התפרצויות כעס, צעקות ואלימות יכולות להרוס את חוויית הטיסה. עכשיו מתברר שהתופעה עלולה לנבוע ממבנה אי-שוויוני של המחלקות במטוס

כבר שנים שאני טסה למרחקים שונים, לרוב במסגרת עבודתי. עם השנים תנאי הטיסה השתנו. בילדותי אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי כשעליתי במדרגות במטוס ואת ההנאה הרבה מהמושב המרווח, הארוחות הארוזות בכלים קטנים והצפייה בסרטים בלופ אינסופי. עם השנים התרגשות זו דעכה. ייתכן שגם גילי תרם לנקודת המבט האחרת שרכשתי על חוויית הטיסה, אך אני משוכנעת שגם המושבים התכווצו מעט, המרווח בין המושבים קטן מטיסה לטיסה ומערכת הבידור נותנת מענה בעיקר לאלה שעדיין משתמשים ברדיו אלחוטי וטלפון קווי.

לאחרונה חזרתי מטיסה ארוכה לארצות הברית. בעלותי למטוס שמתי לב לתופעה חדשה עבורי: מחלקה שלא הכרתי. אם בעבר היו רק מחלקה ראשונה, מחלקת עסקים ומחלקת תיירים, כעת יש מחלקת "תיירים פלוס", שווילון דק מפריד בינה לבין "פשוטי העם". בעוברי בין המחלקות תהיתי מהו הפרופיל של אדם שזוכה למושב מרווח משלי, לאוכל טעים יותר ולמערכת בידור מענגת ופרטית. במה האנשים אלה הם "פלוס"? האם ייתכן שחלוקה כה ברורה בין מעמדות בנפח מצומצם תורמת לאי-שביעות הרצון הגוברת שלי מחברת הטיסה שבשירותיה אני משתמשת כבר שנים רבות?

אם עד היום חשבתי שאני קטנונית, כעת יש אישור מדעי לתחושותיי. קת'רין דסלס (DeCelles) ומייקל נורטון (Norton) מהמחלקה להתנהגות ארגונית באוניברסיטת טורונטו שבקנדה חקרו את תופעת ה"זעם בשחקים" ומצאו קשר בינה לבין מיקום הישיבה במטוס.

הנוסע המתפרץ
תופעת ה"זעם בשחקים" היא התנהגות מפריעה או אלימה של נוסעים או אנשי צוות במטוס. בדרך כלל הדיילים הם אלה שסופגים את ההתפרצויות הללו. הן באות לידי ביטוי בהתנהגויות שונות, החל בסירוב להדק את חגורת בטיחות, דרך עישון בשירותים בניגוד להוראות וכלה באלימות פיזית של ממש. בישראל זכורה היטב תקרית השוקולד שעלתה שעלתה לכותרות בשנה שעברה.

החוקרים טוענים שאפשר להתייחס למטוס המודרני, על כל יושביו, כמעין מיקרוקוסמוס חברתי של חברה מעמדית, ושאפשר להבין את השכיחות ההולכת וגדלה של תופעת ה"זעם בשחקים" אם בוחנים אותה מבעד לעדשת אי-השוויון. מחקר אופייני בנושא אי-שוויון חברתי בוחן לרוב את ההשפעות של מצבים קבועים יחסית, כגון מעמד סוציו-אקונומי. לעומת זאת, המחקר הנוכחי בחן איך משפיעה חשיפה זמנית לאי-שוויון פיזי או סביבתי על התנהגות אנטי-חברתית.

אי-שוויון פיזי במטוס מתבטא לצורך העניין במיקום המחלקות השונות, בתנאים המוצעים בכל מחלקה ובבולטות של החלוקה למחלקות. אי-שוויון סביבתי מתבטא בצורך לעבור דרך המחלקות האחרות כדי להגיע למחלקת תיירים – קצת כמו הטקס המשפיל של "הליכת בושה", שבו אדם מוצא את עצמו הולך על פני זרים אחרי אירוע מביך.

החוקרים בחנו את כל אירועי ה"זעם בשחקים" שתועדו בחברת טיסה בינלאומית במשך כמה שנים. הם לקחו בחשבון גם משתנים נוספים שעשויים להסביר תופעות של התפרצויות זעם, כגון שתיית אלכוהול, הפרוצדורה המעייפת של הטיסה, הצפיפות וכדומה, והגיעו למסקנה שהזרז העיקרי לזעם במטוסים הוא תחושת אי-השוויון.

דסלס ונורטון מצאו במחקרם שמספר תקריות זעם של נוסעי מחלקת תיירים גדל פי ארבעה בקירוב במטוסים שיש בהם מחלקה ראשונה. כלומר, אי-שוויון פיזי קשור לעליה בהיקף תקריות הזעם במחלקת התיירים. בנוסף, אי-שוויון סביבתי, שמתבטא בצורך לעבור במחלקה הראשונה בדרך למחלקת תיירים, מגביר באופן משמעותי את הסיכוי להתפרצויות זעם בכל מחלקות המטוס. החוקרים משערים ש"הליכת הבושה" הזאת גורמת לחוויה של קיפוח וחוסר שוויון, שלפעמים אנשים מבטאים אותה באופן שלילי.

אז מה לעשות?
אם כן, האם צריך לבטל את החלוקה למחלקות במטוס? החוקרים טוענים שלמרות ממצאיהם אין בכך צורך, וממילא לא סביר להניח שחברות התעופה יאמצו המלצה כזו). במקום זה הם מציעים לצמצם את תקריות הזעם במטוסים על ידי שינוי בעיצוב הסביבה, כלומר הסתרת אי-השוויון. לדוגמה, ביטול המחיצה בין המחלקות, שימוש בשטיח בצבע אחיד בכל חלקי המטוס וצמצום המרכיבים הסביבתיים שמדגישים את הבדלי המעמדות. בנוסף, הם ממליצים להעלות את הנוסעים ישירות למחלקה שלהם ולחסוך מהם את הצורך לעבור במחלקות אחרות בדרך למושבם.

המחקר מצביע למעשה על ההשפעה שיש לחוסר שוויון סביבתי על תפיסת השוויון שלנו, ובהתאם לכך על התנהגותנו. אף על פי שבמחקר הנוכחי התופעה נבחנה במטוסים בלבד, סביר להניח שדברים דומים קורים גם בסביבות נוספות שבהן יש אי-שוויון פיזי וסביבתי. דוגמאות לכך יכולות להיות תיאטראות שבהם התעריף שנגבה על המושבים הטובים גבוה יותר, רכבות נוסעים שיש בהן מחלקות, בתי מלון ועוד.