מלחמת היתושים

בקיצור

• יתושים אחראים ליותר מ-725 אלף מקרי מוות בשנה, דבר שהופך אותם ליצורים הקטלניים ביותר בעולם.
• שינוי אקלים ותהליכי גלובליזציה מחמירים את האיום שנשקף לנו מחרקים, ויותר יתושים מפתחים עמידות לקוטלי חרקים נפוצים.
• מומחי הדברה מחזירים מלחמה בעזרת כלים חדשים, החל במלכודות מסורתיות וכלה בתוכניות לשינויים גנטיים.

במשך רוב ההיסטוריה המתועדת ניהלו בני האדם מלחמה בלתי פוסקת נגד יתושים מעבירי המחלות. בשתי עקיצות בלבד – אחת כדי לאסוף את גורם המחלה ואחת כדי להעבירו – החרקים חוללו אינספור מגפות. מלריה התפשטה באפריקה כשבני אדם התקבצו לראשונה בכפרים עם התפתחות החקלאות. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הקדחת הצהובה כמעט חיסלה את אוכלוסיית ממפיס במדינת טנסי בארצות הברית, כשתהליכי עיור ותחבורת נהרות הפגישו בין אנשים חולים ליתושים. יש ארכיאולוגים שחושדים שמחלות המועברות בידי יתושים אף האיצו את נפילת הקיסרות הרומית.

קרן ביל ומלינדה גייטס, שבה אני מנהל את תחום הדברת הווקטורים – בעלי חיים שמעבירים מחלות – אומדת כיום את שיעורי התמותה מיתושים סביב 725 אלף איש בשנה. לשם השוואה, רק 475 אלף בני אדם מתים מדי שנה בידי אדם. באזורים בעולם שבהם אנשים חשופים לחרקים במשך חלק נכבד מהשנה, כולל אפריקה שמדרום לסהרה ואזורים בדרום אמריקה ובאסיה, יתושים פוגעים בצמיחה הכלכלית. בסך הכול חרקים הרגו יותר בני אדם מאשר כל המלחמות לאורך ההיסטוריה.

פעם היה נדמה שאנחנו מסוגלים לגבור על היתושים. ב-1939 גילה פול הרמן מילר (Müller) חומר סינתטי חסר טעם וצבע בשם DDT (ראשי תיבות של Dichlorodiphenyltrichloroethane) שמחסל נפלא חרקים. הכימיקל החזק הזה נכנס לשימוש בבתים, חוות ובסיסי צבא רבים, וחולל ניסים בכך שהעלים את המלריה בחלק מהאזורים שנפגעו ממנה הכי קשה. ב-1948 זכה מילר בפרס נובל עבור עבודתו מצילת החיים. אולם קוטל החרקים הזה נשא עימו השלכות בלתי צפויות על בריאות האדם ומחיר כבד לסביבה. הוא הצטבר בתוך דגים, צמחים ורקמות שומן של יונקים והמיט חורבן לאורך כל שרשרת המזון. כשציפורים מסוימות, כגון עיטם לבן ראש, עיט דגים ובז, אכלו דגים נגועים ב-DDT, החשיפה החלישה את ביציהם, וכתוצאה מכך אוכלוסייתם צנחה לרמה מדאיגה. עד תחילת שנות ה-70 השימוש ב-DDT הוגבל מאוד, והיתושים – ואיתם המלריה – חזרו לחגוג.

בעשורים האחרונים השילוב של שינויי אקלים וגלובליזציה החמיר את סכנת היתושים והביא לידי כך שמחלות המועברות על ידי יתושים הפכו יותר ויותר נפוצות במקומות רבים בעולם. בשנה שעברה נחשפו בערך 2,000 איש בארצות הברית לבדה לנגיף קדחת מערב הנילוס. בחמש השנים האחרונות נגיף הצ'יקונגוניה – שגורם כאבי מפרקים קשים – התפשט ל-45 מדינות וידוע על יותר משני מיליון נדבקים, כולל כמה התפרצויות גדולות בארצות הברית. אף שרק 21 חולי זיקה התגלו בארצות הברית במהלך 2018, עד למועד פרסום הכתבה – כולם אצל תיירים שחזרו מאזורים נגועים, הנגיף עדיין יוצר בעיה בחלקים גדולים של העולם. בסך הכול דווחו יותר מ-47 אלף חולים במחלות שנגרמו מעקיצת יתוש ב-2016 ברחבי ארצות הברית ומושבותיה. עשור אחד קודם לכן היו פחות מ-7,000.

יתוש טיגריס אסייתי | צילום: שאטרסטוק

האסטרטגיות הטובות ביותר לבקרת יתושים מתמקדות במיני יתושים שמעבירים מחלות והריגת מספיק מהם כדי לשבש את ההעברה. עם זאת, נהיה ברור יותר ויותר שכלי הנשק הקיימים שלנו נכשלים: יתושים פיתחו עמידות לרבים מקוטלי החרקים ששמנו בכילות כדי להדוף את המלריה. כפי שחשפה התפשטות הזיקה בשנים האחרונות, קשה מאוד להרוג ביעילות מינים מסוימים של יתושים, דוגמת אדס מצרי (Aedes aegypti), שגרים בביתנו ויכולים להתרבות בשלוליות קטנות של מים עומדים.

כדי להילחם נגד המגמה הזאת, מדענים בעשרות מדינות מפתחים כלים חדשים להדברת יתושים: קוטלי חרקים משופרים, מלכודות טובות יותר ואפילו תוכניות שמשתמשות בקרינה או בשינויים גנטיים כדי לעקר את היתושים. חלק מהרעיונות שעליהם מבוססים הכלים הללו מוכרים כבר עשרות שנים. ובכל זאת, שיפורים טכניים, השקעות של קבוצות רבות, כולל זאת שלנו, והתפשטות ההבנה שריסון היתושים הוא תנאי הכרחי לריסון המחלה מחזירים את הגישה הזאת לקדמת הבמה.

מלכודת טובה יותר

מבין המחלות שמעבירים יתושים, המלריה היא ללא ספק עיקשת וקטלנית במיוחד. בשנת 2016 חלו במלריה 216 מיליון איש ברחבי העולם ו-445 אלף מהם מתו. מינים מסוימים של יתושי אנופלס נושאים את הטפיל פלסמודיום (Plasmodium) הגורם למלריה. כשיתושות עוקצות בני אדם – בחיפוש אחרי חומרי המזון שהן צריכות עבור ביציהן – הן עלולות לאסוף בדרך טפילים ללא ידיעתם (יתושים זכרים לא עוקצים). בעקבות זאת, הפלסמודיום מתרבה במעי היתושה לפני שהוא נע לעבר בלוטות הרוק שלה. כעבור כשבוע, בפעם הבאה שהיתושה ניזונה, הטפיל תופס טרמפ על הרוק שלה למארח אנושי חדש, ובסופו של דבר מסתנן לכבד ולזרם הדם של האדם וגורם למחלה ולפעמים למוות.

התפוצה הנרחבת של המחלה ושיעורי התמותה המזעזעים שלה הפנו אליה את מרב המאמצים והתקציבים המוקדשים להדברת יתושים. בשנת 2016 הושקעו 2.7 מיליארדי דולרים בחקר המלריה ובחיסולה. אולם המכשול הסבוך ביותר בדרך כלל הוא לדעת היכן כדאי למקד את הבקרה – למצוא דרכים לחסל את החרקים בסביבתם ובה בעת לצמצם את הנזק לבני האדם ולבעלי החיים בקרבתם.

יתוש אדס מצרי | צילום: שאטרסטוק

חישבו על מרזבים. ברוב הבתים באזורים הטרופיים המרווח הקטן שבין הגג לחלק העליון של הקיר החיצוני נקרא מרזב. יתושים מוצאים את טרפם, בני האדם, בדרכים רבות, כולל מעקב אחר פליטת הפחמן הדו-חמצני של אנשים מבעד למרזבי ביתם. בשנים האחרונות החלו חוקרים להפיץ צינורות מרזב שסוגרים את הפתחים הללו וכך עוזרים לצמצם את הפצת המלריה. מרזב הוא התקן בטוח ופשוט שמורכב מצינור פלסטיק ומלוח אלקטרוסטטי מכוסה באבקת קוטל חרקים. הצינורות הופכים בתים שלמים למלכודות יתושים שבני האדם משתמשים בהם כפתיון. כשיתושים מנסים להיכנס לבית דרך הצינור, הם נוחתים על הלוח המצופה בקוטל החרקים ומתים.

חוקרים בדקו מרזבים כבר קרוב לעשור. תוצאות ראשוניות שטרם פורסמו ממחקר שטח שנעשה בשנים 2017-2016 בחוף השנהב, בשיתוף של חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה עם עמיתים מאירופה ואפריקה, הראו שבבתים שבהם הותקנו מרזבים, ההדבקה של ילדים במלריה ירדה עד כדי 40 אחוז. התקווה היא שמרזבים כאלה יחליפו בסופו של דבר תרסיסים שיוריים פנימיים – טכניקה יעילה אך קשה יותר לביצוע ודורשת יותר קוטלי חרקים.

מרזבים כאלה גם בטוחים יותר לילדים, שכן הרעל נמצא גבוה, הרחק מהישג ידם. כמו כן, הגישה יכולה לעזור לצמצם את היקף העלייה בעמידות של יתושים לקוטלי חרקים. כשהם מנסים לפלס את דרכם מבעד לפתחים הקטנים, האבקה מכסה את כל גופם במינון גבוה יותר מאשר חרקים שנוחתים לרגע על משטח שרוסס עליו קוטל חרקים, כך שסביר יותר שהצינורות יהרגו את מטרתם.

עם זאת, לא כל היתושים ניזונים בתוך הבתים, ולא לכל בית אפשר להתקין מרזב. נגד החרקים האלה פיתחו מדענים ישראלים פיתיונות סוכר משולבים בקוטלי חרקים, שמושכים אליהם יתושים ויתושות גם יחד. הפיתיון מעביר מינונים עצומים של רעל לעומת מלכודות אחרות שמיועדות נגד יתושים בוגרים, משום שיתושים מתייחסים לרעל כמו לסוכר הנחוץ להישרדותם. יתוש ישתה בערך 20 אחוז ממשקל גופו מהפתיון המתוק. החרקים מתמידים לעוף לעבר מוצר הניסוי (שגודלו כדף מדפסת סטנדרטי) ואוכלים מבעד לשבכה המכילה תאים קטנים ובהם פתיון גדוש ברעל. ניסויים שנעשו בשטח במאלי הראו שהפתחים הקטנים של הממברנה של השבכה הזאת מאפשרים ליתושים ולחרקים מוצצי דם אחרים להגיע לרעל אך משאירים אותו מחוץ להישג ידם של מאביקים אחרים כמו דבורים.

מלכודת יתושים עם פתיון סוכר במאלי | צילום: גונטר מילר, אוניברסיטת במקו

בכנס לרפואה טרופית שהתקיים לאחרונה דיווחו חוקרים כי כאשר תלו שתי מלכודות מחוץ לכל אחד מהבתים בכפר במאלי, כמעט מחצית מהיתושים נושאי המלריה בסביבה צרכו את הרעל (כדי לספור יתושים לכדו החוקרים דגימות של חרקים וחיפשו בקיבתם סימנים של צבעים צבעוניים שבהם צבעו את הפיתיון הרעיל – עדות לכך שהיתושים ביקרו במלכודות וצרכו את הרעל). כתוצאה מההתערבות, בערך 90 אחוז מהיתושות באזור ההוא – המין היחיד שעוקץ בני אדם – מתו זמן קצר לאחר סעודת הרעל שלהם, לפני שהספיקו להעביר מלריה בעקיצתן.

אמצעי מניעה ליתושים

מה יהיה אם במקום להרוג יתושים נוכל למנוע מהם להיוולד מלכתחילה? תוכנית כזאת, בהנהגת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם מציעה לשחרר יתושים זכרים שעוקרו בחשיפה לקרינה מייננת הפוגעת בגדילה ובהתפתחות התאית באשכים. המטרה היא שהחרקים העקרים הללו שגדלו במעבדה יזדווגו עם נקבות בר, וכך ייצרו ביצים שלא יבקעו. מאחר שרוב הנקבות מזדווגות רק פעם אחת במהלך חייהן, השיטה אמורה לצמצם משמעותית את אוכלוסיית היתושים.

בפרויקט נפרד בתמיכת האו"ם, שמפעיל המכון לחקר רפואה טרופית בסודן, עובדי מעבדה מייצרים המוני יתושי אנופלס עקרים ממין Anopheles arabiensis, שהם הווקטור הנפוץ ביותר למלריה במדינה, לצורך שחרורם בעתיד. הפרויקט עדיין בשלבי בדיקה, אך יש מקום לאופטימיות. בתחילת שנות ה-50, האנטמולוג אדוארד ניפלינג (Knipling) השתמש לראשונה בגישה הזאת – הידועה פשוט בשם טכניקת עיקור החרקים – נגד זבוב רימת הבורג של העולם החדש (New World screwworm fly), שהמטיל ביצים בפצעים של חיות משק ובני אדם, ובהמשך בוקעים מהן זחלים אוכלי בשר. נדרשו עשורים רבים, אך עד 2006 זבוב רימת הבורג הוכחד בצפון אמריקה ומרכזה, וחסך לתעשיית חיות המשק מיליארדי דולרים בשנה.

בדומה לכך, עיקור מעלה את האפשרות לגבש פתרון אזורי כמעט קבוע לבעיית היתושים בעלויות שוטפות מזעריות. עם זאת הוא דורש יכולת ארגון גבוהה ותשתיות, ללא סיכוי רב לרווח כספי. לכן מי שבודקות את האפשרות הזאת אלה בעיקר ממשלות ולא עסקים פרטיים.

יתוש Haemagogous | צילום: שאטרסטוק

חברות פרטיות, שקיבלו דחיפת מרץ מההתעניינות הגוברת בהדברת יתושים בעקבות משבר הזיקה, מקוות שסוג אחר של תוכנית עיקור יספק דרך מהירה, קלה ויסודית יותר לחסל יתושים. בתוכניות הללו מדענים משנים את הגנטיקה של החרקים עצמם. לדוגמה, כדי לעזור לברזיל להיפטר מהיתושים שמעבירים קדחת דנגי וזיקה, חברה פרטית בשם אוקסיטק (Oxitec) משחררת לטבע יתושים מהונדסים גנטית – שהורבו במעבדה כך שיעבירו גן שהורג צאצאיות נקבות. היתושים ששונו גנטית מזדווגים עם יתושי בר, וכך מפיצים במהירות את התכונה באוכלוסייה.

בניסיון שנעשה לשחרר את יתושי המעבדה הללו בפרבר של העיר גואזיירו בצפון מזרח ברזיל, מספר היתושים ממין אדס מצרי באזור צנח ב-95 אחוז תוך תשעה חודשים. שתי ערים נוספות בברזיל דיווחו גם הן על הצלחה עם היתושים. אולם התוכנית הזאת עוד שנויה במחלוקת, ומבקריה מציינים שקיימים ספקות ביחס להשלכות סביבתיות לא מכוונות שעלולות להיות לה.

מאמצי עיקור גנטיים עלולים לארוך שנים רבות לפני שישפיעו בקנה מידה משמעותי, אך יש עוד אפשרות. חוקרים מאימפריאל קולג' בלונדון טוענים כי עלינו להשתמש בכלים ל"דחיפת גנים" כדי לזרז שינויים גנטיים ספציפיים באוכלוסיית היתושים. לדבריהם, הדרך הטובה ביותר לשלוט על מלריה היא להשתמש בכלי עריכה גנטית כמו CRISPR כדי להחדיר גן ספציפי לחרקים מסוימים ואז לדחוף את השינוי הזה לתוך כלל האוכלוסייה.

יתוש אנופלס | צילום: שאטרסטוק

מערכת העריכה CRISPR מכניסה קוד גנטי לתוך DNA של עובר של חרק, וכך מבטיחה שהתכונה מועברת בצורה מועדפת לצאצאיו. להלכה, אחרי שיעברו מספיק דורות, כל האוכלוסייה תהיה בעלת אותו גן – ותעקוף בתוך כך את חוקי התורשה הטבעיים, שבהם לאורגניזמים שמתרבים ברבייה מינית יש סיכוי של 1:1 להורשת גן מכל אחד מהוריהם, משום שהמדענים מקודדים את השינוי הרצוי בשני הכרומוזומים יחד.

כדי להשתלט על המלריה, המידע הגנטי שהשתנה יכול לשנות את היתושים כך שלא יוכלו להעביר מלריה, לשבש את היחס בין זכרים ונקבות בדור הבא או פשוט להרוג את הדור הבא של החרקים. יש קווי דמיון בולטים בין השיטה הזאת לשיטות לעיקור חרקים המבוססות על קרינה או גנטיקה, אך לדחיפה גנטית יש פוטנציאל לעבוד עם הרבה פחות שחרורי יתושים, משום שגנים ששונו יתפשטו באוכלוסייה כולה תוך דורות ספורים מרגע שהוצגו לתוכה.

עם זאת, גם הדחיפה הגנטית היא צעד שנוי במחלוקת בשל החשש מהשלכות בלתי צפויות שעלולות להיות לה. בשל כך לא ניתן עד כה אור ירוק למחקר שדה בקהילה. כמה מדענים שעובדים בתחום גם מזהירים שאוכלוסיות של יתושי בר יפתחו עם הזמן עמידות לדחיפת הגנים, כפי שכבר קרה בניסויי מעבדה, ובסופו של דבר הגישה תאבד את התועלת שלה. עמידות כזאת יכולה להתעורר בכמה דרכים. באחת מהן מגוון גנטי טבעי יכול לשנות את הרצפים הגנטיים הקצרים שמשמשים מטרות למערכות דחיפת גנים. לחלופין, תהליכי תיקון תאיים עשויים לשנות רצפי DNA שמשמשים מטרה לדחיפת גנים, כך שמערכת דחיפת הגנים לא תוכל לזהות אותם.

סכנת הקליטה החוזרת

חיסול כל היתושים אינו אלא חלום בהקיץ. אזורי סילוק היתושים היעילים ביותר בארצות הברית משקיעים בין דולר אחד לעשרה דולר לאדם לשנה בריסוס של קוטלי חרקים, ניקוז מים עומדים ופינוי צמחייה ידידותית ליתושים – אבל כל אלו לא מספיקים כדי להיפטר מהם לגמרי. השמדת כל היתושים עלולה גם לפגוע בשרשרת המזון ובהאבקת צמחים בדרכים שאיננו מעלים בדעתנו. חוץ מזה, מדענים מצאו שרק כמה מאות מתוך 3,500 מיני יתושים עוקצים בני אדם ומעבירים מחלות, כך שיהיה מוגזם להשמיד את כולם. לכל היותר, וזו גם כנראה האופציה היחידה שתהיה בטוחה לסביבה, אפשר לשאוף למחוק אחדים מהמינים הבולטים באזורים מסוימים.

יתוש כולכית | צילום: שאטרסטוק

אני מאמין שאנחנו יכולים להגשים את זה. בהאיטי, לדוגמה, אולי נוכל להרוג את המינים מפיצי המלריה העיקריים באמצעות שיטת הזכרים העקרים, ובמקביל להגן על בני האדם מפני מיני יתושים מעבירי מחלות אחרים בעזרת מרזבים ומלכודות יעילות של פתיונות סוכר. נצטרך גם לפקח בקפידה על חולים ועל אוכלוסיית היתושים המקומית כדי לחפש סימנים לאיומים מתעוררים ולכבות כל התפרצות קטנה לפני שתתפשט. בשיטות מקיפות כאלה, אפשר להניח כי בתוך חמש שנים הטפילים שגורמים למלריה ייעלמו מכל רחבי האי.

אפילו אז, עדיין יהיה קיים הסיכון לקליטה מחודשת. ההיסטוריה מגלה שאם ספינה של אנשים נגועים מגיעה לאזור שהיה נקי ממחלה, או גרוע מכך – מגיעה מאפריקה או דרום מזרח אסיה ספינה עם מין של יתוש שמסוגל להעביר את המחלה – מחלות כמו מלריה יכולות לצוץ מחדש. אף שהמאמץ העולמי הוא לשחרר מדינות ממלריה, מתועדות 68 דוגמאות לפחות שבהן המחלה התעוררה מחדש בקהילות ברגע שריסון היתושים פחת. לדוגמה, יתוש האדס המצרי הצליח לחזור בגדול לברזיל בשנות ה-80 לאחר שהפסיקו לרסס שם ב-DDT. כתוצאה מכך, קדחת דנגי והקדחת הצהובה הופיעו שם מחדש, וגם נגיפי הצ'יקונגוניה והזיקה צצו. כאשר הפסיקו לרסס DDT בהודו, בשל מחסור בכימיקל ומסיבות אחרות, המלריה חזרה גם שם.

מעולם לא הושקעו כל כך הרבה חדשנות ותקציבים בתחום בקרת המלריה כמו שנעשה כיום. קרנות פרטיות כמו זאת שלנו, סוכנויות ממשלתיות וארגון הבריאות העולמי משקיעים יחד בערך 570 מיליון דולר בשנה על מחקרים המוקדשים למלריה, לעומת 2002, אז גובה ההוצאות השנתי עמד על כמאה מיליון דולר. אך גם עם עזרת הכלים החדשים, ריסון היתושים דורש ערנות מתמדת. רק לעיתים רחוקות מצליחים לפתור בעיות הקשורות ליתושים באופן קבוע וצריך לטפל בהן בהתמדה – כמו בכל סיכון אחר לבריאות הציבור.

הערת העורכים: קרן ביל ומלינדה גייטס תומכת כלכלית בכמה מהפרויקטים שנדונו בכתבה, כולל היבטים של מרזבים, פתיונות סוכר ודחיפה גנטית.

תרגמה: עמית בנימין