מחקר חדש מציע קשר ביולוגי אפשרי בין חרדה להתנהגות חברתית של זכרים

מה עומד מאחורי אחוות הגברים במצבי מצוקה? מחקר חדש מציע תובנות על האופן שבו מצבי לחץ משפיעים על האינטראקציות החברתיות שלנו, וממצאיו מעידים  על מנגנון ביולוגי שכנראה גורם לנו לחפש חברה אחרי מצבים לא נעימים – ולברוח ממנה כשהקושי הופך לטראומה ממשית.

המחקר, בהובלת סנדרה מורויי (Muroy) מאוניברסיטת ברקלי, נעשה בחולדות ממין זכר. בדומה לבני אדם, מכרסמים הם חיות חברתיות למדי, עם היררכיה חברתית ברורה. הם יכולים להיות אגרסיביים מאוד או חביבים מאוד כלפי חבריהם ואלו התנהגויות שאנו יודעים לזהות ולהבדיל ביניהן. בנוסף, יש דמיון רב בין בני אדם למכרסמים, כמו גם לשאר היונקים, ברוב המבנים המוחיים ובחומרים שמופרשים במוח בתגובה לגירויים.

החוקרים הכניסו כמה חולדות לכלוב לאחר שגרמו להם חרדה. במהלך שהותם בכלוב נבדקה ההתנהגות החברתית שלהם ונלקחו מהם בדיקת דם לזיהוי שינויים הורמונליים. בסוף הניסוי הומתו החולדות ומוחותיהן נבדקו בקפידה.

החולדות חולקו לשתי קבוצות. בראשונה, שהוגדרה "סטרס (עקה) קל", מנעו מהם לנוע במשך שלוש שעות – מצב מלחיץ שאחריו החיה מסוגלת לחזור לתפקוד תקין. המצב הזה דומה במקצת למתח שאנו חווים לקראת פגישה חשובה בעבודה או מבחן גדול.

החולדות בקבוצה השנייה, של "לחץ כרוני", הוחזקו גם הם במשך שלוש שעות ללא תזוזה, אך לצדם היה צמר גפן ספוג בשתן של שועל. במצב הזה הם חשו איום תמידי וחמור על חייהם, קצת כמו בעת מלחמה או במשבר ממושך. החולדות בקבוצה השלישית, של הביקורת, לא עברו כל מניפולציה.

אהבה ולחץ
החולדות שחוו לחץ קל הגבירו את האינטראקציה החברתית שלהם זה עם זה, חלקו את המים שלהם, נוצרה ביניהם היררכיה חברתית ברורה ובאופן כללי הם בילו יותר זמן במגע ובקרבה זה לזה. לעומת זאת, החולדות שחוו סטרס כרוני קשה נטו להתבודד בפינה, התקשו ליצור היררכיה חברתית והיו אגרסיביים יותר בחלוקת המשאבים שלהם.

התוצאות האלה אינן מפתיעות. כולנו צופים בהתנהגויות דומות מדי יום ביומו אצל בני אדם. אחרי חוויה לא נעימה אנו נוטים לרוב לחפש את קרבתם של אנשים נוספים כדי להתנחם בחברתם וליצור חוויות חיוביות שיטשטשו את התחושה הרעה. לעומת זאת, אנשים שחוו טראומה קשה עלולים להגיב דווקא בהסתגרות, התרחקות מהחברה ואף באגרסיביות, כפי שקורה לעתים אצל חולי תסמונת פוסט-טראומתית (PTSD).

מה שעניין את החוקרים היה המנגנון הביולוגי שמעורב בהתנהגויות האלו. החשוד העיקרי שלהם היה ההורמון אוקסיטוצין, או בשמו הפחות רשמי "הורמון האהבה", מאחר שהוא ממלא תפקיד חשוב בהיריון, בלידה, בהנקה וביחסי מין וידוע שהוא משפיע על הקירבה הרגשית בין אם לצאצא ובין בני זוג. מורויי ושותפיה אכן מצאו כי אחרי אירוע הלחץ הקצר רמות האוקסטוצין בדם עולות, דבר שעשוי להסביר את החיפוש אחרי קשר וקירבה. לעומת זאת חוויה קשה של סטרס כרוני מובילה דווקא לירידה ברמות האוקסיטוצין בדם, מה שעשוי להסביר את ההימנעות מקשר.

הממצאים הללו עשוי לסייע בעתיד לשיפור הטיפול באנשים הסובלים מפוסט טראומה. עם זאת יש לזכור שמדובר בשלב מוקדם מאוד ושנכון לעכשיו הנתונים תקפים רק לחולדות ממין זכר. עוד ארוכה הדרך לקשר בין אוקסיטוצין לתגובות לחץ גם אצל בני אדם.