עצמאות מעבר לאופק

ביום הכיפורים בשנת 1988 ציינו בישראל 15 שנים למלחמת יום הכיפורים, אחת המערכות הקשות בתולדות המדינה. "למען הנופלים, חובה שנעשה הכל כדי שלא נופתע", אמר ראש הממשלה יצחק שמיר בטקס בהר הרצל לזכר חללי המלחמה. ואכן, שלושה ימים בלבד לפני הטקס, עשתה ישראל צעד משמעותי מאוד להבטחת יתרון מודיעיני באזור, כששיגרה בעצמה בפעם הראשונה לוויין למסלול סביב כדור הארץ. גם הלוויין, אופק 1, וגם טיל השיגור, שביט, היו מתוצרת ישראל. זה הבטיח למדינה הקטנה עצמאות בתחום החלל, והכניס אותה למועדון מצומצם ביותר של מדינות המסוגלות לשגר לוויין - שכלל אז שבע מדינות נוספות בלבד (ארצות הברית, ברית המועצות, צרפת, יפן, סין, בריטניה והודו).

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" למחרת השיגור | מקור: ארכיון "ידיעות אחרונות" 

סרבנות אמריקאית

הרעיון לשגר לוויין ישראלי לא היה חדש. "ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, ראה בהשקעה בטכנולוגיה ובמדע דרך להתמודד עם הנחיתות של ישראל בגודל ובמשאבים. במסגרת תפיסת העולם הזו הוא הפך את צה"ל לצבא טכנולוגי, וקידם את התעשיות הבטחוניות", מסבירה ד"ר דגנית פייקובסקי מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, סגנית נשיא הפדרציה העולמית לאסטרונאוטיקה ומחברת הספר The Power of the Space Club. "שיגורו של הלוויין הראשון, ספוטניק 1, השפיע עליו מאוד, והאגדה מספרת שכמה חודשים לאחר מכן, הוא ביקר במפעל רפאל ושאל את המהנדסים אם אפשר לבנות ספוטניק ישראלי וכמה זמן יידרש לכך. כשהם השיבו '21 שנה' שאל איך הם הגיעו למספר הזה, והם ענו 'לנו ייקח שנה לבנות את הלוויין ולממשלה ייקח 20 שנה להחליט'. מתברר שהם לא טעו בהרבה".

במהלך שנות הששים קמו כמה יוזמות לקדם פעילות ישראלית בתחום החלל, אך הן לא הבשילו. ביניהן היה גם פיתוחו של טיל שביט 2, שדבר כשלונו נשמר בסוד זמן רב. במלחמת יום הכיפורים הרגיש צה"ל היטב בצורך במודיעין המבוסס על תמונות לוויין, וכאשר פניות של גורמים צבאיים ומדיניים לארצות הברית לקבל מהם תמונות לוויין נענו בשלילה, גורמים במערכת הביטחון החלו לנסות ולקדם פיתוח של לוויין ישראלי. אחד מהם היה יובל נאמן, יועצו המדעי של שר הביטחון שמעון פרס בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. אליו הצטרפו אנשים נוספים, בהם קצין המודיעין יהושע שגיא ואיש חיל האוויר חיים אשד. ואולם, רבין התנגד אז לפיתוח לוויין ישראלי, והעדיף לנסות לקנות טכנולוגיות מארצות הברית, מאשר להשקיע הון בפיתוחן בישראל.

"נקודת המפנה הגיעה לא מהמלחמה, אלא דווקא מהשלום", אומרת פייקובסקי. "בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979, צה"ל לא היה יכול לשלוח מטוסים לגיחות צילום כדי לוודא שהמצרים מקיימים את חלקם בהסכם. שגיא, שכבר היה ראש אגף המודיעין של צה"ל, קידם בתחומי סמכותו בדיקות היתכנות בתעשייה לפיתוח לוויין ישראלי, למרות ההתנגדות של הדרג המדיני. ב-1980 החלה ישראל להתכונן ל'מבצע אופרה' – הפצצת הכור הגרעיני של עירק – וכשביקשה מארצות הברית צילומי לוויין סורבה שוב. מנחם בגין, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון, הבין בעקבות זאת את הצורך בלוויין ישראלי. כמה שבועות אחרי התקיפה המוצלחת של הכור העירקי התקיים אצלו דיון שבו הוא נתן אור ירוק להתחיל בלי דיחוי בפיתוח לוויין ישראלי, גם בלי תקציב. כדי שפרויקט כזה ימריא צריכים כמה דברים: צורך, יכולת טכנולוגית, משוגעים לדבר וקשב בהנהגה הפוליטית. ב-1981 זה סוף סוף התחבר".

ראש הממשלה מנחם בגין (במרכז) מבקר בבסיס חיל האוויר לאחר הפצצת הכור העיראקי. לידו (חובש כובע) מפקד חיל האוויר, דוד עברי, לימים אחד המקדמים הבולטים של תוכנית הלוויין | צילום: דובר צה"ל, ויקיפדיה

לחשוב בקטן

בעקבות ההחלטה הוקמה במשרד הביטחון מינהלת לוויינים, ובראשה עמד חיים אשד, שהיה אחד הכוחות המניעים מאחורי פיתוח הלוויין הישראלי. "מרגע שקמה התוכנית הישראלית היו לה שני מרכיבים: הלוויין והמשגר. שניהם פותחו בישראל מאפס, בלי שום מעורבות זרה", אומר טל ענבר, יועץ וחוקר עצמאי בתחומי החלל והלוויינות. "עם ההחלטה לשגר את הלוויין מישראל, הוחלט גם לשגר אותו מערבה, ולא מזרחה כמקובל. השיקול היה בראש ובראשונה בטיחותי, כדי שבמקרה של תקלה הטיל יתרסק בים, ולא באזור מאוכלס. שיגור מערבה, נגד כיוון הסיבוב של כדור הארץ הוא לא אתגר כה מורכב כמו שמציגים את זה לפעמים. המחיר העיקרי שלו הוא אנרגטי: אובדן של שליש מכושר ההרמה של הטיל. אם בשיגור רגיל מזרחה טיל מסוים יכול לשאת מטען של 600 ק"ג, בשיגור מערבה הוא יוכל לשאת לאותו מסלול רק 400 ק"ג. המגבלות האלה הכתיבו בסופו של דבר לוויינים קטנים יחסית, ותרמו לפיתוח של טכנולוגיות צילום ומחשוב ממוזערות".

את שני הפרויקטים, פיתוח הלוויין עצמו ופיתוח טיל השיגור, הובילה התעשייה האווירית. הטיל שפותח, שביט (למרות השם אין לו קשר לטיל משנות הששים), הוא טיל תלת שלבי, שכל שלושת השלבים שלו מונעים בדלק מוצק. אף על פי שהנעה בדלק נוזלי מתקדמת יותר ומעניקה אפשרויות רחבות יותר, הוחלט לבחור בדלק מוצק משום שפיתוח המנועים מהיר יותר. ואכן, פיתוח הטיל הושלם תוך חמש שנים. "בניגוד למיזמים אחרים, שבהם עושים ניסויים נפרדים בשלבים שונים של הטיל, או שמשגרים קודם מטען דמה, כאן נוסה הטיל השלם בטיסת בכורה עם הלוויין – והצליח כבר בניסיון הראשון", אומר ענבר.

השניות הראשונות של שיגור אופק-1, 1988: 

לוויין בלי שם

לקראת השיגור הראשון נדרשה ישראל להתמודד, נוסף על האתגרים הטכנולוגיים, גם עם האתגר המדיני. החשש היה כי צעד כזה, של שיגור לוויין, ייתפס כמהלך צבאי, יעורר גינויים בעולם ואולי אף יניע מדינות אויב להגיב בצעדים משלהן. כדי למנוע תרחיש כזה, יזם ב-1987 יצחק רבין, שהיה אז שר הביטחון, את הקמתה של "ועדת יותם", לגיבוש ויישום האסטרטגיה התקשורתית וההסברתית בכל הנוגע לשיגור וללוויין. את המשימה הוא הטיל על ד"ר עוזי רובין, שהיה ממונה על פיתוח טיל השיגור. בישיבות הוועדה השתתפו נציגים מהמערכת הצבאית, מהתעשייה ומהמערכת האזרחית. כדי להפחית את האיום הוחלט למשל לשים את הדגש על הלוויין, ולא על טיל השיגור, לצבוע את הטיל בלבן, עם דגל ישראל, כדי שלא ייראה צבאי, ולהצניע ככל האפשר את המרכיבים הביטחוניים של התוכנית.

צילום נדיר של אופק-1 בשלב ההרכבה (משמאל), ודגם שולחני של משגר "שביט" שהכין ד"ר עוזי רובין לוועדת יותם | צילומים: טל ענבר, התעשייה האווירית

דורון סוסליק, שהיה במשך שנים רבות דובר התעשייה האווירית, סיפר בפאנל של הפודקאסט "על-חלל" לאייל בן זאב, כי במסגרת מדיניות התקשורת הוחלט שאנשי מערכת הביטחון לא יתראיינו בנושא הלוויין. את החלל הזה מילאו בעיקר ראשי סוכנות החלל, פרופ' יובל נאמן ופרופ' דרור שדה. "המטרה העיקרית הייתה להביא לתגובות מתונות של גורמים בינלאומיים, בעיקר ארצות הברית, שלא יגנו את ישראל כתורמת למירוץ החימוש במזרח התיכון", אומרת פייקובסקי. "ההמלצות של ועדת יותם יושמו, והאסטרטגיה הוכיחה את עצמה כשישראל לא קיבלה גינויים אלא ברכות, למשל משר החוץ של ארצות הברית, ג'ורג' שולץ, ומיושב ראש ועדת החלל של האו"ם, פטר ינקוביץ'. גם העולם הערבי לא חש איום ישיר בעקבות הצעד הישראלי ולא מיהר לפתח בתגובה תוכניות חלל משלו".

ד"ר עוזי רובין, שעמד בראש צוות הפיתוח של טיל שביט והקים למעשה את ועדת יותם, סיפר בפאנל כי במסגרת ההכנות לשיגור הייתה גם מעין "הצגת דמה" לתקשורת, כדי לבחון תגובות אפשריות של עיתונאים לשיגור. להדגמה הוזמנו איתן הבר, יועץ התקשורת של שר הביטחון רבין, ונחמן שי, שהיה אז מפקד גלי צה"ל. "הקרנו להם סרטון של שיגור לוויין ועשינו מעין חזרה על מסיבת עיתונאים. השאלה הראשונה שלהם הרגה אותנו, והייתה 'איך קוראים ללוויין?'. אנחנו אנשים טכניים, של ברגים וכלי עבודה, ולא חשבנו על שם ללוויין. באתה תקופה שיגרו הרוסים סדרת לוויינים בשם 'גוריזונט' (горизонт), שזה 'אופק' ברוסית, ומישהו מהצוות הציע לקרוא ללוויין אופק".

חלק מתוצרי "ועדת יותם". חוברות הדרכה של התעשייה האווירית עם חומרי ההסברה בנושא שיגור הלוויין | צילום באדיבות ד"ר דגנית פייקובסקי 

הצלחות, כשלונות, הצלחות

הלוויין אופק-1 שוגר בהצלחה בספטמבר 1988 מבסיס "פלמחים" ונכנס למסלול סביב כדור הארץ. האירוע עורר חגיגה תקשורתית גדולה, ואפילו הונצח במדליה למזכרת, אבל הלוויין עצמו היה למעשה רק לוויין ניסוי, בלי יכולות הצילום והתקשורת שהיו אמורות להקנות לישראל את היתרון המודיעיני העצום. גם אופק-2, ששוגר כעבור כשנה וחצי בספטמבר 1990, היה משוכלל מקודמו אך עדיין לוויין ניסוי.

דווקא ברגע האמת, לאחר שתי ההצלחות, בשיגור הבא הגיע הכישלון, וטיל השיגור התרסק בים עם הלוויין. גם השיגור שאחריו הסתיים באותה צורה, ובמערכת הביטחון היו מי שהחלו לכנות את הלווינים "לווימים", משום שהגיעו למצולות במקום לשמיים. הכשלונות הללו הוסתרו מהציבור, כמעט לא פורסמו עד כה, והלווינים שנהרסו לא נכנסו לרשימת לווייני אופק.

רק בשנת 1995 שוגר סוף סוף בהצלחה לוויין מבצעי, שקיבל את השם אופק-3. לשיגור קדם מאבק לא פשוט על מימון המיזם, שתקציבו הסתיים. "לראש הממשלה יצחק רבין היה קשה לאשר עוד תקציב לפרויקט אחרי הכשלונות בשיגור", אומר פרופ' יצחק בן-ישראל, יו"ר סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע, שהיה אז ראש מחלקת המחקר והפיתוח של צה"ל, ובהמשך עמד בראש מינהלת פיתוח אמצעי לחימה במשרד הביטחון (מפא"ת). "גם בהמשך היו גורמים שהתנגדו להמשך הפרויקט, וב-1998 מנכ"ל משרד הביטחון, אילן בירן, ואני היינו צריכים להשקיע מאמץ רב כדי לשכנע את שר הביטחון, יצחק מרדכי, להקצות תקציב לבניית לוויינים נוספים".

אופק-3 היה הלוויין הישראלי הראשון בעל יכולות צילום, וסיפק מודיעין רב במשך חמש שנות פעילותו. ב-1998 שוגר אופק-4, אך גם השיגור הזה נכשל והלוויין התרסק בים. אופק-5, ששוגר ב-2002, היה אחד הלוויינים המוצלחים ביותר, והוא הלוויין הוותיק ביותר שעדיין ממשיך לפעול. אחרי כישלון שיגור נוסף, שהוריד למצולות את אופק-6 ב-2004, שוגרו בהצלחה עוד חמישה לווייני אופק משנת 2007 עד השיגור האחרון של אופק 16 ב-2020. חבר נוסף במשפחה הוא אופק-8, לוויין מכ"מ מסדרת טכסאר (TecSAR) שפותח ונבנה בישראל, אבל שוגר מהודו ב-2008 על גבי טיל שיגור הודי. גם אופק-10, ששוגר מפלמחים, הוא לוויין מכ"מ מתקדם מסדרה זו.

"כשהיינו במהלך העבודה על הפרויקט לא חשבנו על הצד האסטרטגי, אלא יותר על העבודה הטכנית. להרים לוויין לחלל זה אתגר עצום", אומר ד"ר עוזי רובין, שהיה אחראי על פיתוח טיל השיגור. "בסופו של דבר, כשראינו את התמונות הראשונות שצילם אופק 3, צילום של נמל התעופה בן גוריון שבו רואים היטב את כל המטוסים, נעתקו המילים מפי. גם יצחק רבין לא היה יכול לדבר. פתאום הבנו את המשמעות האסטרטגית של הלוויין".

כל הלוויינים האחרונים בסדרה עדיין פעילים, ומספקים מידע רב. "כל לוויין כזה מתקדם מקודמו, עם יכולות גבוהות יותר וטכנולוגיות חדשות, לכן בכל אחד צריך להשקיע עוד תקציב בפיתוח. גם טיל השיגור שביט משופר כל הזמן, וכיום יש לו יכולות לשגר למסלול מטענים גדולים יותר", אומר בן-ישראל. "בעתיד ישראל צריכה להמשיך לפתח את היכולות האלה, כי בהיבט הביטחוני אי אפשר להסתפק במה שכבר פותח".

אופק 1 (מימין) ואופק 5: את קולטי השמש הצמודים לגוף הלוויין הנסיוני החליפו קולטים על גבי "כנפיים" נפרשות | צילומים: משרד הביטחון, התעשייה האווירית, אוסף טל ענבר

מביטחון למסחר

איך השפיעה ההצלחה של תוכנית הלוויינים הישראלית של מעמדה של ישראל בעולם? "ברמה המיידית, ישראל לא קיבלה גינויים אלא לגיטימציה למהלך שעשתה. בהמשך זה סלל את הדרך שלה לשיתופי פעולה בינלאומיים ולמעמד בכיר בקהילת החלל", אומרת פייקובסקי. "בסופו של דבר זה שירת את מדינת ישראל גם באפיקים אחרים והעביר מסרים רלוונטיים גם לתחומים אסטרטגיים אחרים. ז'בוטינסקי טבע את המונח 'קיר הברזל' ששימש אחר כך לתיאור תפיסת הביטחון של ישראל. תוכנית החלל של ישראל היא מרכיב בקיר הברזל הזה".

ישראל זכתה לשבחים, לא לגינויים, בעקבות ההצלחה. ההודעה לעיתונות של סוכנות החלל והתעשייה האווירית בעקבות השיגור של אופק-1 | צילום באדיבות טל ענבר

נוסף על ההיבט הביטחוני, תוכנית הלוויינים מספקת בסיס לטכנולוגיות אחרות. כך למשל, לווייני ארוס (EROS), המשמשים לריגול ולצילום מסחרי ולווייני אופסאט (Opsat), פותחו על בסיס לווייני אופק. לעומת זאת, טיל שביט, אף שהוא מופיע כמוצר באתר התעשייה האווירית, לא נמכר בינתיים. "בשביל שמוצר יצליח בתחום החלל הוא צריך להיות טוב מאוד וזול יותר ממוצרים דומים שיש בשוק. שביט הוא לא טיל יקר יחסית, מחירו נאמד בסדר גודל של 25 מיליון דולר, אבל הוא לא פותח כמוצר מסחרי, לא מתאים לכל מטען, והוא לא תחרותי בשוק הזה", אומר ענבר.

השפעה עמוקה על כל תחום החלל, גם האזרחי. מדליה שהנפיקה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות לציון שיגור הלוויין הראשון | מקור: ויקיפדיה, שימוש חופשי

עם זאת, ההשפעה של פרויקט אופק ושביט על ישראל הייתה עמוקה בהרבה מהתוצרת המיידית שלהם. "כל היכולות שיש היום לישראל בתחום הלוויינים והטילים נגזרות מהיכולות שפותחו עבור מערכת הביטחון", מדגיש בן ישראל. "חלק מהדברים הם תוצאה ישירה של ההצלחות. למשל, הצרפתים ראו את היכולות שלנו בתחום הזה, ויזמו איתנו שיתוף פעולה בפיתוח הלוויין ונוס, לוויין צילום למחקר סביבתי וחקלאי. דברים אחרים הם פיתוחים רחוקים יותר. למשל, רכב המאדים קיוריוסטי מחפש סימני חיים על כוכב הלכת, בין השאר בדגימות קרקע שהוא מנתח את הרכבן בספקטרומטר. המכשיר הזה צריך לפעול בטמפרטורה נמוכה מאוד, וזה נעשה בעזרת יחידת קירור של חברת ריקור, מקיבוץ עין חרוד איחוד, על בסיס ידע שפותח במערכת הביטחון. וזו רק אחת מחברות רבות, כמו רמון צ'יפס, אקיוביט וחברות נוספות הפועלות כיום בתחום. אפילו בראשית, חללית שפותחה במימון פרטי לנחיתה על הירח, היא דוגמה מצוינת ליכולת של ישראל להשתלב בתחום החלל הפרטי. תחום החלל האזרחי בישראל הוא תולדה של הפיתוחים הבטחוניים, שיש להם שימושים רבים אחרים, ואנו חייבים להמשיך ולפתח אותו. יש היום פריחה עולמית של תחום החלל האזרחי. אנחנו חלק ממנה וצריכים להמשיך להיות".