הבעיה באבחון גנטי

כמו רבים שעברו את גיל 60 אני מוצא את עיניי נמשכות אל מדור מודעות האבל בעיתון, כדי להשוות את הגיל וסיבת המוות למדדי הבריאות האישיים שלי. אני מתעכב במיוחד על מחלות הלב, שמהן סבלו אבי וסבי, ועל סרטן שהיכה באימי. וקיימת כמובן מחלת אלצהיימר, שלפי דו"ח של איגוד האלצהיימר משנת 2015 צפויה לפגוע במוחם של יותר מ-28 מיליון מבני דורי. לאור החשיבות הרבה של ההיסטוריה המשפחתית והגנטיקה בקביעת תוחלת החיים, החלטתי להוציא 199 דולר על ערכה לבדיקה גנטית אישית ושיוך לעץ משפחתי, שנקראת 23andMe. ירקתי לתוך בקבוקון פלסטיק, ביקשתי לבדוק את כל גרסאות הגֵנים שאחראים למחלות כלשהן, והמתנתי במתח לתוצאות שלי. אז מה קיבלתי?

ראשית, הערכה זיהתה היטב את שורשיי המשפחתיים: כ-99.7 אחוז אירופיים, בעיקר מצרפת/גרמניה (21.6 אחוז), הבלקן/יוון (16.4 אחוז) וסקנדינביה/שבדיה (5.5 אחוזים). אכן, סבתי מצד אמא היא גרמנייה וסבי יווני. סבא וסבתא רבא שלי מצד אבא היו מדנמרק ומשבדיה.

שנית, דו"ח התכונות זיהה היטב שיש לי חוש ריח וטעם מפותחים, עיניים חומות, ושהקמיצה שלי ארוכה מהאצבע המורה. בנוסף ניבאו שאני מנומש מעט וששערי חלק ובהיר.

בנוסף, עיניי נאורו כשראיתי בדו"ח המחלות את המילים "לא נמצאו וריאנטים" למחלת פרקינסון, סיסטיק פיברוזיס, ניוון שרירים, אנמיה חרמשית, טאי זקס ואלצהיימר. "אוי איזה אושר, אוי איזו חדווה בלתי צפויה!" (ותודה לגילברט וסאליבן).

אבל רגע! 23andMe גם טענו שאני לא מתקרח, שאין לי גומות חן, שיש לי אי אלו שערות על הגב העליון, שגבותיי מחוברות מעט, שאין לי בלורית בולטת במצח ושהבוהן ברגלי ארוכה משאר האצבעות. כל אלו אינם נכונים. אם בדיקה גנטית של תכונות פיזיות פשוטות יחסית כאלה עלולה להיות שגויה, מה אפשר ללמוד מזה על מידת הדיוק שלה בנוגע למחלות מורכבות יותר? "הדו"חות שלנו אינם כוללים את כל הווריאנטים הגנטיים האפשריים שעשויים להשפיע על המחלות השונות", מצהירה החברה. "גורמים נוספים עשויים להשפיע גם הם על סיכויך לפתח את המחלות הללו, ובכלל זה אורח החיים, הסביבה וההיסטוריה המשפחתית". אה, אלה.

המראה הגנטית משקרת |איור: יזהר כהן

לגבי אורך הבוהן ברגל, לדוגמה, ל-56 אחוז מהנחקרים שתוצאותיהם דומות לאלה שלי (15 סמנים גנטיים שקשורים לבוהן ארוכה ו-13 סמנים לאצבע שנייה ארוכה) אכן יש בוהן ארוכה יותר מהאצבע שלידה, אבל אני נמצא ב-44 האחוזים הנותרים. ניבוי שאינו עולה בהרבה על ניחוש אקראי של 50-50 אינו בהכרח חסר תועלת. עבור מחלת אלצהיימר, הווריאנט e4 של הגן APOE (או apoliprotein E) מעלה את הסיכון לחלות במחלה לאחוז אחד עד גיל 65, 7-4 אחוזים עד גיל 75, ו-23-20 אחוז עד גיל 85 אצל גברים. (אצל נשים הסכנה באותם גילאים עומדת על פחות מאחוז, 7-5 אחוזים ו-30-27 אחוז בהתאמה). עבור נשאים של שני עותקים של הווריאנט הזה של הגֵן (אחד מכל הורה) הסיכון עולה ל-4 אחוזים (עד גיל 65), 28 אחוז (עד גיל 75) ו-51 אחוז (עד גיל 85) אצל גברים (2, 28 ו-60 אחוז אצל נשים). אבל "הבדיקה אינה כוללת את כל הווריאנטים האפשריים או את כל הגֵנים האפשריים שקשורים להתפרצות מאוחרת של מחלת אלצהיימר". כך שגם אם נחסכו ממני שני העותקים של e4, עדיין אני נמצא בסיכון של 2-1 אחוז לפתח אלצהיימר בגיל 75, ו-8-5 אחוזים עד גיל 85.

כדי להבהיר את הדברים טוב יותר בנושא הסבוך הזה, יצרתי קשר עם רודי טנזי (Rudy Tanzi), נוירולוג באוניברסיטת הרווארד וראש פרויקט גנום האלצהיימר, שהיה שותף לגילוים של כמה מהגנים הקשורים למחלה. הוא הודה ש"אף אחד לא יכול לומר בוודאות מה התרומה של אורח חיים לעומת הגנטיקה בקשר לסיכון לחלות באלצהיימר", והוסיף כי הווריאנט e4 של הגֵן APOE "נמצא אצל כ-20 אחוז מהאוכלוסייה, וקיים אצל 50 אחוז מהאנשים אצלם שהמחלה מופיעה אצלם בגיל מבוגר, אך הימצאותו אינה אומרת שהם יחלו בהכרח".

בנוסף, "עד שנגלה את כל (או רוב) המוטציות האחראיות למחלה ב-40 הגנים הרלוונטיים, אין כל טעם לנסות להצמיד מספר לשונות הגנטית. לעת עתה... כל מה שאפשר לומר בצורה אחראית הוא שרק חמישה אחוזים לכל היותר מהמוטציות הגנטיות שקשורות לאלצהיימר גורמים בהכרח למחלה. מכאן נובע שרוב המקרים הנותרים, אם לא כולם, משלבים בתוכם כמעט בוודאות השפעות גנטיות (גורמות סיכון או מגינות). אבל במקרים האלה (95 אחוז) יחסי גומלין בין גֵנים לסביבה ולאורח החיים הם אלה שקובעים את הסיכון לחלות לאורך החיים".

אז מה עלינו לעשות כדי להתגונן מפני אלצהיימר? טנזי טוען כי עלינו לישון ללא הפרעה שבע עד שמונה שעות ביממה, להימנע מלחץ נפשי, להיות בקשר עם אנשים אחרים, להתעמל (לחיזוק הלב והריאות), ללמוד ("ככל שיש לך יותר סינפסות, אתה יכול להרשות לעצמך לאבד יותר מהן לפני שתאבד את השליטה") ולאכול נכון (דיאטה ים תיכונית שכוללת הרבה פירות וירקות, שמן זית ודגנים מלאים).

במה שנוגע לערכות של בדיקות גנטיות אישיות, תוצאותיהן ומסקנותיהן עדיין מוגבלות. אבל זה נכון לרוב המידע הרפואי, ובכל זאת אנו רוצים לדעת כמה שיותר על המחלות שלנו. אז למה לא נוסיף גם את הגנטיקה לרשימה?

פורסם במקור בגיליון אוגוסט 2018 של כתב העת Scientific American.