לעיתים קרובות אפשר למנוע את הסיבוך הנפוץ ביותר אצל מטופלים מבוגרים שעברו ניתוח או אשפוז

לפני 35 שנה, כששרון אינויה (Inouye) הייתה רופאה צעירה במרכז רפואי בקונטיקט, היא נדהמה לחזות בשינויים המטרידים שחוו רבים מהמטופלים הזקנים. הם היו מגיעים צלולים ומרוכזים לבית החולים, אולם עד מהרה נהיו מבולבלים – בלי סיבה עקבית ונראית לעין. חלקם פיתחו הזיות ורגשות סוערים; אחרים נראו מסוממים ומחוץ לעניינים. "שאלתי רופאים אחרים על זה, והם התייחסו לזה בביטול", היא נזכרת.

המצב המבולבל הזה, המכונה דליריום (הזיה) "התקבל כדבר צפוי" אצל מטופלים זקנים, אבל אינויה סירבה לקבל את זה, ובה בעת סקרנותה התעוררה בה. כעת, כרופאה גריאטרית ומרצה בבית הספר לרפואה של הרווארד, היא אחת החוקרות המובילות בעולם בחקר הדליריום, המחיר שהוא גובה ואיך אפשר למנוע אותו.

דליריום הוא תופעה נפוצה להחריד. הוא משפיע על 10 עד 50 אחוזים מהמאושפזים בגילאי 65 ומעלה, בין שעברו ניתוח ובין שלא, ועד 85 אחוזים מהחולים המאושפזים בטיפול נמרץ. זהו הסיבוך הנפוץ ביותר אחרי ניתוח בקבוצה הדמוגרפית הזאת. ועם זאת, עד לאחרונה כמעט שלא טרחו לספר למטופלים ולבני משפחותיהם על האפשרות של דליריום.

אחת הסיבות לשינוי היא העלייה הדרמטית במספר המטופלים המבוגרים העוברים ניתוחים. "רק בשנים האחרונות התחלנו לראות מספרים גדולים של מטופלים בני 80 ו-90 שבאים לעבור ניתוח", אומר פרדריק סיבר (Sieber), ראש המחלקה להרדמה וטיפול נמרץ בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

איור חולה עם אינפוזיה ובלגן בראשדליריום: לא מכה משמיים | איור: פטיניה ראמוס

סיבה נוספת לתשומת הלב שמוקדשת למצב הדליריום היא שמחקריהם של אינויה ואחרים הראו שהמצב הזה קשור אצל מטופלים רבים לסיכונים ארוכי טווח, כולל אובדן חדות המחשבה. למרבה הצער, משפחות רבות מכירות את המצב הזה, שבו סבא לא יחזור לעולם להיות כפי שהיה לפני הניתוח.

לא ברור אם הדליריום עצמו גורם לנזק מוחי מתמשך, או שמא הוא רק חושף ולעיתים מאיץ בעיות קיימות בתפקודי החשיבה. גם לא ברור איך הרדמה או ניתוח מעוררים את המצב הזה. סיבר, לדוגמה, חקר רבות אם העדפה של הרדמה מקומית על פני הרדמה כללית ושימוש בחומר הרדמה קל לעומת חומר הרדמה חזק משנה משהו. התשובה היא שלא. לדבריו, הדברים שמעלים כנראה את הסיכון הן רגישויות קיימות הכוללות מחלות כרוניות או ניצנים של שיטיון.

מגדל קלפים

אם הדליריום נמשך יותר מכמה ימים, ובייחוד אם נלווית לו ירידה בתפקוד השכלי, ההשלכות של זה עצומות. "זה מגדל קלפים", אומרת אינויה. "המטופלים מתחילים לקבל טיפול תרופתי למצוקתם הרגשית או להתנהגות ההרסנית שלהם, והתרופות הללו יוצרות סיבוכים. או שמסממים אותם עד מעל לראש וכך יוצרים סיבוכים". חולים הסובלים מדליריום עלולים להיחנק מאוכל או מכדורים, ולמות מדלקת ריאות עקב שאיפת פירורי מזון או מיצי קיבה. הם נשארים במיטה למשך תקופות ארוכות, וסובלים מקרישי דם קטלניים. כשהם קמים, הם מוּעדים לנפילות. זו התדרדרות מסחררת, וגם יקרה מאוד. מערכת הבריאות בארצות הברית לבדה מוציאה יותר מ-183 מיליארד דולר לשנה על עלויות שקשורות לדליריום – יותר ממה שיוצא על התקפי לב.

למרבה המזל, אפשר למנוע דליריום או לצמצם את מישכו בכמה צעדים פשוטים, כמו לדאוג שהמטופל או המטופלת ישתו מספיק מים, שהמשקפיים ומכשירי השמיעה יהיו זמינים תמיד למי שזקוקים להם, שיקומו מהמיטה וילכו כמה שיותר מוקדם אחרי הניתוח, שיישנו מספיק, ושיקיימו קשרים חברתיים עם צוות בית החולים ובני המשפחה.

איור דליריום כחיצים מבלבלים במוחמה מתרחש בקופסה השחורה של המוח? | איור: alexscopje, שאטרסטוק

אלו רק אחדים מהצעדים הכלולים בתוכנית בית החולים לחיי מבוגרים (Hospital Elder Life Program, או HELP בקיצור), שפיתחו לראשונה אינויה ועמיתיה ב-1993 ונכנסה מאז לשימוש במאות בתי חולים ברחבי העולם. מחקרים מראים שהתוכנית מקטינה את הסיכון לדליריום ב-30 עד 50 אחוז, מקצרת את משכו אם הוא כבר קרה ומפחית את שיעור הנפילות ב-42 אחוז. ראוי לציין שכך נחסכים לכל מטופל בין 1,600 דולר ל-3,800 דולר בתשלומי לבית החולים בארצות הברית, ויותר מ-16 אלף דולר בהוצאות על טיפולים ארוכי טווח בשנה שאחרי הופעת הדליריום.

ארגון הגמלאים האמריקאי (AARP), לצד המועצה העולמית לבריאות המוח הקשורה אליו, פרסם בחודש מרץ 2020 דו"ח על דליריום שנועד לעזור לאנשים להקטין את הסיכון שבו הם נמצאים ולשפר את התוצאה הסופי, בעיקר אצל 50 האחוזים בערך שמצפה להם ניתוח בשלב כלשהו אחרי גיל 65, אומרת שרה לנץ לוק (Lock), סגן נשיאה בכירה למדיניות ובריאות המוח בארגון. היא מצטערת שלא ידעה יותר כשאימהּ "התחרפנה" אחרי ניתוח לתיקון אבי העורקים. לוק אומרת שאילו ידעה היא הייתה מארגנת משמרות של בני משפחה ליד המיטה כדי שאימה לא תהיה לבד: "הייתי מוודאת שהיא תשתה מספיק והייתי מוכנה לזה שההתאוששות עשויה להתארך יותר מכפי שציפיתי".

תרגם: ד"ר גל חיימוביץ'

פורסם במקור בגיליון מרץ 2020 של כתב העת Scientific American

 

5 תגובות

  • ביולוג

    קורא לכם להחרים את מכון דוידסון

    שופר של התעשייה ושל אינטרסים מלוכלכים של תאגידים, ארגון שתומך בפשעים חמורים נגד האנושות.
    תומך במדע שמנסה לשעבד אותכם ואת ילדכם ולא במדע בר קיימא לטובת האנושות.
    יבוא יום ומדענים ואנשי תעמולה ממכון ויצמן יהיו במצב דומה לאנתרופולוגים ולפסיכיאטרים הגרמניים אחרי מלחמת העולם השנייה.
    אולי עכשיו זה נשמע תמהוני אבל חכו כמה שנים והתגובה הזאת כנראה כבר לא תראה כזאת ביזארית

  • אלכס

    עוד מקרה

    של דליריום לא מטופל. האם אתה מקבל עזרה כלשהי?

  • המדען המטורף

    עם כמעט 8 מיליארד בני אדם, מה האובססיה הזו לחיי אדם?

    יש לנו פה כמעט 8 מיליארד נפשות חונקים את הכדור כמו טפיל. זה 7 מיליארד יותר מדי! מלחמות משאבים, שינויי אקלים, זיהום האוויר היבשה והים. כל זה קורה כעת ובעליה מתמדת ומואצת, עד לנקודת האל חזור.
    וכל זה קורה כי אנחנו בטוחים שהאדם מגיע לו הכל ושחיי אדם הם הערך הכי חשוב ביקום.
    כמה אגואיזם יש לנו כמין לעזעזל זה לא יאמן. הלוואי שימותו כמה שיותר אנשים.
    צריך לקצר את תוחלת החיים, לא להאריך אותה ולספק לפנסיונרים חיים טובים יותר.

  • אנונימי

    זה נקרא מיזנטרופיה

  • גיא

    פשוט נפלא. איזה כיף שאנשים כמוה קיימים.

    לב, תושייה, והסתכלות למציאות בפנים.
    כל מה שהיה צריך הוא תשומת לב ולב.
    מעורר השראה.