הטווסים הגנדרנים, הפינגווינים שדוגרים על הביצים, הפילות השליטות שמושלות בעדר והסולות הזכרים שרוקדים כל הדרך אל החופה – הטבע הרבה יותר מגוון ממה שנדמה לנו, ושובר מוסכמות אנושיות

פעמים רבות אנו נתקלים בדעות קדומות של אנשים שבטוחים שהם יודעים מה נכון. אין להם ספק איך בנות צריכות להראות, מה כדאי לבנים ללבוש, ובכלל איך ראוי להתנהג. "זה טבעי", יגידו בביטחון. "אי אפשר אחרת". אז ממש עבורם ליקטנו כמה משוברי המוסכמות של עולם החי.

מוסכמה ראשונה: נשים הן המין היפה

שיער ארוך זה של בנות?  אז מה תגידו על האריה, שמתהדר ברעמה מפוארת בעוד הלביאה קטנה יותר ושיער ראשה קצר? ומה לא גברי בלהתגנדר ולהתקשט בתכשיטים נוצצים, כשרואים את הטווס שנושא זנב מרשים וססגוני בעוד שהטווסית קטנה, אפורה ונטולת זנב ארוך, או את האייל שמצויד בקרניים מרשימות לעומת הנקבות חסרות הקרניים.

הבדל חיצוני בולט בין זכרים לנקבות בעולם החי נקרא "דו-צורתיות זוויגית", כלומר צורה שונה לכל אחד מהמינים. בעלי חיים נעזרים בצורה השונה ובמאפיינים החיצוניים הבולטים כדי לזהות ולבחון את בני זוגם העתידיים. במרבית המקרים דווקא הזכרים הם אלה שמקושטים בצבעים עזים יותר, בולטים יותר לעין ומושכים תשומת לב. פעמים רבות הם גם מתחרים מיהו המקושט והמפואר ביותר.

הרעיון שעומד מאחורי התופעה הוא שהופעה מרשימה אולי עשויה למשוך בני זוג פוטנציאליים, אך מושכת גם את תשומת לבם של טורפים. מכיוון שבדרך כלל הנקבה היא זאת שמטפלת בצאצאים, מראה ססגוני מדי עלול לחשוף אותה לטורפים ולסכן את דור ההמשך. לכן הזכר, שאינו מטפל בצאצאים, יכול "להרשות לעצמו" לבלוט לעין, בניגוד לבת זוגו.

לזה מתווסף גם עקרון ההכבדה, שהגדיר הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי. הרעיון שעומד מאחוריו הוא שזנב הטווס אולי יפה ומושך, אך הוא גם גדול ומסורבל ו"מכביד" על הזכר שנושא אותו. כך מועבר המסר שאותו טווס כל כך מוצלח וחזק עד שהוא מסוגל לשאת את ההכבדה ולשרוד.

הוא גדול, ססגוני ומרשים, היא קטנה יותר, אפרורית ופשוטה. הטווס והטווסית | צילום: Shutterstock
הוא גדול, ססגוני ומרשים, היא קטנה יותר, אפרורית ופשוטה. הטווס והטווסית | צילום: Shutterstock

מוסכמה שנייה: אין כמו אמא

"אמא יקרה לי", נהוג לומר. "אין בעולם אהבה כמו אהבת אם". האומנם?

לא אם תשאלו פינגווינים. האתגר של גידול הצאצאים קשה שבעתיים באנטרקטיקה הקפואה. לאחר הטלת הביצה, גופה של הפינגווינית הקיסרית חלש, ועליה לצאת אל האוקיינוס כדי לאכול ולהתחזק. המסע הזה אורך למעלה מחודשיים ומסוכן מדי לקחת אליו את הביצה היקרה. בשל כך הזכר לוקח פיקוד על הדגירה – הוא מחזיק בביצה בכיס מיוחד בחלק התחתון של גופו ומבודד אותה מהסביבה הקפואה שבחוץ. במשך החודשיים שבהם הנקבה נעדרת הוא לא אוכל. אסור לו להרפות מהביצה אפילו לרגע, אחרת היא תקפא תוך דקות ספורות והגוזל ימות.

גם אצל מינים רבים של צפרדעים וקרפדות הזכר מגן על הביצים בתוך גופו, עד שיבקעו מהן הראשנים. במקרים אחרים הזכר משגיח לא רק על הביצים אלא גם על הראשנים, עד שהם עוברים את הגלגול כולו והופכים לצפרדעים. אצל צפרדעי דרווין, למשל, הטיפול בצאצאים מסור עד כדי כך שהראשנים מתפתחים בשקי הקול שבתוך פיו של האב. אחרי השלמת הגלגול צפרדעים קטנטנות ושלמות קופצות מפיו החוצה להמשך חייהן הבוגרים.

משפחת האבובוניים היא קבוצה של דגים שכוללת יותר מ-300 מינים שונים, שהמוכרים ביניהם הם סוסוני הים. לאבובוניים הזכרים יש כיס דגירה מיוחד שהעוברים מתפתחים בו בתוך ביצים, בדומה להיריון. הזכר דואג לביצים, מספק להן מזון דרך רקמות הכיס ומגן עליהם מפני טורפים.

אצל דגי השושנון, המוכרים מהסרט "להציל את נמו", מתרחשת תופעה מופלאה עוד יותר. להקת הדגים מורכבת מזכרים שבראשם הנקבה הדומיננטית, מנהיגת הקבוצה. כשהנקבה השלטת מתה, הזכר החזק ביותר בקבוצה הופך לנקבה ומנהיג את הקבוצה. כך שאפשר לומר שאבא של נמו הפך בעצם להיות אמא של נמו.

מבולבלים? זה לא סוף הסיפור. למעשה כל דגי השושנון נולדים זכרים ורק החזק ביותר יהפוך להיות נקבה כשמנהיגת הלהקה תמות. מצב הפוך רואים אצל דגי התוכינון, שנולדים כולן נקבות אבל חלקן הופכות לזכרים במהלך חייהן.

הנקבות יצאו לאכול, יחזרו בעוד חודשיים. בינתיים הזכרים צמים ודוגרים על הביצים | צילום: Science Photo Library
הנקבות יצאו לאכול, יחזרו בעוד חודשיים. בינתיים הזכרים צמים ודוגרים על הביצים | צילום: Science Photo Library

מוסכמה שלישית: בנים לא יודעים לרקוד

בלרינות ורקדניות פלמנקו – כולם יודעים שריקוד זה לבנות, כי הרי בנים לא יודעים לרקוד. אך בטבע הרקדנים המפורסמים הם דווקא הזכרים.

לריקוד של הזכר יש כמה תפקידים חשובים. הוא יכול למשל לחשוף את צבעיו הבוהקים, כמו שעושים הטווס או הזכר של ציפור גן העדן, וכך למשוך את תשומת ליבה של הנקבה. הריקוד יכול גם להבליט את עקרון ההכבדה, כלומר להצהיר "אני לא רק בולט לעין אלא גם מסכן את עצמי בריקוד שמושך את תשומת לב הטורפים".

מפגני ריקוד כאלה אפשר לראות למשל אצל הסולה כחולת רגליים, ציפור ימית שמכונה גם "בובי" ומקננת באזורים הטרופיים של האוקיינוס השקט. בתהליך החיזור הזכר מפגין לראווה את רגליו הכחולות, פורש את כנפיו, רוקע ברגליו ומשמיע קריאות צווחניות. מופעים דומים אפשר לראות אצל ציפורים רבות, וגם אצל דגים ואפילו עכבישים – למשל עכביש הטווס הססגוני.

ישחקו הנערים לפנינו. זכר של סולה כחולת רגל מבצע את מחול החיזור לעיני הנקבה | צילום: Science Photo Library
ישחקו הנערים לפנינו. זכר של סולה כחולת רגל מבצע את מחול החיזור לעיני הנקבה | צילום: Science Photo Library

מוסכמה רביעית: הזכר הוא המין החזק

בנים חזקים יותר, ואילו הבנות קטנות וחלשות. יש בעלי חיים שעבורם הטענה הזאת נכונה. אך אחרים טיפחו דווקא מבנה חברתי מטריאכלי, כלומר קבוצה שמנוהלת בידי נקבה אחת או חבורת נקבות, כפי שראינו אצל דגי השושנון.

דוגמה בולטת לכך הן דבורי דבש, שאצלן המלכה ושאר הדבורים שמנהלות את הכוורת הן נקבות והזכרים מסתפקים בתפקיד שולי בלבד. עדרי פילים, לעומת זאת, מורכבים מפילות וגוריהן – העדר מונהג בידי הנקבה החזקה ביותר וכשזכרים מגיעים לגיל בגרות הם עוזבים את הקבוצה, וחיים כבודדים או יוצרים עדר רווקים.

זכרים בוגרים - החוצה. העדר שייך לנקבות. עדר של פילות אפריקאיות וגורים | צילום: Science Photo Library
זכרים בוגרים - החוצה. העדר שייך לנקבות. עדר של פילות אפריקאיות וגורים | צילום: Science Photo Library

הצבועים הנקודים חיים בקבוצות של עשרות פרטים וגם אצלם המבנה הוא מטריאכלי. הנקבות גדולות מהזכרים ובדומה לפילים גם כאן הנקבות יישארו בלהקה לכל חייהן ואילו הזכרים יצטרכו לעזוב כשיגיעו לבגרות. בלהקת אריות יש אומנם זכר שליט, אך מי שיוצא לצוד מזון עבור הלהקה הן הלביאות, שהן ציידות מיומנות.

אפשר לומר הרבה דברים על הטבע, אבל חשוב לזכור שאין בו כלל אחד מחייב. מינים שונים מקיימים מבנים חברתיים שונים ותכונותיהם משתנות בהתאם לאורחות חייהם ולסביבה שבה הם חיים. ולגבי מה שטבעי ונכון וכדאי וראוי, חשוב לזכור שגם בני האדם הם חברה מגוונת ועשירה, שאי אפשר לקבוע בה כלל אחד שמשותף לכולם.