כבר כמה שנים שהעיתונות הכללית הפסיקה להזכיר את החור הזה. האם הוא נעלם?

אוזון (O3) הוא מולקולה המורכבת משלושה אטומי חמצן, ונוצרת בתנאים טבעיים ומלאכותיים בכדור הארץ. האוזון נוצר בצורה טבעית בשכבה עליונה של האטמוספרה המכונה סטרטוספרה, בגובה של כ-30 קילומטרים מעל פני כדור הארץ. בשכבה הזו מולקולות של חמצן אטמוספרי (O2), כמו זה שאנו נושמים, סופגות קרינה על-סגולה (UV) חזקה מהשמש. הקרינה הזו יכולה לשבור את הקשרים בין שני אטומי החמצן במולקולה ולשחרר אטומי חמצן חופשיים. אלה אטומים מאוד לא יציבים שנקשרים כמעט מיד למה שנמצא בסביבתם. כשהם פוגשים עוד מולקולת חמצן אטמוספרי הם נקשרים אליה ויוצרים אוזון.

גז האוזון מסוגל לספוג קרינה על-סגולה (UV), בעיקר מסוג UV-C ו-UV-B – שני סוגי הקרינה המזיקים ביותר. לכן נוכחותו בשכבות הגבוהות של האטמוספרה מפחיתה במידה ניכרת את כמות הקרינה העל-סגולה שמגיעה לפני כדור הארץ. בהיעדר הסינון הזה, החיים על כדור הארץ היו נראים כנראה אחרת לגמרי, משום שהקרינה הזו גורמת לשינויים מהירים ב-DNA שפוגעים בצורה קשה ביצורים חיים.

יצירת האוזון באטמוספרה מלווה כל הזמן גם בהרס שלו, בעיקר על ידי אטומי ברום או כלור שנמצאים שם באופן טבעי בכמויות קטנות. במהלך שנות קיומו של כדור הארץ נוצר שיווי משקל עדין שהביא לכך שכמויות האוזון נשארות פחות או יותר קבועות, ומאפשרות קיום חיים על פני השטח.

במאה השנים האחרונות פיתח האדם המצאות רבות שנועדו להקל על חיינו, ועשו את זה היטב. תוצרי הלוואי של ההתפתחויות האלה הן אינספור מולקולות שמשפיעות על כדור הארץ בדרכים רבות, שלא כולן ידועות. כבר באמצע המאה ה-20 החלו לעקוב אחרי ריכוז האוזון בסטרטוספרה, ובאמצע שנות ה-80 הבחינו שיש אזורים מסוימים, בעיקר מעל אנטארקטיקה, שבהם נוצר מעין "חור" בשכבת האוזון – אזור שריכוז הגז בו נמוך בהרבה מהרמה שנמדדה בעשורים הקודמים.

עד מהרה עמד הנושא במוקד של מאמץ מחקרי ניכר, והתברר שכמובן אנחנו, בני האדם, אשמים במצב. גזים מסוג chlorofluorocarbons (או בקיצור CFC), שהשתמשו בהם במכשירים רבים כמו מקררים, משתחררים לאטמוספרה, ומכיוון שהם מאוד יציבים הם מגיעים גם לשכבות הגבוהות ביותר שלה. הכלור במולקולות אלה מגיב עם האוזון ומפרק אותו.

הבעיה חמורה במיוחד מכיוון שהמולקולות האלה הן זרזים (קטליסטים) של תגובות כימיות, ואינן מתפרקות אחרי שהגיבו עם מולקולת אוזון. כך הן מפרקות עוד ועוד מולקולות. במהלך שנות ה-90 החלה פעילות חקיקה גלובלית וכיום רוב המדינות אוסרות לייצר גזים שעלולים לפגוע באוזון. עם זאת, יש מקומות שהאיסור עדיין אינו נאכף בהם.

האם החור נעלם?
לא בדיוק. כיום מעריכים שהחקיקה אכן הצליחה לעצור את התפשטות החור באוזון,  והערכות אופטימיות מדברות על כך שרמות האוזון יחזרו לאלו של תחילת המאה ה-20 עד שנת 2050. חוקרים אחרים מעריכים שהתהליך יימשך עד 2070 או 2080, בגלל תהליכים נוספים כמו הצטברות גזי החממה בשכבות התחתונות של האטמוספרה. הגזים האלה שומרים חום בשכבות התחתונות של האטמוספרה וגורמים לפיכך לקירור השכבות העליונות, שם נמצא האוזון. מחקרים הראו שקצב פירוק האוזון מואץ בטמפרטורה נמוכה יותר, ולכן פליטת גזי החממה עלולה להאט את קצב השיקום של שכבת האוזון.

להרחבה בנושא, היכנסו לאתר Ozone Hole Watch של נאס"א, שמכיל מידע היסטורי לצד נתונים עדכניים על החור באוזון, כולל מפות מהימים האחרונים.