בני אדם יוצרים חרוזים ומתקשטים בהם מאז שחר ימי האנושות. האם החיבה הזאת לחרוזים היא העדפה תרבותית בלבד, או שיש לה גם בסיס ביולוגי? (ספוילר: יש)

חרוזים שימשו במהלך ההיסטוריה לא רק להכנת תכשיטים, אלא גם כאמצעי סחר, כקמעות, כסמלי סטטוס ועוד. הם מלווים אותנו כבר עשרות אלפי שנים. אבל מדוע, בעצם, בני אדם מכל התרבויות יוצרים חרוזים ומתקשטים בהם? מדוע אנחנו נהנים מהם כל כך?

החרוזים העתיקים ביותר שהתגלו עשויים מצדפים, וייתכן שלא במקרה הם לכדו את עיניהם של אבותינו. צדפים מתאפיינים בצורה ובצבע שמושכים אותנו – הם לרוב עגולים וצבעם לבן, קרם או שחור. גם הברק והנצנוץ שלהם יכולים להסביר את המשיכה אליהם. האם המדע יכול להסביר מה במאפיינים האלו מושך בעיני בני אדם?

אישה מוסלמית עם מחרוזת תפילה | Lili Aini, Shutterstock
בני אדם מכל התרבויות מתקשטים בהם, ומשתמשים בהם כאמצעי בחר, קמעות ועוד. אישה מוסלמית עם מחרוזת תפילה | Lili Aini, Shutterstock

צורה להם

אין ספק שבני אדם אכן נמשכים לצורות עגולות. מחקרים פסיכולוגיים וקוגניטיביים מצביעים על העדפה ברורה לקווים מעוגלים על פני קווים ישרים. ניסויים שעקבו אחר תנועות העיניים של תינוקות הראו כי הם מעדיפים קווים מעוגלים עוד בטרם למדו לדבר; גם מבוגרים מראים העדפה לחפצים עגולים. אנשים נוטים לקשר קווים עגולים עם תכונות חיוביות יותר, כמו רוך, שקט ועדינות; זוויות וקווים ישרים, לעומת זאת, מקושרים עם נוקשות ואכזריות, ועצמים בעלי פינות חדות גורמים להפעלה חזקה יותר של האמיגדלה, אזור במוח האחראי בין השאר על תחושות פחד, חרדה ואגרסיביות. 

יש תיאוריות שונות שמנסות להסביר את התופעה הזאת. אחת מהן גורסת כי מכיוון שחפצים חדים עלולים לפצוע אותנו, האבולוציה "תכנתה" את מוחנו כך שזוויות חדות יעוררו בנו תחושת סכנה. תיאוריה אחרת נשענת על העובדה שפנים אנושיות, וכן ההבעות שהן מעבירות, מורכבות מצורות גיאומטריות פשוטות. מחקרים מראים שאנשים מקשרים בין זוויות חדות להבעות כועסות, ובין קווים מעוגלים להבעות שמחות. לפי התיאוריה הזאת, התחושות שצורות מסוימות מעוררות בנו מאפשרות לנו לזהות במהירות הבעות פנים, וכך להבחין באיומים מהר ככל האפשר - יכולת שיש לה יתרון אבולוציוני ברור. תיאוריה שלישית גורסת שמבנה העין שלנו יוצר שדה ראייה עגול, ולכן נוצרה העדפה מולדת לצורות גיאומטריות תואמות.

צבעים מהלב

במחקר הפסיכולוגי יש תחום קטן שמוקדש לחקר הצבעים וההשפעה שלהם עלינו - על מצב הרוח שלנו ואפילו על התנהגותנו. צבעים משמשים כאמצעי תקשורת, והמשמעות שאנו מייחסים להם היא פעמים רבות תלוית תרבותהצבע הלבן, למשל, נתפס במערב כצבע טהור וחגיגי, בעוד שבמזרח הוא מסמל מוות ועצב. צבעים יכולים לעורר גם תגובות פיזיולוגיות, כמו עלייה בלחץ הדם ובקצב המטבוליזם. ניתן לשער כי לעירור יש בסיס פיזיולוגי, שנוצר במהלך האבולוציה: בטבע ישנם צבעים שמסמנים סכנה, וייתכן שבמהלך האבולוציה פיתחנו נטייה להגיב עליהם תגובה רגשית המכניסה את הגוף למצב של מתח וכוננות. ייתכן שצבעי הצדפים משכו את עיניהם של אבותינו בעקבות המשמעות שהייתה להם בעיניהם, ולכן הם בחרו להתקשט בהם כדי להעביר מסרים של שמחה, סכנה או אבל.

חרוזים עתיקים | Yurij Sushok, Shutterstock
בני אדם נמשכים לצורות עגולות - יש תיאוריות רבות המנסות להסביר למה, אך אין עדיין תשובה ודאית. חרוזים עתיקים | Yurij Sushok, Shutterstock

לא כל הנוצץ מים

דברים נוצצים ומבהיקים קשורים בתודעתנו לעושר: חשבו למשל על מתכות מעובדות ואבני חן מלוטשות, ואפילו על בדי משי המחזירים את האור. הקישור הזה הוא אמנם תרבותי, אך העובדה שגם תינוקות וילדים מגיבים לחפצים מבריקים באופן שונה מאשר לחפצים שאינם מבריקים רומזת על בסיס רחב ועתיק יותר לנטייה הזאת. אחת התיאוריות שמנסות להסביר זאת מקשרת בין המשיכה לדברים נוצצים לבין הצורך הביולוגי שלנו במים. לפי התיאוריה הזאת, חפצים מנצנצים מושכים אותנו משום שהם מזכירים לנו את הברק של מקורות מים. ייתכן שאבותינו, לפני אלפים רבים של שנים, נמשכו לצדפים בגלל הברק שלהם, ומשום כך הפכו אותם לתכשיטים ואף השתמשו בהם כאמצעי חליפין מוערך.

אם כן, ייתכן שאהבתנו לחרוזים אינה נשענת על מאפיינים תרבותיים בלבד, אלא היא בעלת בסיס אבולוציוני – הצורה, הצבע והברק של הצדפים, ששימשו להכנת החרוזים הראשונים, גרמו למשיכה הראשונית של אבותינו אליהם. וייתכן שמשיכה זו היא המקור לערך התרבותי, הכלכלי והדתי שרכשו החרוזים במהלך ההיסטוריה האנושית.