החל המרוץ לניצול המשאבים הטמונים בקרקעית האוקיינוס – ולהגנה עליה מפני שימוש לא אחראי

בקיצור

  • הולך וגובר הביקוש למתכות מסוימות. מחצבים מסוימים בעלי חשיבות כלכלית הולכים ואוזלים על פני היבשה, ולכן ייתכן שמדינות וחברות יבחרו לכרות מחצבים במעמקי הים.
  • ניקל, נחושת וקובלט מצויים בשפע בגושים בגודל אגרוף (נודולות) בקרקעית הים, בעומק של יותר מ-4,000 מטר.
  • מכונות יגרפו את הגושים הללו ויפזרו משקעים על קרקעית הים. ספינות עיבוד יפיצו את הסחף באוקיינוס. עם זאת, גם לכרייה יבשתית יש השלכות סביבתיות.
  • מציאת דרכים לצמצום ההשלכות עשויה להוביל לחקיקה נבונה – אם ילווה מחקר נוסף לפיתוח התעשייה הזאת.

אנחנו נמצאים במרחק של 50 קילומטר מהחוף של סן דייגו בסוף פברואר, עוגנים במקום שעומק הים בו מגיע לאלף מטר. על ספינת המחקר שלנו, RV Sally Ride, יש שמונה מכולות, כל אחת בגודל של מכונית קטנה, מלאות במשקעים שהועלו ממעמקי קרקעית האוקיינוס השקט. הבוקר מהלנו את המשקע במי ים בתוך מכל ענק, ובמשך יותר משעה הזרמנו את כל תכולתו דרך צינור רחב מדופן האונייה לעומק של שישים מטר.

במשך שש שעות עקבנו אחר עננת חלקיקים שהתפזרו מתחת לספינה ונסחפו בזרמי הים. מערך מתוחכם של גלאים שנתלו מהאונייה אפשר לנו למדוד את צורת העננה ואת ריכוז המשקעים בעמודת המים, בעוד האותות הולכים ונחלשים. מטרתנו הייתה לצבור נתונים ימיים בסוגיה חשובה שעשויה להשפיע מאוד על האוקיינוס בקרוב: כרייה מקרקעית הים.

לאחר שנים שהנושא עמד על הפרק, ממשלות וחברות מסחריות בכל רחבי העולם מתחילות לחקור את קרקעית הים העמוקה בחיפוש אחר מינרלים יקרי ערך, ובראשם ניקל, נחושת וקובלט. צורה אחת של מרבץ – תצבירים של המתכות הללו ("נודולות" בלשון הגיאולוגים) שגודלם כגודל אגרוף – מצויה אלפי מטרים מתחת לפני המים. מכונות איסוף רובוטיות, בגודל של מקצרה גדולה, יזחלו על קרקעית הים וישאבו את שכבת המשקע העליון המכילה את הנודולות הללו, ויפזרו סביבן בתוך כך עננת משקעים. המלקטים ידחפו את הנודולות בצינורות רחבים באורך של כמה קילומטרים אל כלי שיט גדולים. הספינות ינפו את החומר, יפרידו מדי יום מיליוני נודולות מתכתיות דחוסות וישליכו בחזרה לים את שאריות המשקעים, בעננה שתשקע במים.

איך כל הפעילות הזאת תשפיע על החיים בקרקעית הים ובמים שמעליה? ניסוי הפליטה שלנו הוא צעד התחלתי למציאת חלק מהתשובה.

הדרישה למתכות בעולם גוברת בהתמדה. חלק מהמכרות היבשתיים האיכותיים הולכים וממצים את תכולתם. יש חברות, כגון Global Sea Mineral Resources (או GSR) ו-UK Seabed Resources, ששואפות לכרות בעומק הים מתוך אמונה שזה יעלה פחות מכרייה יבשתית, במיוחד לאור העובדה שיצרנים יבשתיים נאלצים לפנות לאתרים עם מחצבים פחות איכותיים וקשים יותר להפקה.

מדינות כמו יפן וקוריאה הדרומית, שאין משאבים מינרליים רבים בשטחן, מעוניינות גם הן להיכנס למשחק ולחפש מחצבים בים, שם מצויים מרבצים נרחבים. בספטמבר 2017 ערכה החברה הלאומית היפנית לנפט, גז ומתכות את אחד הניסיונות המסחריים הגדולים הראשונים. אב-טיפוס של מחפר אסף טונות רבות של אבץ ומתכות אחרות מתוך מרבצים בעומק של 1,600 מטרים ליד אוקינאווה, בתוך האזור הכלכלי הבלעדי (Exclusive Economic Zone, או EEZ בקיצור) של יפן, כלומר במים הכלכליים שלה. מדינות ואזורים של איים קטנים, כמו טונגה ואיי קוק שאינם יכולים לממן לעצמם תעשייה כזאת, דנים באפשרות להציע למשקיעים חיצוניים זכויות כרייה במים הכלכליים שלהם. והרשות הבינלאומית לקרקעית הים הבינלאומית (International Seabed Authority, או ISA), שמסדירה את הפעילות המסחרית במים הבינלאומיים, העניקה 28 היתרי חיפושים למוסדות מעשרים מדינות במטרה שידגמו את המינרלים בקרקעית הים.

חיפוש אחרי אוצרות
מדינות וחברות רבות כורות נפט, חול ויהלומים בקרקעית הים הרדודה. כעת הן חוקרות את קרקעית הים העמוקה בחיפוש אחר מתכות חשובות כמו ניקל וקובלט. חוקרים מיפו במים הבינלאומיים שלושה סוגי מרבצים שנראים מבטיחים במיוחד (באזורים הצבעוניים). ייתכן שכריית נודולות מנגן תשתלם במיוחד מבחינה כלכלית.
הרשות הבינלאומית לקרקעית הים (ISA), שמסדירה את הכרייה במים בינלאומיים, הנפיקה 16 רישיונות מחקר (בצבעים) לחיפוש אחר נודולות מנגן באזור השבירה קלריון-קליפרטון, אזור על קרקעית האוקיינוס השקט שמשתווה בערך לגודלה של אירופה. רוב הסלעים נמצאים בעומקים של למעלה מ-4,000 מטר מתחת לפני הים. כשהרשות מעניקה רישיונות, היא מקצה למדינות מתפתחות שטחים לניצול עתידי אפשרי וקובעת אזורים מוגנים שהכרייה בהם אסורה. חלק מהמדינות מנהלות חיפושים גם באזור הכלכלי הבלעדי שלהן, כלומר במים הכלכליים.

חוקרים פועלים במרץ כדי ללמוד עוד על השפעות מזיקות אפשריות ועל צעדים שעשויים לצמצם אותן. ממשלות, חברות מסחריות, ה-ISA, אוניברסיטאות ומוסדות מדעיים אחרים משתפים פעולה במיזמים מחקריים משותפים דומים לשלנו. בניגוד למה שהיה בעבר בניצול הפחם, הנפט, הזרחן ומשאבי טבע אחרים, לקהילה המדעית יש כיום אפשרות לעבוד עם כל הגורמים המעורבים כדי לפתח אמצעי הגנה יעילים עוד לפני שתצמח תעשיית כרייה גדולה ולחשוף מבעוד מועד את ההשפעות היחסיות של כרייה בעומק הים לעומת כרייה יבשתית.

שלל של ניקל, נחושת וקובלט

חוקרים משבדיה היו הראשונים שגילו מרבצי מינרלים באוקיינוס לפני 150 שנה בים קארה שליד סיביר. האוצרות הללו אושרו בשנות ה-70 של המאה ה-19, בידי משלחת צ'לנג'ר המפורסמת שקידמה את חקר האוקיינוסים המודרני. בשנות ה-70 של המאה ה-20, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית תכננה תרמית מתוחכמת של צלילה באוקיינוס השקט לחילוץ הצוללת הסובייטית הטבועה K-129, במסווה של חיפוש אחרי נודולות מנגן. עם זאת, קשיים טכנולוגיים וחוסר כדאיות כלכלית בשל מחירי המינרלים הנמוכים לא אפשרו מחקר מסחרי ממשי.

בעשור האחרון ההתעניינות בנושא גברה במידה ניכרת. העלייה בגודל האוכלוסייה העולמית, העיור, העלייה בצריכה והפיתוח האגרסיבי של טכנולוגיות התלויות במידה רבה מאוד במתכות מסוימות דחפו את תחזיות השוק משמעותית כלפי מעלה. לדוגמה, הדרישה העולמית לניקל, שעומדת כיום על שני מיליון טון לשנה, צפויה לעלות ב-50 אחוז עד 2030. כ-76 מיליון טון קיימים במאגרים יבשתיים. בערך אותה כמות, בצורת נודולות, מצויה על קרקעית הים באזור השבירה קלריון-קליפרטון לבדו. מדובר במישור מוארך במצולות שמשתרע מהוואי ועד לחצי האי באחה קליפורניה. הסיפור של הקובלט דומה: הנודולות באזור הזה שקולות למאגרים יבשתיים של כשבעה מיליוני טונות או יותר.

יש שלוש צורות עיקריות של מרבצים שנראות מבטיחות. אחת מהן כוללת נביעות הידרותרמיות פעילות ובלתי-פעילות – סדקים שנוצרו בעקבות פעילות געשית ופולטים חומר חם לאורך גבולות הלוחות הטקטוניים. הסולפידים (תרכובות של גופרית) הנרחבים הללו של קרקעית הים הם מרבצים מקומיים עשירים במחצבים כמו נחושת, אבץ, עופרת וזהב. פפואה ניו-גיני העניקה לחברה הקנדית "נאוטילוס מחצבים" (Nautilus Minerals) רישיון להפיק את הסולפידים הללו באתר לא פעיל בשם סולוורה 1 (Solwara 1) במים הכלכליים שלה. הרשות הבינלאומית לקרקעית הים אישרה שבעה חוזים לחיפוש סולפידים באתרים לא פעילים במים הבינלאומיים. מדענים דרשו לאסור את הכרייה באזורים פעילים בשל המערכת האקולוגית הייחודית שלהם.

סוג שני של מרבץ, קרומי קובלט, נוצר בסלעים הקשים שעל הפסגות והדפנות של הרי מצולה, במהלך שיקוע טבעי של מתכות מתמיסת מי הים. קרומי קובלט גדלים לאט מאוד, בקצב של מילימטרים בודדים בכל מיליון שנה, ובדרך כלל מגיעים לעובי של 10-5 סנטימטרים. נוסף על קובלט הם מכילים ניקל ומתכות נחוצות נוספות. אף שה-ISA הנפיקה ארבעה רישיונות חיפוש למערב האוקיינוס השקט, כרייה של קרומי קובלט נחשבת אתגר לא פשוט בשל הקושי להסיר את הקרומים מפני הסלע ומשום שמדובר בדרך כלל בצוקים תלולים שקשה להתמודד עמם מתחת לפני הים.

רוב המיזמים לכרייה במעמקי הים מתמקדים במרבצים של נודולות "מנגן" מרובות-מתכות (מכאן והלאה הכתבה תעסוק בכרייה שלהן). הנודולות פזורות על קרקעית הים או מכוסות בחלקן במשקעים באזורים רחבי ידיים. הן נוצרות בעומק של כמה אלפי מטרים כשמתכות משוקעות מתוך תמיסת מי הים סביב פיסת שפוכת, בתהליך שיוצר גרעין מתפתח שגדל בכסנטימטר אחד בכל מיליון שנה.

ה-ISA העניקה 16 רישיונות לחיפוש נודולות באזור השבירה קלריון-קליפרטון. אף על פי שהרכבן אינו קבוע, נודולה מכילה בדרך כלל ניקל, נחושת וקובלט – שהם השלל האמיתי – בשיעור של כשלושה אחוזים ממשקלה. בערך 25 אחוז הם מנגן, שאם ייכרה בהיקף המתאים יוכל להגדיל משמעותית את האספקה העולמית. השאר הוא בדרך כלל חומר מוקשה חסר ערך כלכלי.

נודולות הן הזהב החדש

דרושים כמה חודשים כדי לסקור אתר פוטנציאלי במכשירים המצויים על אונייה, כלי רכב אוטונומיים תת-ימיים ומלקטים דמויי קופסה שנשלחים מהאונייה לאסוף דגימות. מאחר שהמחקר מכסה שטחים רחבי ידיים, יש לאסוף סטטיסטית דגימות מכל רחבי השדה. אתר כרייה נחשב כדאי מבחינה כלכלית אם ריכוז הנודולות בו עולה על כעשרה קילוגרמים למ"ר, אם אין הרבה משקעים שמכסים את הנודולות (או בכלל לא) כך שקל לאסוף אותן, ואם השיפוע של קרקעית הים אינו עולה על עשרה אחוזים, וכך מאפשר את פעולתן התקינה של המכונות המלקטות, שנעות בדרך כלל על זחלים כבדים.

בלב פעולת הכרייה יעמוד הרכב המלקט, שיונע באמצעות כבל חשמלי המחובר לאונייה. הוא יסרוק את קרקעית הים ויכסה כ-50 קילומטר ביום, וינוע ככל הנראה הלוך ושוב בתבנית של רשת בקנה מידה של קילומטר על פני שדה הנודולות. צוללות אוטונומיות יעזרו לכוון אותו ולעקוב אחרי סביבתו.

מתכות חשובות המצויות בנודולות מנגן מועלות מקרקעית האוקיינוס השקט במהלך פעולת דגימה של חברת "נאוטילוס מינרלים"

בזמן שהמלקט ישאב או ירים את הנודולות ואת המשקעים הנלווים, הוא יבצע הפרדה גסה של הנודולות ויותיר מאחוריו עננה של משקעים בלתי נחוצים. צינור ארוך עם סדרה של משאבות יעלה את תערובת הנודולות לספינת המבצעים. מערכת ההרמה הזאת מבוססת על טכנולוגיה קיימת שתעשיות הנפט, הגז והחפירה משתמשות בה כבר כיום. הספינה תפריד את הנודולות ותחזיר לים את שאריות המשקעים דרך צינור פריקה. ספינות משא גדולות יובילו את הנודולות למתקן עיבוד יבשתי, שבו יפיקו את המתכות.

מחקרי כדאיות כלכלית מראים כי כדי להבטיח רווחיות יצטרכו חברות מסחריות לאסוף שלושה מיליוני טונות של נודולות יבשות בשנה, שיניבו 37 אלף טון ניקל, 32 אלף טון נחושת, 6,000 טון קובלט ו-750 אלף טון מנגן.

ההשפעה על יצורים חיים

הרשות הבינלאומית לקרקעית הים הוקמה בחסות אמנת האו"ם לחוק הים (UNCLOS), שמחייבת את המדינות החתומות עליה לנקוט את כל האמצעים הדרושים כדי לשמור על הסביבה הימית. הרשות מעניקה רישיונות מחקר לאזורים בשטח של 150 אלף קמ"ר. הואיל והגורמים שחתמו על האמנה או אשררו אותה – 167 מדינות והאיחוד האירופי – רואים בקרקעית הים הבינלאומית מקור של "מורשת אנושית משותפת", כל חברה או ארגון ששואפים לכרות במעמקי הים נדרשים לקבל את חסותה של מדינה שאשררה את האמנה. בתום הסקירה, החברה מחלקת את האזור לשניים וה-ISA מחליטה איזה מהחצאים יוקצה למדינה מתפתחת לצורכי ניצול אפשרי.

מחקרים הראו כי מתוך 75 אלף הקמ"ר שתקבל חברה מסחרית, סביר להניח שכ-10,000 קמ"ר (כ-0.2 אחוז מאזור קלריון-קליפרטון) ישתלמו כלכלית לכרייה. המלקט יקלף את ה-15-10 סנטימטרים העליונים של קרקעית הים וידחוס את קרקעית הים מסביב. בנודולות ובמשקעים חיים מגוון יצורים בגודל של 50 מיקרון (מיליוניות המטר) ומעלה. רובם ימותו מהגריפה או ייחנקו מעננת המשקעים שתשקע עליהם.

שארית הביומסה מורכבת ממיקרואורגניזמים קטנים יותר, כגון חיידקים. לא ברור מה יקרה למינים הזעירים הללו. הם יועפו מעלה עם המשקע וישקעו אחר כך מחדש במרחק של קילומטרים רבים. יצורים שמסתמכים על הנודולות כמצע לגידולם לא ייטיבו כנראה להתאקלם. בהתחשב בכך שלנודולות הללו נדרשות מיליוני שנים להיווצר ושקהילות ביולוגיות הרחוקות מהנביעות ההידרותרמיות שבלב האוקיינוס מתפתחות לאט מאוד, נראה שאזורים הכרייה לא ישתקמו בפרק זמן של חיי אנוש. לפני כשלושים שנה השתמשו חוקרים מגרמניה במזחלת כדי ליצור הדמיה של שבילי כרייה בקרקעית הים בעומק של 4,100 מטרים באגן פרו. כשחוקרים חזרו לאתר ב-2015, השבילים נראו כאילו הם זה עתה נוצרו.

עוד דאגה נשקפת מענני המשקעים שיפזרו המלקטים. זרמי רקע חלשים במעמקי הים, שנעים במהירות של סנטימטרים ספורים בשנייה, יכולים להוביל חלקיקי משקעים למרחק של קילומטרים רבים מאתר הפעולה של המלקט. רוב המשקעים קטנים, בקוטר של כ-0.02 מילימטר, עם מהירות שקיעה של כמילימטר בשנייה. משקע כזה מעננות המלקטים, שיגיע לגובה של כעשרה מטרים מעל הקרקעית יוכל, בהשפעת זרמי הרקע, לנוע למרחק של כעשרה קילומטרים ממקום הכרייה.

ההערכה הזאת עשויה להיות פשטנית מדי, משום שהמשקעים הקטנים נוטים להתקבץ לפתיתים גדולים יותר שישקעו מהר יותר מהחלקיקים הבודדים, ולכן יגבילו את את טווח התנועה האופקי של העננות. עם זאת, קצב השקיעה הכללי במעמקי הים – כמילימטר באלף שנה – נמוך עד כדי כך שביולוגים סבורים חושבים שדי בכמויות זעירות של משקעים שהמלקט יפלוט כדי לחנוק יצורים החיים על קרקעית הים אפילו במרחק רב יותר. גם דחיסת קרקעית הים היא מקור לדאגה. חקר ההשפעות של סערות התהום שפורצות מדי פעם וגורפות את המשקעים מקרקעית הים העמוקה עשוי לספק תובנות חשובות.

לא פשוט להעריך את השפעת עננות המשקעים מהאונייה על אקולוגיית האוקיינוס. באזורים העליונים של המים הזרמים מהירים יותר ויש יותר מערבולות. צינור הפליטה יכול להגיע עד לעומק של מאות מטרים מתחת לפני הים. עננת המשקעים שתיפלט מהצינור תהיה בערך בצורת חרוט בקנה מידה של עשרות מטרים, והזרמים ימהלו אותה, יערבלו אותה ויניעו אותה לאורך כמה קילומטרים ביום. בניסוי שערכנו בפברואר ליד סן דייגו עקבנו אחר עננת הפליטה בעזרת כמה מכשירים. זרמי הים גרמו לה להתפתל סביב עצמה ויצרו קנוקנות שנשזרו זו בזו. מכשיר תת-ימי נגרר אסף מהן דגימות. נצטרך עוד חודש או חודשיים כדי לנתח את הממצאים ולפענח את עיקרי המידע, ובכלל זה את ריכוזי המשקעים בקרבת הצינור והרחק ממנו.

חוקרים מנסים בינתיים להעריך עד כמה הפגיעה בחיים באזור הכרייה תשפיע על מערכות ביולוגיות מקומיות ועל קהילות שכנות שחיות במעמקי הים, ואפילו כאלה שנמצאות במרחק קילומטרים רבים מהאזור. באזור השבירה קלריון-קליפרטון, ה-ISA ייעדה לשימור תשעה שמורות טבע גדולות. היא גם מפתחת פרוטוקולים ליצירת שמורות בכל אתר שקיבל רישיון. מומחים יעקבו אחר האתרים הללו ואזורים נוספים כדי לבחון את ההשפעות שיתעוררו.

כרייה יבשתית לעומת כרייה ימית

חשוב להשוות את היתרונות והחסרונות הסביבתיים של כרייה במעמקי הים לעומת כרייה יבשתית. לדוגמה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שמייצרת כ-60 אחוז מאספקת הקובלט העולמית, הכרייה היבשתית אחראית לבירוא יערות, מזהמת את האוויר ואת המים ואף כוללת עבודת ילדים. בכמה מדינות, חברות שכורות ניקל כילו את המרבצים הקלים יחסית להפקה ולכן נאלצות לטפל במרבצים מסובכים יותר להפקה, שדורשים יותר אנרגיה ועיבוד כימי ולפיכך השפעתם על הסביבה גדֵלה.

גם מתקני העיבוד לנודולות שיגיעו מהכרייה במעמקי הים ישפיעו על המתרחש ביבשה. אם רק 30 אחוז מנודולה הם מתכות נחוצות, 70 האחוז הנותרים הם פסולת, ובדרך כלל תערובת דלילה. במחצבות יבשתיות נוהגים לרוב להשליך את הפסולת הזאת בחזרה לבור שממנו הוציאו אותה. פסולת של מיליוני נודולות שנכרו בלב האוקיינוס תהיה חומר חדש שצריך למצוא לו מקום. חצי הכוס המלאה היא שבסיום הכרייה המלקטים והספינות יוכלו לעזוב את אזור העבודה ולעבור הלאה למקום חדש, בעוד שקשה לפרק תשתיות קיימות של מחצבות יבשתיות.

כדי לצמצם את השפעות ההפקה על הסביבה, חשוב שנפתח תוכניות עולמיות יעילות למיחזור. אך מיחזור בלבד לא יספיק כדי להתמודד עם הביקוש הגובר. נכון להיום קשה לקבוע אם כרייה תת-ימית תפגע בסביבה יותר או פחות מכרייה יבשתית בהיקף זהה. גם לרגולציה תהיה השפעה, כמובן. הרשות הבינלאומית לקרקעית הים, שמשרדיה נמצאים בקינגסטון שבג'מייקה, מסדירה יותר ממחצית מקרקעית הים של כדור הארץ – במים הבינלאומיים. בהיעדר ספינות משלה לפיקוח על פעולות הכרייה, הרשות חולקת את האחריות עם מדינות נותנות חסות. היא יכולה לשלול למדינה או לתאגיד את הרישיון שקיבלו, להשעות פעולות כרייה או להטיל קנסות אם נקבע כי הכרייה באזור מפרה את תקני ההשפעה הסביבתית.

יש 14 מדינות שחתמו על אמנת האו"ם לחוק הים, אך לא אשררו אותה, ביניהן גם ארצות הברית, ו-15 מדינות נוספות החברות באו"ם לא חתמו עליה כלל – ובהן ישראל. 29 המדינות האלה יכולות לכאורה לנסות לכרות במים בינלאומיים ולהתעלם מתקנות רשות קרקעית הים. במקרה כזה הרשות תיאלץ לגייס את הדיפלומטיה העולמית לעזרתה.

הארגון פרסם טיוטה של תקנות הנוגעות לניצול המים הבינלאומיים. בסופו של דבר הן אמורות לכסות את הכול, החל באופן שבו הרשות מאשרת או פוסלת חוזי מחקר וניצול משאבים, דרך מחויבויות הקבלנים וכלה בהגנה על הסביבה הימית ושימורה. הרשות שואפת להשלים את ניסוח תקנות הניצול עד שנת 2020. כל מדינה שתפעיל מתקני עיבוד יבשתיים של נודולות תצטרך לנסח חוקים משלה לגביהם.

מעניין גם לראות מה יקרה במים הכלכליים של מדינות. המים הכלכליים הללו הם יותר משליש משטח האוקיינוסים בעולם. לא לכל מדינה ימית יש "מים עמוקים" בטווח של 200 מייל ימי (370 קילומטר) מהחוף. אך לחלקן יש, ובמיוחד למדינות איים באוקיינוס השקט. מדינות מסוימות, למשל פלאו, פשוט מסרבות בתוקף לכל כרייה בקרקעית הים. מדינות אחרות ואזורים, כמו טונגה, קיריבטי ואיי קוק, מנסחים חוקים ובמקביל מחפשים שותפים מסחריים ובינלאומיים. איי קוק חתמו עם חברת Ocean Minerals, שבסיסה בארצות הברית, חוזה שמקנה לה זכות קדימה בהגשת בקשה לחקור 23 אלף קמ"ר ממימי האיים בחיפוש אחר נודולות עשירות בקובלט.

הצעדים הללו ממחישים שכרייה תת-ימית היא אפשרות ממשית. בהתחשב בהתעניינות הכלכלית והאסטרטגית הגוברת, ייתכן שנראה מדינות עושות צעדים ראשונים לכרייה בתוך חמש-עשר שנים. כפי שציינו, יפן כבר החלה.

ראוי שכל הצדדים המעורבים ימשיכו לשתף פעולה ולקדם סקרי חקר מסחריים בקנה מידה קטן, לצד מחקר מדעי נחוץ מאוד. אכן, חלק ניכר מהמידע שברשותנו על מערכות אקולוגיות ומשאבים באזור קלריון-קליפרטון בא ממחקרים הקשורים לחברות קבלן. המשלחת שלנו מסן דייגו, לדוגמה, הייתה תוכנית משותפת במימון המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ומכון סקריפס לאוקיינוגרפיה, בשיתוף ה-ISA, סוכנות הסקר הגיאולוגי של ארצות הברית וחברת GSR. בשנת 2019, היוזמה האירופית לשיתוף פעולה בימים ובמחקר ימי JPI Oceans צפויה לקיים מחקר נוסף בשיתוף הרשות וחברת GSR באותו אזור .

חלק מההנחיות והתקנות עבור פעולות מסחריות יועתקו כנראה מתעשיות קיימות, ואחרות יהיו חדשות לחלוטין. אם הצדדים ימשיכו לעבוד יחד, הכרייה בעומק הים תוכל לקבוע אמת מידה עולמית חדשה. לאורך ההיסטוריה החקיקה נטתה לפגר תמיד אחרי השימוש התעשייתי במשאבים – רק תראו מה קורה בטכנולוגיית כריית הנפט באמצעות שבירה הידראולית – מצב שחייב מחוקקים ואזרחים לנסות להדביק את הפער בדיעבד. כדברי קון נגנט (Nugent) מהארגון הלא ממשלתי Pew Charitable Trusts, "יש לנו הזדמנות לכתוב את ספר החוקים שיקבע את פעילות הכרייה עוד לפני שהחלה".

(תורגם בידי עמית בנימין)

 

תגובה אחת

  • הרצל

    יש גם מתכות נדירות בקרקעית האוקינוסים

    בשטח הכלכלי של יפן נמצאו לאחרונה כמויות אדירות של משקעי מתכות נדירות, בעומק של 6 ק"מ.
    http://fortune.com/2018/04/12/japan-rare-earths-china/