראש גדול מעניקים לפעמים יתרון לזכרים בקרבות על לב הנקבות, אולם גם הקביעה הזאת הופרכה בשנים האחרונות.

כדאי לזכור שלצוואר הארוך יש גם מחיר לא פשוט. לדוגמה, בשל צווארה הארוך לחץ הדם של הג'ירפה הוא הגבוה ביותר בטבע, אחרת לא יכלה להוביל דם למוח. המצב הזה יוצר בעיות כשהג'ירפה מכופפת את ראשה לשתות, מכיוון שכאשר הראש נמצא מתחת ללב, לחץ הדם עולה בצורה מסוכנת. כדי למנוע מכלי דם להתפוצץ מהלחץ הגבוה יש בצוואר שלה שסתומים שמונעים הובלת דם  בלחץ גבוה למוח בזמן ההתכופפות.

ואולי זה משהו אחר?

השערה נוספת טענה שהיחס הגבוה בין שטח הפנים למשקל הג'ירפות מאפשר להם להתמודד טוב יותר עם החום באזורי הסוואנה שבהם הן חיות. פריסת משקל הגוף שלהן על פני סנטימטרים רבים מאפשרת להן לנדף חום בצורה טובה יותר וכך להתקרר.

מחקר חדש בדק את הטענה הזאת על שישים ג'ירפות בזימבבואה. החוקרים מדדו את שטח הפנים של כל חיה ואת החלקים השונים בגופה, ובכלל זה הראש והצוואר, הגוף מרכזי והרגליים קדמיות, וברגליים אחוריות. כמו כן העריכו את המשקל של חלקי גופה השונים ומכך הסיקו את היחס בין שטח הפנים למשקל.

החוקרים הופתעו לגלות שהיחס בין שטח הפנים למשקל של כל גופה של הג'ירפה היה דומה לזה של חיות "עגלגלות" כמו פרות.  אולם כשבחנו בנפרד את חלקי הגוף השונים שלה מצאו כי היחס הזה גבוה מאוד בצוואר ובראש וברגליים האחוריות.

במסקנותיהם ציינו החוקרים כי מכיוון שגוף הג'ירפה נמצא מתחת לגובה העצים בצל, אין לה צורך ביכולת נידוף חום גבוה באזורים האלה. לעומת זאת, הצוואר והראש חשופים לשמש, ולכן היחס הגבוה בין שטח הפנים למשקל מאפשר נידוף טוב של חום בחלקי הגוף האלה.

יתרון זה עלול להפוך לחיסרון בשל האזור הגדול יחסית החשוף לקרינת השמש ויכול להעלות את חום גופה. אולם מחקר קודם כבר שהראה שהג'ירפות נוטות לכוון את פניהן אל השמש במהלך היום. החוקרים מציעים לפיכך את האפשרות שהתנוחה הזאת, שמסתירה מהשמש את החלק הרחב של הצוואר, מצמצמת את קליטת החום. אם כן, השילוב של המבנה הפיזי, שמאפשר נידוף יעיל של חום, עם התנהגות שמצמצמת את חשיפת גוף הג'ירפה לקרינה החזקה, מסייע לג'ירפה להתקרר בסוואנה החמה.

המחקר ממחיש שלא תמיד ההסבר הפשוט ביותר הוא בהכרח הפירוש הנכון להבנת האבולוציה של בעלי חיים, ולפעמים יש לחפש תשובה מורכבת יותר. קשה גם לדעת אם ההסבר שנותנים החוקרים הוא סוף פסוק בדיון על אורך הצוואר של הג'ירפה. לדוגמה הוא לא מסביר מדוע לא התפתחה אצל הג'ירפות יכולת ישיבה, שתצמצם עוד יותר את החשיפה לשמש? הדיון בנושא יימשך בוודאי עוד שנים רבות.