מהי תודעה?

תודעה היא כל מה שאתה חווה. היא השיר שנתקע לך בראש, טעמו המתוק של מוס שוקולד, הסבל המהדהד של כאב שיניים, האהבה העזה לילדך או הידיעה המרה כי בסופו של דבר כל הרגשות מתפוגגים.

מקורן ומהותן של החוויות האלה, שמכונות לפעמים "איכויות", או קווליה (qualia) בלועזית, הפליאו אותנו משחר הימים ועד היום. פילוסופים אנליטיים מודרניים של הנפש, שאולי הבולט מביניהם הוא דניאל דנט (Dennett) מאוניברסיטת טאפט, רואים בקיומה של התודעה אות קלון נורא עבור מה שלדעתם צריך להיות יקום חסר משמעות של חומר והריק, עד כדי כך שהם רואים בה אשליה ותו לא. כלומר, הם מכחישים את קיומן של המהויות הללו או טוענים שהמדע לא יוכל לעולם לחקור את התודעה באופן משמעותי.

אילו טענתם הייתה נכונה, הכתבה הזאת הייתה קצרה מאוד. בסך הכול הייתי צריך להסביר למה אתם, אני וכמעט כל אחד אחר משוכנעים שיש לנו בכלל רגשות. אולם אילו הייתה לי מורסה בשן, שום ניסיון מושכל לשכנע אותי שהכאב שלי הוא אשליה בלבד לא היה מפחית כהוא זה את הייסורים שהיא גורמת לי. אני אישית מתקשה מאוד למצוא בתוכי אהדה לפתרון הקלוש הזה לשאלת הנפש-גוף, ולכן אמשיך הלאה.

רוב החוקרים מקבלים את התודעה כעובדה נתונה ושואפים להבין את יחסי הגומלין שלה עם העולם האובייקטיבי כפי שהמדע מתאר אותו. לפני יותר מ-25 שנה החלטנו פרנסיס קריק (Crick) ואנוכי להניח בצד את הדיונים הפילוסופיים על התודעה (שהעסיקו מלומדים לפחות מאז ימי אריסטו), ובמקום זאת לחפש את טביעת הרגל הפיזית שלה. מהו הדבר באותה חתיכת חומר מוחי קל לגירוי שמאפשר תודעה? ברגע שנבין את זה, אנחנו מקווים שנתקרב לפתרון הבעיה המהותית יותר.

בפרט, אנחנו מחפשים את המקבילות העצביות של התודעה, שמוגדרות כמנגנונים העצביים המינימליים שמספיקים במשולב לכל חוויה תודעתית. לדוגמה, מה צריך לקרות לך במוח כדי שתחווה כאב שיניים? האם תאי עצב מסוימים צריכים לרטוט בתדירות קסומה כלשהי? האם יש "עצבי תודעה" מיוחדים שצריכים לפעול? באילו אזורים של המוח נמצאים התאים הללו?

מקבילות עצביות עצביים של תודעה

כשמגדירים את המקבילות העצביות של התודעה, חשוב לזכור את הקריטריון "מינימלי". הרי המוח כולו יכול להיחשב כשווה ערך עצבי לתודעה: הוא יוצר חוויה באופן יומיומי. אך אפשר למקד טוב יותר את המקום שבו שוכנת התודעה. קחו לדוגמה את חוט השדרה, שהוא צינור גמיש של רקמת עצב באורך של כחצי מטר בתוך עמוד השדרה ובו כמיליארד תאי עצב. אם חוט השדרה נותק לחלוטין בעקבות פגיעה באזור הצוואר, הנפגעים נותרים משותקים בידיים, ברגליים ובפלג הגוף העליון, לא יכולים לשלוט בסוגרים ולא חשים כל מגע בגופם. ועם זאת, הם ממשיכים לחוות את החיים על כל גווניהם – הם רואים, שומעים, מריחים, חשים רגשות וזוכרים בדיוק כמו שעשו לפני התאונה ששינתה לחלוטין את חייהם.

לחילופין, אפשר להביט על המוח הקטן (צרבלום) שמתחת לחלק האחורי של המוח. במונחים אבולוציוניים מדובר באחת הרשתות המוחיות הקדומות ביותר והוא מעורב בשליטה מוטורית, יציבה, הליכה וביצוע חָלָק של רצפים מורכבים של תנועות. נגינה על פסנתר, הקלדה, ריקוד על קרח וטיפוס על קיר אבנים – כל הפעולות הללו דורשות את המוח הקטן. נמצאים בו תאי העצב המפוארים ביותר של המוח, תאי פורקיניה (Purkinje), שהסיבים שלהם פרושים כמו אלמוגים בים ומפגינים דינמיקה חשמלית מורכבת. יש בו גם משמעותית הכי הרבה תאי עצב, 69 מיליארד (רובם תאי גרגר צרברליים דמויי כוכב) – פי ארבעה יותר מכל שאר המוח.

מה קורה לתודעה אם חלק מהמוח הקטן נפגע משבץ או אזמל מנתחים? מעט מאוד! מטופלים צרברליים מתלוננים על מגוון הפרעות, כגון פגיעה בזרימת התנועה בנגינה על פסנתר או הקלדה, אבל לעולם לא על אובדן של היבט כלשהו של תודעתם. הם שומעים, רואים ומרגישים בסדר, שומרים על תחושת האני, זוכרים אירועי עבר וממשיכים לתכנן את עתידם. אפילו אצל מי שנולדו בלי מוח קטן לא רואים השפעה ניכרת על חווית ההכרה שלהם.

כל המנגנון רחב ההיקף של המוח הקטן אינו רלוונטי לחוויות סובייקטיביות. מדוע? רמזים חשובים אפשר למצוא ברישות שלו, שהוא במידה רבה אחיד ומקביל (בדיוק כמו שסוללות אפשר לחבר במקביל). המוח הקטן הוא כמעט לחלוטין רשת של היזון קדימה: קבוצה אחת של תאי עצב מזינה את הקבוצה הבאה, שבהתאם משפיענה על הקבוצה השלישית. אין לולאות משוב מורכבות שמהדהדות את הפעילות החשמלית קדימה ואחורה. (בהתחשב בזמן שנדרש להתפתחות של תפיסה תודעתית, רוב התיאורטיקנים סבורים שהיא חייבת לכלול לולאות של היזון חוזר בתוך המעגל העצום של המוח).

יתר על כן, המוח הקטן מחולק תפקודית למאות מודולים חישוביים בלתי תלויים, אם לא למעלה מכך. כל אחד פועל במקביל, עם קלטים ופלטים מוגדרים ולא חופפים, שמבקרים את התנועה של מערכות מוטוריות ומחשבתיות אלה ואחרות. רק לעיתים רחוקות יש ביניהם יחסי גומלין, תכונה נוספת שנחשבת חיונית לתודעה.

שיעור חשוב אחד שאפשר ללמוד מחוט השדרה והמוח הקטן הוא ש"שדון" התודעה לא מופיע כשמגרים רקמה עצבית אקראית. צריך יותר מזה. הגורם הנוסף הזה מצוי בחומר האפור שממנו מורכבת קליפת המוח המפורסמת (הקורטקס), בפני השטח של המוח. מדובר בשכבה מרובדת של רקמת עצב עתירת קשרים, שגודלה ועוביה שקולים לפיצה של 36 סנטימטר. שתיים מהשכבות הללו, המקופלות מאוד, ואיתן מאות מיליוני החוטים שלהן – החומר הלבן – נדחסים בתוך הגולגולת. כל הראיות מעידות שהרקמה הניאו-קורטיקלית מייצרת רגשות.

אפשר לצמצם את מיקום התודעה אפילו יותר. קחו לדוגמה ניסויים שבהם הציגו גירויים שונים לעין ימין ולעין שמאל. הניחו שרק עינכם השמאלית נחשפת לתמונה של דונלד טראמפ ורק עינכם הימנית נחשפת לזאת של הילרי קלינטון. אפשר לתאר לעצמנו שנראה הרכבה כלשהי של טראמפ וקלינטון. במציאות אתם תראו את טראמפ למשך כמה שניות, ואז הוא ייעלם וקלינטון תופיע, ולאחר מכן היא תיעלם וטראמפ יצוץ שוב. שתי התמונות יתחלפו לסירוגין במחול אינסופי בגלל מה שחוקרי מדעי המוח מכנים תחרות בינוקולרית. מאחר שהמוח שלכם מקבל קלט דו-משמעי, הוא לא מסוגל להכריע: האם זה טראמפ או זוהי קלינטון?

אם אתם שוכבים תוך כדי כך בתוך סורק מגנטי שרושם פעילות מוחית, חוקרים יראו שמגוון רחב של אזורים בקליפת המוח, שנקראים יחד "האזור החם האחורי" (posterior hot zone), פעיל. בקליפת המוח האחורית נמצאים האזור הקודקודי (parietal), העורפי (occipital) והרקתי (temporal) שממלאים את התפקיד המשמעותי ביותר במעקב אחר מה שאנחנו רואים (ראו בתמונה למטה). באופן מפתיע, קליפת המוח הראייתית הראשונית, שמקבלת את המידע שמוזרם מהעין ומעבירה אותו הלאה, לא מאותתת את מה שהאדם רואה. היררכיית עבודה דומה פועלת כנראה גם בשמיעה ובמישוש: קליפת המוח השמיעתית הראשונית וקליפת המוח התחושתית (סומטוסנסורית) הראשונית לא תורמים ישירות לתוכן החוויה השמיעתית או התחושתית. במקום זאת, השלבים הבאים בעיבוד – באזור החם האחורי – הם אלה שיוצרים תפיסה מודעת, כולל התמונה של טראמפ או קלינטון.

שני מקורות קליניים של ראיות סיבתיות שופכים אור נוסף על הנושא: גירוי חשמלי של קליפת המוח ומחקר על מטופלים שאיבדו אזורים ספציפיים במוחם עקב פציעה או מחלה. לדוגמה, לפני שמוציאים לחולה גידול מהמוח או את המוקד של התקפים אפילפטיים, נוירוכירורגים (מנתחי מוח) ממפים את תפקידה של רקמה קרובה בקליפת המוח על ידי גירויה באמצעות אלקטרודות. גירוי האזור החם האחורי יכול לעורר מגוון תחושות ורגשות מובהקים. אלה יכולים להיות הבזקי אור, צורות גיאומטריות, עיוותי פנים, הזיות שמיעתיות או ראייתיות, תחושה של קירבה או חוסר מציאות, דחף להזיז גפה מסוימת וכן הלאה. גירוי האזור הקדמי של קליפת המוח מוביל לתוצאה שונה לחלוטין: ככלל, הוא לא מעורר חוויה ישירה.

מקור שני לתובנות בא מחולים נוירולוגיים שחיו במחצית הראשונה של המאה ה-20. לעיתים היו צריכים לכרות להם רצועה גדולה מקליפת המוח הקדמית (prefrontal cortex) כדי להסיר גידול או להפחית התקפים אפילפטיים. מה שמפליא הוא כמה מעט המטופלים הללו הושפעו. אובדן חלק מהאונה המצחית אכן גרם להשלכות שליליות מסוימות: המטופלים איבדו חלק מהיכולת לדכא תחושות או מעשים לא הולמים וסבלו מבעיות מוטוריות או מחזרות כפייתיות על מעשים מסוימים או מילים. אך לאחר הניתוח, האישיות והאינטליגנציה שלהם השתפרו, והם חיו עוד שנים רבות בלי כל ראיה לכך שההסרה הדרסטית של רקמה קדמית השפיעה באופן משמעותי על החוויה התודעתית שלהם. לעומת זאת, הוצאה של חלקים קטנים שבקטנים מקליפת המוח האחורית, שם נמצא האזור החם, יכלה להוביל לאובדן של קטגוריות שלמות של תוכן תודעתי: מטופלים לא הצליחו לזהות פרצופים, או לראות תנועה, צבע או מקום.

אם כן, נראה כי מראות, קולות ותחושות אחרות של החיים שאנו חווים נוצרים בקליפת המוח האחורית. למיטב ידיעתנו, משם מגיעות כמעט כל החוויות התודעתיות שלנו. מהו ההבדל המהותי בין האזורים האחוריים לרוב קליפת המוח הקדמית, שאינה תורמת ישירות לתוכן הסובייקטיבי? האמת היא שאיננו יודעים. ובכל זאת, מרגש לציין שגילוי חדש מראה כי חוקרי מוח מתקרבים למצוא את התשובה.

מד התודעה

קיים צורך רפואי שלא נענה עד כה להמציא כלי שיזהה באופן אמין את קיומה של תודעה או היעדרה אצל נכים ובעלי לקויות. לדוגמה, במהלך ניתוח מרדימים את המטופלים כדי לוודא שלא ינועו, שלחץ הדם שלהם יהיה יציב וכדי לחסוך מהם כאבים וזיכרונות טראומטיים. לצערנו, לא תמיד מגשימים את המטרה הזאת: מדי שנה מאות מטופלים תחת הרדמה שומרים על רמה כלשהי של הכרה.

קבוצה נוספת של מטופלים, שסובלים מפגיעה מוחית חמורה בשל תאונה, זיהום או הרעלה קיצונית, עשויים לחיות שנים ארוכות בלי יכולת לדבר או להגיב לבקשות בעל פה. קשה מאוד לקבוע שהם אכן חווים חיים. חישבו על אסטרונאוט שמרחף בחלל ומקשיב לניסיונות של מרכז הבקרה לתקשר איתו. המשדר שלו מקולקל ולא מעביר הלאה את קולו, כך שעבור העולם הוא נראה אבוד. זהו מצבם המייאש של חולים שמוחם הפגוע לא מאפשר להם לתקשר עם העולם – מצב קיצוני של בידוד.

בתחילת שנות ה-2000, גיוליו טונוני (Tononi) מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון ומרצ'לו מסימיני (Massimini), שעובד כעת באוניברסיטת מילאן באיטליה, פיתחו שיטה בשם "זאפ וזיפ" (zap and zip) שנועדה לבחון אם אדם נמצא בהכרה. החוקרים הצמידו לקרקפת סליל חוט מכוסה ועשו לה "זאפ", כלומר שלחו פעימה עזה של אנרגיה מגנטית לתוך הגולגולת, ויצרו כך זרם חשמלי קצר בתאי העצב שמתחת. הסטייה הזאת גירתה או עיכבה את פעולתם של התאים הקשורים לתאי העצב באזורים המחוברים אליהם, בשרשרת שהדהדה לרוחב קליפת המוח עד שהפעילות דעכה. רשת של גלאי EEG (בשמו המלא Electroencephalogram), שהותקנו סביב הגולגולת תיעדה את האותות החשמליים. עם התקדמות האותות לאורך זמן, העקבות הללו, שתאמו לאזורים ספציפיים במוח מתחת לגולגולת, יצרו מעין סרט.

הרשומות המתפתחות הללו לא ציירו דפוס סטריאוטיפי ולא היו אקראיים לחלוטין. באופן ראוי לציון, ככל שהמקצבים המתגברים והדועכים הללו היו צפויים יותר, כך היה סביר יותר להניח שהמוח מחוסר הכרה. החוקרים כימתו את תחושת הבטן הזאת בכך שדחסו את המידע שבסרט בעזרת אלגוריתם שמשמש בדרך כלל לדחיסת קבצי מחשב (zipping). הדחיסה הניבה הערכה למורכבות של תגובת המוח. מדד מורכבות הסטיות של מתנדבים ערים נע בין 0.31 ל-0.70, והם ירדו מתחת ל-0.31 בזמן שינה עמוקה או כשהיו בהרדמה. מסימיני וטונוני בחנו את מדד ה"זיפ וזאפ" על 48 מטופלים שסבלו מפגיעה מוחית אך היו מגיבים וערים, ומצאו שהשיטה סיפקה אצל כולם הוכחה התנהגותית למודעות.

לאחר מכן הפעילו את "זיפ וזאפ" על 81 חולים שהפגינו מודעות נמוכה או היו בתרדמת. בקבוצה הראשונה, שהראתה סימנים מסוימים להתנהגות לא רפלקסיבית, השיטה העריכה נכונה כי 36 מ-38 המטופלים נמצאו בהכרה. היא טעתה באבחונם של שני מטופלים והעריכה שהם מחוסרי הכרה. מתוך 43 מטופלים בתרדמת, שכל הניסיונות המעשיים ליצור איתם תקשורת כשלו, 34 סווגו מחוסרי הכרה ואצל תשעה זוהתה הכרה. המוח שלהם הגיב בצורה דומה למטופלי הביקורת הערים, מה שרמז שהם נמצאים בהכרה אך אינם מסוגלים לתקשר עם אהוביהם.

מחקרים מתמשכים מנסים לתקנן ולשפר את "זיפ וזאפ" עבור חולים שמוחם נפגע ולהרחיב את הטיפול גם לחולים פסיכיאטריים וילדים. במוקדם או במאוחר מדענים יגלו את הקבוצה המדויקת של המנגנונים העצביים שמניבים חוויה כלשהי. אף שלגילויים האלה יש חשיבות רפואית חשובה והם יכולים לעזור למשפחה וחברים, הם לא יענו על אחדות מהשאלות העמוקות: למה דווקא תאי עצב האלה ולא אחרים? למה דווקא התדירות המסוימת הזאת ולא אחרת? אכן, התעלומה המתמשכת היא איך ולמה חלק מאורגן מאוד של חומר פעיל יצמיח תחושה מודעת. אחרי הכול, המוח הוא כמו כל איבר אחר, וכפוף לאותם חוקים פיזיקליים כמו הלב או הכבד. מה מייחד אותו? מה בביופיזיקה של גוש של חומר מוחי מגורה הופך ג'לי אפור לצליל היקפי הנהדר ולשלל הצבעים שמהם מורכב מארג החוויה היומיומית?

בסופו של דבר נחוצה לנו תיאוריה מדעית מספקת של התודעה שתחזה מהם התנאים שדרושים למערכת פיזית כדי שתחווה חוויות – ולא משנה אם מעגל מורכב של תאי עצב או טרנזיסטור מסיליקון. כמו כן, למה האיכות של החוויות האלה משתנה? מדוע שמיים כחולים ובהירים מעוררים בנו תחושה שונה כל כך מחריקה של כינור לא מכוון? האם השוני הזה בתחושה ממלא מטרה כלשהי, ואם כן מהי? תיאוריה כזאת תאפשר לנו להסיק אילו מערכות חוות משהו. בהיעדר תיאוריה עם חיזויים ניתנים לבחינה, כל השערה לגבי תודעה של מכשיר תתבסס לחלוטין על האינטואיציה שלנו, וההיסטוריה של המדע מלמדת שהיא איננה מורה דרך אמין.

ויכוחים חריפים התעוררו סביב שתי התיאוריות המוכרות ביותר העוסקות בתודעה. הראשונה היא "מרחב העבודה העצבי הכולל" (Global Neuronal Workspace) שהגו הפסיכולוג ברנרד ג' בארס (Baars) וחוקרי המוח סטניסלס דהאן (Dehaene) וז'אן-פייר שַנְזֵ'ה (Changeux). התיאוריה פותחת באבחנה שכאשר אתה מודע למשהו, חלקים רבים של המוח שלך זוכים בגישה למידע הזה. לעומת זאת, אם אתה פועל שלא במודע, המידע הזה נמצא בתוך מערכת תחושתית-תנועתית ספציפית הקשורה אליו. לדוגמה, הקלדה מהירה נעשית באופן אוטומטי. אם נשאל כיצד את עושה את זה, לא תדעי לענות. תהיה לך גישה מודעת מוגבלת בלבד למידע הזה, שבמקרה זה נמצא ברשתות המוחיות המקשרות את העיניים לתנועות אצבע מהירות.

לקראת תיאוריה יסודית

מרחב העבודה העצבי הכולל גורס שהתודעה נוצרת מסוג מסוים של עיבוד מידע – בדומה לראשית ימיה של בינה מלאכותית, כשתוכנות מקצועיות קיבלו גישה למאגר נתונים משותף קטן. הנתונים שהיו כתובים על "הלוח" הזה הפכו נגישים לשלל תהליכים משניים: זיכרון עבודה, שפה, מודול תכנון וכן הלאה. על פי מרחב העבודה העצבי הכולל, תודעה נוצרת כשקלט של מידע חושי, שכתוב על לוח כזה, משודר בצורה כוללת לכמה מערכות קוגניטיביות, שמעבדות את המידע הזה כדי לדבר, לשמור או לשחזר זיכרון או להוציא לפועל פעולה זו או אחרת.

המקום על הלוח הזה מוגבל, כך שאנחנו מודעים רק למידע מצומצם בכל רגע נתון. משערים שרשת תאי העצב שמשדרת את ההודעות האלה נמצאת באונה המצחית ובאונה הקודקודית. ברגע שהמידע המועט הזה משודר ברשת הזאת וזמין לכול מטרה, הוא נכנס למודעוּת. המכונות של ימינו אומנם לא הגיעו עדיין לרמת תחכום קוגניטיבית כזאת, אבל זאת רק שאלה של זמן. תיאוריית מרחב העבודה העצבי הכולל מניחה שהמחשבים של העתיד יהיו בעלי תודעה.

תיאוריית המידע המשולב (Integrated Information Theory), שפיתחו טונוני ועמיתיו, ובהם אנוכי, יוצאת מנקודת פתיחה שונה מאוד: החוויה עצמה. לכול חוויה יש תכונות מהותיות מסוימות. היא פנימית, קיימת רק עבור "הבעלים" שלה, היא מובנית (מונית צהובה מאטה בזמן שכלב חום עובר את הכביש), והיא ספציפית – נבדלת מכל חוויה מודעת אחרת, כגון סצנה מסוימת בסרט. כמו כן היא אחידה ומוגדרת. כשאתם יושבים על ספסל בפארק ביום שמש חם ומסתכלים על ילדים משחקים, אי אפשר להפריד את חלקי החוויה – הרוח המשחקת בשערכם או ההנאה משמיעת צחוק ילדכם – בלי שהחוויה תחדל להיות מה שהיא.

טונוני משער שכל מנגנון מורכב ועתיר קשרים פנימיים, שהמבנה שלו מקודד אוסף של מערכות יחסים של סיבה ותוצאה, יחזיק בתכונות הללו, ולכן תהיה לו רמה כלשהי של תודעה. התחושה תהיה שמשהו בא מבפנים. אך אם אין למנגנון הזה די אינטגרציה ומורכבות, כמו שקורה במוח הקטן, הוא לא יהיה מודע לדבר. תיאוריית המידע המשולב קובעת שתודעה היא כוח סיבתי פנימי הקשור למנגנונים מורכבים כמו מוח האדם.

תיאוריית המידע המשולב גם גוזרת מהמורכבת של המבנה המשולב הבסיסי מספר יחיד שאינו שלילי ɸ (מבוטא פִי) שמכמת את התודעה הזו. אם ɸ הוא אפס, המערכת אינה חשה שום דבר שיכול להיות עצמה. לעומת זאת, ככל שהמספר הזה יותר גדול, כך עולה הכוח הסיבתי הפנימי של המערכת והיא מודעת יותר. למוח, שמתאפיין בקישוריות עצומה וספציפית ביותר, יש ɸ גבוה מאוד, שמעיד על רמה גבוהה של תודעה. תיאוריית המידע המשולב מסבירה מספר אבחנות, למשל מדוע המוח הקטן לא תורם למודעות ואיך זה שמדד "זיפ וזאפ" עובד (הערך שנמדד הוא קירוב גס ל-ɸ).

תיאוריית המידע המשולב גם מנבאת שהדמיה מתוחכמת של מוח האדם באמצעות מחשב דיגיטלי לא תוכל להיות מודעת, אפילו אם היא מדברת בצורה שאי אפשר להבחין בינה לבין דיבור אנושי. בדיוק כפי שהדמיה של משיכת הכבידה העצומה של חור שחור לא באמת משנה את מרחב הזמן סביב המחשב שיוצר את הקוד האסטרופיזיקלי, תכנות של תודעה לעולם לא ייצור מחשב בעל הכרה. אי אפשר לתכנת הכרה: היא צריכה להיות מובנית בתוך מבנה המערכת עצמה.

העתיד צופן לנו שני אתגרים. האחד הוא להשתמש בכלים שברשותנו, שנהיים יותר ויותר מדויקים, כדי לבחון ולחקור את הקואליציות הרבות של תאי העצב ההטרוגניים מאוד שמהם מורכב המוח, כדי להבין יותר לעומק את טביעות הרגל העצביות של התודעה. מאמץ כזה ידרוש עשורים רבים, בשל המורכבות העצומה של מערכת העצבים המרכזית. היעד השני הוא לאשש או לשלול את שתי התיאוריות הדומיננטיות כיום. או שמא לבנות תיאוריה טובה יותר על בסיס חלקים של שתיהן, שתסביר כראוי את התעלומה המרכזית של קיומנו: כיצד איבר ששוקל קצת יותר מקילו והמרקם שלו מזכיר טופו מקרין את התחושות של החיים.

תרגמה: עמית בנימין